כפי שעולה מן הדברים שנאמרו ונכתבו, העוררת לא טענה בצורה מפורשת
שבמקרה הנידון, כי אין לראות בהחזרת החזקה במקרקעין משום עסקה
במקרקעין, היא גם לא טוענת שלא שונה יעוד הקרקע שמחזיקה בה
בשכירות, וגם לא כפרה בזכות הרשות לבטל את זכות השכירות והחזרת
החזקה במקרקעין לרמ''י, היא גם אינם מערערת על סמכות רמ''י לסיים את
חוזה השכירות , כפי שנקבע בחוזה השכירות עצמו.
למען האמת, החוק איננו נוקט כלל במונח "עסקה", אשר אמנם שגור הוא בפיהם של העוסקים בעסקי נדל"ן ומקרקעין, ואולם המונח המשפטי עליו מתבסס החוק הנו המונח "מכירה".
מכירה מוגדרת בסעיף 1 לחוק, בין היתר, כך: "הענקתה של זכות במקרקעין, העברתה, או ויתור עליה..." וכל זאת בין אם המכירה נעשתה בתמורה ובין אם ללא תמורה.
...
עם זאת, מקובלות עליי גם המלצותיה של כב' יו"ר הוועדה המופנות למשיב, בכל הנוגע לניכוי נוסף של הוצאות מסוימות, כמפורט שם.
סבורני כי שוגה חבר הוועדה הנכבד, עו"ד א. הללי, באם אכן מחזיק הוא עדיין בעמדתו כי אין לפנינו "עסקה" במקרקעין.
סעיף זה קובע כי "חוזה יכול שיהיה תלוי בהתקיים תנאי (להלן- תנאי מתלה) או שיחדל בהתקיים תנאי (להלן- תנאי מפסיק)". סבורני כי מאחר ובעת שינוי ייעודם של המקרקעין נשוא החוזה, זכאי היה המחכיר להביא לסיומו של החוזה ולדרוש את השבת מלוא זכויותיו של החוכר במקרקעין, לידי המחכיר, הרי שמדובר כאן בחוזה על תנאי, הכולל תנאי מפסיק.
סופו של דבר, אף אני סבור כי יש לדחות את הערר, וכי על המשיב לקבל על עצמו את המלצותיה של כב' יו"ר הוועדה, כמפורט בפסק דינה.