ביטול זכויות בדירה לפי צו ירושה בשל צוואה מזויפת

עוד נקבע בהסכם כי ככל שהמנוח יבקש מהאח להעביר את הזכויות בדירה זו על שמו של המנוח, הלה יעשה כן בתנאי שהמנוח יתחייב בצוואה להוריש לו זכויות אלה.

עוד טענה המבקשת כי אפשר שחתימתו של המנוח על הצוואה זויפה, ואף ביקשה למנות גרפולוג לבדיקת אמתותה.

בית המשפט לעינייני מישפחה קיבל את בקשתו של האח לביטול צו הירושה, דחה את היתנגדותה של המבקשת וקבע שיש לקיים את הצוואה.

...

לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה שדינה להידחות בהתאם לתקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, אף מבלי להידרש לתשובה.

מעבר לדרוש ייאמר כי אף לגוף הדברים לא שוכנעתי כי יש מקום להתערב בקביעותיהן העובדתיות והמשפטיות המנומקות של הערכאות הקודמות.

סוף דבר: בקשת רשות הערעור נדחית.

בית המשפט ציין כי לבקשת הביטול צורפה "חוות דעת המוכיחה לפחות לכאורה שהצוואה הזאת הייתה מזויפת ואף נכתבה על ידי [המערער]". בעקבות זאת נתן בית המשפט לעינייני מישפחה בתל אביב-יפו (כב' השופט י' שקד) ביום 3.10.2019 צו ירושה לטובת האלמנה (להלן: צו הירושה); הסיבה היא, כעולה מהליכים אחרים, שבאין צוואה ירש המנוח את זכויות המנוחה בדירה, ובמותו עברו הזכויות לאלמנה.

...

לאחר שעיינתי בבקשת הרשות לערער ובנספחיה, הגעתי למסקנה שדינה להידחות.

בקשת הרשות לערער נדחית אפוא.

האפשרות לפיה המנוח נישל את המתנגד מצוואתו ביודעין הנה בלתי סבירה ולכן הצוואה היא תוצאה של זיוף או השפעה בלתי הוגנת או ניצול ציני של המבקשת את מצבו הבריאותי הקשה של המנוח, כמו גם תלותו המוחלטת בה בתקופה שקדמה לפטירתו והחתמתו שלא מדעת על צוואה שלא נתכוון לה ולא היה חותם עליה לו היה מבין את תוכנה.

לא יעלה על הדעת כי המנוח, בצוואתו הראשונה הוריש את כל עזבונו לרעייתו ובצוואתו השנייה לא הוריש לה דבר, וזאת בשעה שהיא מרותקת למיטתה ואינה מתפקדת עצמאית בעקבות מחלתה, ולא דאג להבטיח את זכויותיה בדירת המגורים המשותפת ולהותירה חסרת כל, דבר הנוגד את טענת המבקשת כי המנוח תמך ודאג לרעייתו על יומה האחרון.

ולכן יש לבטל צוואה זו ולהורות על חלוקת העזבון המנוח על פי הצוואה המקורית משנת טענות המבקשת בהתאם לחוות דעת המומחית שמונתה על ידי בית המשפט, נקבע כי חתימות המנוח על הצוואה זהות הן וחתימותיו של המנוח.

דיון והכרעה למעשה, הטענות הנטענות על ידי המתנגד, לפיהן יש לבטל את צוואת המנוח מיום 24/3/2010 , היא צוואת 2010 , וליתן תוקף לצוואת המנוח מיום 15/11/1995 , היא צוואת 1995 , הן כמפורט: צוואה מזוייפת, שאינה אותנטית בשל חתימות המנוח שאינן זהות (סעיף 20 לחוק הירושה, 33  התשכ"ה – 1965 (להלן: "חוק הירושה").

ואם בכך לא די, הרי שמחצית מזכויות אשר היו בבעלות המנוחה, הועברו למנוח מתוקף צו ירושה, והפכו לזכויות המנוח, זכויותיו שלו.

...

סוף דבר בנסיבות העניין ומן הטעמים כפי שפורטו בהרחבה בפסק הדין, אני מורה כדלקמן: ההתנגדות שהוגשה לצוואת המנוח מיום 24/3/2010 - נדחית.

ניתן בזאת צו לקיום צוואת המנוח מיום 24/3/2010 , ואני קובע כי צוואה זו היא בת תוקף.

התובענה ההצהרתית (תמ"ש 40732-06-19 ) אשר הוגשה על ידי התובע – מתקבלת באופן חלקי וכמפורט: בין בני הזוג המנוחים חלה חזקת השיתוף ממועד נישואיהם ועד ליום פטירתה של המנוחה, ולפיכך זכאית היא למחצית הזכויות המשותפות שנצברו במהלך חייהם המשותפים, למעט אותם הנכסים המוחרגים כפי המפורט בפסק דין זה לעיל.

נטען כי התביעה נועדה לנשל את הנתבעת מעִזבון הוריה לאחר שניסיון התובעת להציג צוואות מזויפות לא צלח ונדחתה טענתה כי הנתבעת כי המסמך שכותרתו "המחאת זכות והודעת הסתלקות מהעִזבון" הוא הסתלקות מהעִזבון (ראו פסק דיני בהליך ת"ע 19799-02-16 והליכים קשורים).

זה המקום לציין כי הדירה נמכרה על פי צו פירוק שתוף שניתן בהליך 61629-21-19 וכספי התמורה מוחזקים אצל כונסת הנכסים בשל צוי עיקול שהטילו הצדדים זו כלפי זו. בהתאם להחלטות שניתנו, מונה מומחה מטעם בית המשפט לעניין גובה דמי השמוש.

יתר על כן, גם כאשר במסגרת הליך ת"ע 19799-02-16 והליכים קשורים שעניינם היה הוצאת צו קיום צוואה/צו ירושה והתנגדויות, כאשר נודע לנתבעת כי התובעת עומדת על טענתה כי להמחאת הזכות תוקף, והנתבעת העלתה גירסתה כפי שהיא נטענה כיום בהליך זה – לא פעלה הנתבעת להגיש תובענה לביטול המחאת הזכות.

סופו של יום, מאחר ובית המשפט של הפש"ר, ציין בדיון בפש"ר, כי נוכח מועד החתימה על המחאת הזכות יכול והמחאת הזכות תבוטל בשל ביטול הענקה (לפי פקודת פשיטת רגל [נוסח חדש] התש"ם-1980) כעולה ממוצג א' למוצגי הנתבעת, פרוטוקול הדיון בהליך הפש"ר מיום 21.6.2020 – התובעת הסכימה לשלם מכספי העִזבון לקופת הפש"ר, "על חשבון הדירה שבמחלוקת" (כפי שנכתב במוצג א' למוצגי הנתבעת), על מנת להחריג מהחובות שבהפטר, את החוב הנטען של הנתבעת כלפיה.

...

בסעיפים 17-18 לפסה"ד שם כתבתי: "איני מקבלת את טענת הנתבעת כי העובדה שהסתלקות אינה בתצהיר אינה פוגעת בהסתלקות ובתוקפה. טענה זו סותרת חזיתית את הוראות התקנות והנתבעת לא הצביעה על ה"חלון" דרכו היא מבקשת להכניס את הפרשנות המרחיבה הזו.

על כן אני קובעת כי המחאת הזכות תקפה.

על כן, אני קובעת כי המחאת הזכות חלה רק על חלקה של הנתבעת בעִזבון האֵם המנוחה.

שאר טענות הצדדים נדחות.

השופט נפתלי שילה: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעינייני מישפחה מיום 1.5.22 (כב' השופטת ורד שביט פינקלשטיין בת"ע 53265-03-19) שקבל את תביעת המשיב 1 לביטול צו הירושה שניתן לאחר פטירת אחיו המנוח ש' ז"ל, דחה את היתנגדות המערערת ויתר המשיבים לצוואתו והורה על קיומה.

המערערת טענה שיש לפסול את הצוואה בין היתר מאחר שהצוואה נחתמה בעקבות ההסכם השני שבו יש התחייבות לבצוע עסקה בירושה עתידית, דבר שמנוגד לסעיף 8 לחוק הירושה תשכ"ה – 1965 (להלן: חוק הירושה) ולכן דין הצוואה להתבטל.

"התרשמתי כי חרף מערכת היחסים המורכבת והבעייתית של המנוח והתובע בזמן אמת, התובע הוא היחיד שסייע למנוח להוציא אותו מהתסבוכת הכלכלית אליה נקלע בשנת 2009...לא מדובר במנוח חלש אופי, אלא באדם כוחני שידע היטב מה הוא רצונו ושנושא הסדרת זכויות בבניין היו בראש סדר העדיפויות שלו...הצוואה נערכה על ידי המנוח מתוך מודעות וצלילות דעת באשר לתוכנה כאשר שיקוליו של התובע הנם סבירים והגיוניים לאור נסיבות חייו". המנוח רצה להוריש לר' את הזכויות בבניין על מנת שהוא יוכל להנות מפירות דירה בבניין למשך כל ימי חייו.

בית המשפט קמא טעה כשנתן תוקף לצוואה מזויפת שנעשתה בעקבות הסכם פסול בדבר ירושתו של אדם.

...

כידוע: "אשר לקביעות שבעובדה – כלל הוא כי בית משפט של ערעור לא על נקלה יתערב בממצאי עובדה שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית אשר התרשמה התרשמות ישירה מן העדים שהופיעו בפניה וממכלול הראיות האחרות שהוצגו לעיונה. בית המשפט התרשם באופן בלתי אמצעי מן הראיות ומן החומר המקצועי שהונח בפניו, ואין להתערב בקביעות העובדה על סמך התרשמות זו, אלא אם כן מסקנות הערכאה הדיונית אינן עומדות במבחן ההיגיון והשכל הישר.... בית המשפט בענייננו בחן את התשתית הראייתית בצורה מקיפה ומעמיקה, שקל והעריך את כל פרטי הראיות שראוי היה לייחס להם חשיבות ומשקל. קביעותיו העובדתיות מעוגנות היטב בראיות שהובאו, והן עומדות במבחן ההיגיון והסבירות." (ע"א 6768/01 אורי רגב נ' מדינת ישראל, פ"ד נט (4) 625 (22.4.04)).

בית המשפט קמא צלל לעומק הראיות, ניתח את המסמכים ועדויות העדים והגיע למסקנה נכונה.

לפיכך, יש לאשר את תוצאת פסק דינו של ביהמ"ש קמא מכוח תקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 וזאת מאחר שאין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין, הממצאים שנקבעו תומכים במסקנה המשפטית ואין בו טעות שבחוק.