ביטול השעיה מעבודה עקב אי קיום שימוע הוגן

מתפקיד הרכוז התפטרת לפניי כשנתיים ולאחרונה מונית אליו בשנית, בזכות עבודתך המקצועית; טענת כי ביום 2.12.2020 זומנת לחקירה, ובכלל זה ציינת כי אכן היתנהלה שיחה בינך לבין קרוב משפחתך, בשפה המקובלת במיגזר הערבי, תוך שאת מציינת כי מנהל בית הספר הוא חבר של משפחתך שלא קיבל איומים מצד משפחתך; טענת כי זומנת לחקירה, לאחריה הוטלו עלייך תנאים מגבילים הכוללים הרחקה מבית הספר למשך שבועיים, בסיומם המשכת ללמד כרגיל; להשלכות ההשעיה בשמך, בכבודך ובפרנסתך; טענת כי עד כה לא הוגש נגדך כתב אישום וכי מחודש דצמבר 2020 לא זומנת לחקירה נוספת ובמידה וקיים חומר ראיות בפני הנציב את מבקשת לקבלו.

חוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה לא נימסרה לה יחד עם הזימון לשימוע, כך שלא ניתנה לה היזדמנות להתייחס לאמור בה. בנוסף, בנגוד להוראות סעיף 4.4.3 לנוהל ההשעיה, טיעוניה לא הועברו לעיון היועץ המשפטי לממשלה בטרם זה נתן את חוות דעתו.

ביחס לתכלית ההשעיה, נפסק כי זו נועדה להגן על שמו הטוב של השרות הצבורי, על מקום העבודה בו הועסק העובד המושעה, ועל אמון הציבור בו באמצעות נתוק זמני בין העובד וסביבת עבודתו וכי "ההשעייה אינה עונש בשל עבודה רעה, והמנעות מהשעייה אסור שתהא פרס בעד עבודה טובה" (עניין יכין בעמ' 434).

אף חומר הראיות שנאסף בעיניינו של העובד אינו אמור לשקול במסגרת שקולי הנציב בבואו ליתן החלטה בקשר להשעיה, ומשכך נקבע כי בית הדין לא יבחן את החלטת הנציב להשעות עובד על רקע חומר הראיות שנאספו בעיניינו של אותו עובד, ואין הוא נידרש להסתמך בהחלטתו על חומר החקירה: "בית הדין האיזורי, בפסק הדין מושא העירעור שלפנינו, בחן את חומר הראיות בעיניין החשדות לפיהן הגישה המשיבה עבודות לא-לה במסגרת לימודיה לקראת תואר ראשון. ודוק. בחינה זו מקומה במסגרת בירור התובענה שהוגשה לבית הדין למשמעת של עובדי המדינה. שעה שעל הפרק עומדת בחינת החלטת ההשעיה, כל שעל בית הדין לשקול הוא האם נהג הנציב כדין, האם פעל בסבירות, במידתיות, בתום לב ובהגינות." (עניין עזאם בפיסקה 16 לפסק הדין, וראו גם: עניין וינקלר) הדברים נכונים בפרט עת מדובר בהחלטה בדבר השעייתו של עובד המתנהלת נגדו חקירה פלילית של המישטרה, אשר מתקבלת מעצם טיבה בתנאי אי וודאות לגבי גורל החקירה הפלילית (עניין יוסף שדה).

משכך, ומעצם הגדרתן כהנחיות, בנסיבות מתאימות ניתן לסטות מהן, ובהתאם לעקרון "הבטלות היחסית", התוצאה של הפרתן אינה בהכרח ביטול ההחלטה המנהלית (ראו למשל בג"ץ 1311/15 ניסים דיין נ' שר החינוך (20.5.15‏) וההפניות שם; ע"ע 1493/02 תג'ריד נופל - שירות התעסוקה, פ"ד לט (2004) 272 (2003), בפיסקה 11 לפסק הדין ; בג"ץ 291/94 באקי -מנכ"ל משרד הפנים, פ"ד מח(5) 291, 306) אף אין בידינו לקבל את טענת המבקשת לפיה יש לבטל את החלטת הנציב בשל חלוף הזמן מאז ביצוע העבירה בגינה היא נחשדת ועד למועד השעייתה, כשבפרק זמן זה היא המשיכה לעבוד בבית הספר.

טענת המבקשת כי החלטת הנציב נגועה באפליה, כי מדיניות הנציב היא מתן יחס מקל למורים זוטרים, או כי זו חורגת מהחלטות אחרות שניתנו במקרים דומים, לא נתמכה בראיות כלשהן, ולפיכך לא הוכחה בפנינו, ולו ברמה הלכאורית.

...

משלא מצאנו לקבל את טענות המבקשת, וכיוון שבית הדין אינו מחליף את שיקול דעתו של הנציב בשיקול דעתו שלו, ומהראיות שהובאו בפנינו עד כה עולה, לכאורה, כי הנציב שקל את כל הנתונים והשיקולים הרלוונטיים שעמדו בפניו, בהתאם להנחיות הפסיקה ונוהל ההשעיה, לא שוכנענו, לעת הזו, כי קיימת עילה המצדיקה את התערבותנו בהחלטתו.

אף בהיבט של מאזן הנוחות, אנו סבורים כי ידה של המשיבה על העליונה.

סוף דבר הבקשה למתן סעד זמני - נדחית.

]השופט נ' סולברג: עניינה של העתירה שלפנינו, בבקשת העותר, שאכר סאמי מוחסן, להורות על ביטול החלטת המשיב 2, מנהל המרכז למיפוי ישראל (להלן: המנהל), להשעות את רישיון המדידה של שאכר לתקופה בת 9 חודשים, בהתאם לסמכותו שלפי סעיף 4(1) לפקודת המדידות, 1929 (להלן: הפקודה).

יפים ונכונים לענייננו הדברים שנקבעו בבג"ץ 646/93 ברכה נ' שר התיקשורת, פ"ד מח(3) 661, 665 (1994), שם טען העותר, בדומה למקרה דנן, כי היה על עורך השימוע לאפשר לו לחקור בחקירה נגדית עדים מסוימים: "שר התחבורה אינו בית-משפט. הוא נתבקש לקיים הליך של שימוע. אין מנהלים לפניו חקירות ודרישות. מוגש לו חומר (בעל-פה או בכתב). מושמעות לפניו טענות. ניתנת היזדמנות להגיב על טענות הנגד. אין מנהלים חקירות וחקירות שכנגד". מתאימים לענייננו גם הדברים שנכתבו על-ידי פרופ' יצחק זמיר בספרו הסמכות המינהלית, כרך ב - ההליך המנהלי 1172-1171 (2011): "השימוע בפני רשות מינהלית מעולם לא היה פורמאלי ומורכב כמו השימוע בפני בית המשפט. הוא נעשה פחות תובעני ויותר גמיש ככל שהתרחבה חובת השימוע, וחל על יותר ויותר סוגים של עניינים מנהליים, בייחוד לאחר שהחובה הורחבה גם להליכים מנהליים שאין להם אופי שפוטי כלל ועיקר. למשל בית המשפט מאפשר בדרך כלל חקירה של עדים: חקירה ראשית, חקירה נגדית וחקירה חוזרת. יש מקום לנהוג כך, או בדומה לכך, גם בהליכים מנהליים מסוימים שיש להם אופי שפוטי, כגון בהליכים בפני בית דין מנהלי. אך ברור כי אין זה הגיוני או מעשי לידרוש זאת מכל רשות מינהלית, כאשר היא שוקלת למשל אם לבטל רישיון, להפחית קצבה או לשנות שומת מס". וכן בעמ' 1185 לספרו: "אפשר לומר, על דרך ההכללה, כי הכלל הרחב הוא שהזכות לשימוע אינה כוללת את הזכות להביא עדים או לחקור עדים, אך זכות זאת יכולה לקום במקרים חריגים, כאשר ההגינות דורשת חקירה, וכרגיל מי שטוען לחריג עליו הראיה" (ההדגשות אינן במקור – נ' ס').

לא אוכל לקבל גם את טענותיו של שאכר, כי השימוע נעשה בנגוד לדין, לנוכח אי-מסירת הפרוטוקולים לעיונו, ומשום שבמהלך השימוע לא נערכה הפרדה, כמקובל בפלילים, בין שלב ההרשעה לשלב העונש.

מפ"י לא היה מחויב לזמן את שאכר לביקור, והלה לא הבהיר על מה מבוססת הטענה המחייבת את מפ"י לעשות כן. עיון בתמלילי השימוע מעלה, כי מלוא המידע הוצג לפני שאכר במהלך השימוע, בכלל זאת תצלומים, שרטוטים ותוכניות של השטח שבו בוצעה העבודה.

...

עמדת המשיבים המשיבים טוענים מנגד, כי דין העתירה והבקשה לצו ביניים להידחות.

אין בידי לקבל את הטענה, כי הליך השימוע הוא הליך 'מעין שיפוטי', שבגדרו היה על מפ"י לאפשר לשאכר לחקור את המתלונן בחקירה נגדית.

באשר לטענת שאכר, כי היה על המשיבים לאפשר לו לחקור את המתלונן בחקירה נגדית, סבורני, כי גם בעניין זה הדין עם המשיבים.

על רקע האמור, לא מצאתי עילה להתערב בהחלטתו זו של המנהל.

הנציב קבע שקיים חוסר תאום ושתוף פעולה ראוי בין האגף שבניהול המבקש לאגפים אחרים בנציבות, וכי בשל נוכחותו הדלה של המבקש במשרד, גם לאחר הסרת מיגבלות הנוכחות במקום העבודה בעטיה של מגיפת הקורונה, המבקש מהוה דוגמה אישית שלילית לעובדים הכפופים לו. בקשת משרד הבריאות לאישור משרות בלישכת המנכ"ל להשלמת הרקע העובדתי, בית הדין רואה לפרט את עקרי ההשתלשלות בעיניין בקשת משרד הבריאות לאישור משרות בתחום התיאום והבקרה בנושא מגיפת קורונה, שכן היא הייתה ברקע הודעת נציב שירות המדינה למבקש מיום 19.1.21 בדבר הפקעת סמכויותיו, וזימונו של המבקש לפגישה עם הנציב ביום 3.2.21: ביום 5.7.20 רשם המבקש סיכום פגישת עבודה עם מנכ"ל משרד הבריאות (להלן: "הסיכום מיום 5.7.20" או "הסיכום").

עקרי הפגמים הנטענים בהליך קבלת החלטת הפיטורים, הם טענות למשוא פנים עקב ניגוד עניינים, טענה לגיבוש החלטה מוקדמת ואי קיום הליך שימוע אמיתי בלב פתוח ובנפש חפצה, וכן לפגם בהליך השימוע בשל זהות עורכת השימוע.

על רקע זה נקבע כי המלצת אותה וועדה, שבהרכבה השתתפתה אותה יועצת משפטית, על השעיית המערער, שעל יסודה החליט ראש העיר להשעות את המערער, הייתה פגומה, ובהתאם לכך אף החלטת ההשעייה הייתה פגומה.

על פי הדין, המעסיק נידרש להפעיל את סמכותו בתום לב, בהגינות, על בסיס שיקולים עינייניים בלבד.

מאזן הנזקים ניזקו של המבקש, במקרה שהבקשה תדחה אך בתום בירור ההליך העקרי, יתברר שהייתה הצדקה לביטול פיטוריו, מתבטא באבדן מקום העבודה שמובטח למבקש במשך כשנתיים, עד לסיום מינויו על פי חוזה עבודתו, ובאבדן האפשרות של המבקש, במהלך תקופת ההיתדיינות, להישתתף במכרזים לתפקידים אחרים בשירות המדינה.

...

בשעה 13:12 הודיע נציב שירות המדינה למבקש כי "בעקבות מכתבך מהבוקר לחזי לוי, החלטתי בשלב זה על הפקעת סמכויותיך כמנהל אגף בכיר מערכות בריאות. בשלב הבא אקיים שימוע כמתבקש". עיקרי טענות המבקש להלן עיקרי טענות המבקש בבקשה: הליך הפיטורים של המבקש פגום מעיקרו, בשל כך שנערך על ידי גורם שיש לו נגיעה לעילת הפיטורים, בשל איבה אישית של ממש שהנציב חש כלפי המבקש, ובעטיה, הוא "צד מעוניין" שאינו יכול להכריע באופן אובייקטיבי בעניינו של המבקש.

התוצאה הבקשה נדחית.

המבקש ישלם למשיבים הוצאות הבקשה בסך 2,500 ₪.

לטענת התובע, ג'ון ברייס והמשטרה ערכו לו "משפט שדה", ו"חרצו את גורלו בו ביום שהחלה החקירה"; התובע הושעה מיידית מהעבודה "למרות שכבר בהתחלה היה ברור שאין מתלוננת ואין חומר ראייתי מוצק בתיק, להתגבשות כתב אישום"; הנתבעות 1-2 רמסו את חזקת החפות שעמדה לתובע; הנתבעות לא קיימו את חובת הזהירות המחויבת בעניינים מסוג זה; "ההחלטה נתקבלה בחפזון רב ובאימפולסיביות וגרמה לו נזקים, כלכליים רבים וכן נזק עצום במקצועיותו ובשמו הטוב; פיטורין שלא כדין ושימוע למראית עין- הפיטורים לא היו מוצדקים, עילת הפיטורין לכאורה- החקירה נגד התובע התבררה כעורבא פרח והתיק ניסגר בעילה של חוסר אשמה; התובע פוטר אך בשל הודעת המישטרה על הפסקת הצבתו במכללה ולא היה תלוי בנתבעת 1; השימוע שקיימה הנתבעת 1 היה למראית עין בלבד, בהעדר "כל הנתונים שעמדו לרשותה", וללא הפעלת כלל השיקולים הנדרשים על פי הפסיקה, אך בשל רצון המישטרה להפסיק את הצבת התובע במכללה; השימוע לא תועד בפרוטוקול.

התובע אמנם אישר בעדותו שהחל לעבוד ב"עלית" ביום 4.11.18, ואין חולק שבהתאם לתלוש השכר שלו (מוצג נ/1), משכורתו החודשית הייתה 8,800 ₪ בתוספת 2,200 ₪ בגין שעות נוספות, אך נגרם לתובע נזק ממוני בכך שבתקופת השעייתו, הוא לא קיבל תשלומים בגין עבודה נוספת, ומכל מקום, הוא חווה פגיעה בתנאי עבודתו שהצריכו נסיעות ארוכות וקיצור זמנו הפנוי.

כאמור, התובע אינו מערער על הלגיטימיות של מבנה העסקתו, אך בתביעתו הוא טוען שהיעדרם של יחסי עבודה בינו לבין מזמינת השרות -המישטרה - אין בו, בנסיבות, כדי לפטור את המזמין מכל חובה משפטית כלפיו, לרבות עצם החובה לאפשר לו זכות טיעון וכן החובה להבטיח כי יינקטו בעיניינו יהיה תקינים, בהתאם לדין ולהתחייבויות הצדדים, ויגשימו את זכויותיו להליך הוגן.

בית הדין סבור שנסיבות עניינו של התובע, ובין היתר, משך ההצבה במרכז ההדרכה - שאף שאינו מתקרב לנסיבות שנידונו בעיניין התאמה - אינו מבוטל- למעלה משנתיים וחצי; המשמעות שהייתה ידועה למישטרה כי החלטה שלה לעמוד על אי המשך קבלת שירותים באמצעות התובע עשויה להביא לסיום העסקתו בשים לב לכך שמדובר בשירות ייחודי; המעורבות של יחידת הפיקוח בקביעת המהלכים בעיניינו של התובע (כפי זכותה וחובתה, יש לומר); ההמלצה של ג'ון ברייס לאפשר את המשך הצבתו של התובע במרכז ההדרכה; הסיבות להפסקת הצבת התובע במרכז ההדרכה שכרוכה בהן הטלת דופי בתובע; כל אלה מטים את הכף לעבר סיווג המקרה כמקרה שבו יש להטיל חובת שימוע על מזמין השרות, חרף העדרם של יחסי עובד ומעסיק בינו לבין העובד, והכל בשים לב לרציונאל של מניעת הסיכון שבהתייחסות ל"עבודה" כאל "מצרך", כפי שפורט בעיניין התאמה.

הנתבעת 2 תשלם לתובע פיצוי בגין אי קיום שימוע בסך 14,400 ₪.

...

התובע מבקש כי יינתן משקל לכך שבסופו של דבר, התיק הפלילי נסגר נגדו בהיעדר אשמה, אך התנהגותן הנמהרת של הנתבעת הביאה לפגיעה קשה בזכויותיו והביאה לפיטוריו.

סוף דבר התביעה נגד הנתבעת 1 נדחית.

התובע ישלם לנתבעת 1 הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל בסך 6,000 ₪.

יש לציין, כי לאחר שבוטלה החלטת הנתבעת לעניין השעייתו של התובע, הנתבעת לא זימנה את התובע לשימוע בסוגיית ההשעיה לנוכח איומי התובע הנטענים כלפי ראש המועצה (סעיף ד' לעיל).

כך שבפועל, הנתבעת זנחה את טענותיה ולא קיימה לתובע שימוע בעיניין ההאשמות החמורות הנ"ל. ביום 17.2.2021 הגישה הנתבעת כנגד התובע תביעה למתן סעד הצהרתי המצהיר על בטלות בחירתו ומינויו של התובע לתפקיד מנהל משאבי אנוש.

] השימוע שנערך לתובע נערך באופן תקין, שקוף, סדור והגון.

בישיבת הדיון וההחלטות מיום 4.11.2019 קבעה ועדת השימוע ביחס לעובד עבד תראבין – "במסגרת הבירור, קראתי לעובדת רעיה וביקשתי התייחסותה ולנוכח המענה של העובד ולפיה לא ידע על תשלום שכרו בלא דוח נוכחות. רעיה סיפרה שוב שאיאד אמר שיש לו אישור מאיציק תומר לקבל שכר בלא להגיש דוח הואיל ועובד בחוץ. רעיה ביקשה את האישור מאיאד. איאד דאג שהעובד עצמו (עבד תראבין) ימסור לי את המכתב וגם מוצלח היה מעורב. כל זה היה לפני תשלום השכר, כלומר איאד ידע שהמועצה משלמת שכר בלא אישור נוכחות. לצערי, תוצאת הבירור שנעשה מול רעיה אינה מפתיעה אותי. הגישה של העובד של אי ידיעה והסרת אחריות אינה חדשה והיא מוטיב החוזר על עצמו בכל השימוע וניתן לומר שזו סיבת השימוע – אי התאמה ואי הבנת התפקיד. מכל מקום, מקובל עליי שהעובד ידע על תשלום שכר ובלא דו"ח נוכחות בידיעת מנהל כוח האדם. אוסיף שמדובר במקרה חמור וקשה של עובד שקבל שכר מבלי שקיים כל תעוד לגבי הקף עבודתו אם בכלל משך שנים וגם בתקופה שמנהל כוח האדם שימש בתפקידו ולכך יש להוסיף את אי המצאת דו"ח הנוכחות כתנאי לתשלום שכר.

...

עם זאת, לא מצאנו בטעם זה נימוק שלא להשיב את התובע לתפקידו.

כאן המקום לציין, כי לא מצאנו להרחיב במסגרת פסק דין זה אודות הבעייתיות, לכאורה, באופן העברת התובע לתפקידו הקודם.

] בהתחשב בהיקף ההליך ובנסיבותיו, הנתבעת תשלם לתובע הוצאות משפט בסכום של 5,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסכום של 20,000 ₪.