לדבריה, הנאשם 1 גדל במשפחה נורמאטיבית, והוא "יהלום שלא הספיק להתלטש", אשר למד בכיתת מופת, היה נציג של העיר שדרות במקומות שונים בעולם, שלא קיבל כלים נכונים להיתמודד עם הקשיים שחוה; ולטעמה ביצע את העבירות "בטעות ובחשיבה ילדותית של רגע, חוסר הבנה של ערך החיים, שיפוט לא נכון בגיל כזה שבגירים, לא בגירים, עוד לא הספיקו להתייצב בחיים, ניסו לפרוש כנפיים ונחיתת אונס כזו אני לא מאחלת לאף הורה", כאשר יש להיתחשב בגילם הצעיר של הנאשמים ובכך שמדובר במעידתם הראשונה, על אף חומרת המעשה.
עוד ציין, כי הוא ביקש מהנאשם 1 להיתרחק מהמנוח, שנהג לתת לו סיגריות וסמים ופיתה אותו, אך הנאשם 1 היתעלם מדבריו; כאשר לטעמו הנאשמים עשו טעות בשל השפעת הסמים, ועניין זה לא נבדק.
יוער בהקשר זה, כי חלק נכבד מהפסיקה הסתמך על הכלל של ריצוי מאסרים בחופף, שנקבע בסעיף 45(א) לחוק, בנוסחו הישן, אך בנתיים בוטל סעיף 45(א) לחוק במסגרת תיקון 113 ותחתיו חוקק סעיף 40יג לחוק, אשר אינו קובע כלל כזה.
מכאן לענייננו,
הנאשמים הורשעו במסכת עבירות קשה וחמורה, שהגם שהן קשורות זו בזו, וכולן בוצעו על מנת להגשים את רצונם של הנאשמים להרוג את המנוח, לאחר שחמדו את הסמים שברשותו ועל מנת לטשטש את הראיות כדי להימלט מאימת הדין; הרי שלא ניתן להיתעלם מכך שמכלול הנסיבות, לרבות העבירות הנוספות שביצעו הנאשמים, מעיד על מימד מיוחד של חומרה, החורג מעבירת הרצח כשלעצמה.
לגבי עבירת השיבוש, הכרוכה גם בעבירת ההצתה נוכח אמירותיהם המפורשות של הנאשמים, כי החליטו להצית את רכבו של המנוח עם המנוח בתוכו על מנת לטשטש את הראיות הקושרות אותם לרצח ולמנוע אפשרות לזיהוי הגופה; הרי שאין מחלוקת כי היא קשורה קשר הדוק לעבירת הרצח, שכן כל מטרת השיבוש והעלמת הראיות ע"י הנאשמים נועדה כדי להכשיל את עבודת המישטרה ולסכל את קשירתם לבצוע הרצח.
...
במקרה שנדון מאוחר יותר בבית המשפט העליון, בעניין סוליימנוב, נדחתה הטענה כי בהתאם להלכת טווק תקרת הפיצוי לטובת נפגעי העבירה מוגבלת לסכום המקסימלי הקבוע בחוק, יהא מספר הנאשמים שהורשעו בעבירה אשר יהא, והובהר כדלקמן:
"הלכת טווק עוסקת בשאלת גובה הפיצוי במקרה של ריבוי נפגעים בשל מעשה של נאשם אחד. בעניין זה נקבע כי סכום הפיצוי שיוטל על הנאשם לא יעלה על סכום הפיצוי המקסימלי הקבוע בחוק, אף כאשר מעשי הנאשם פגעו ביותר מנפגע עבירה אחד. הלכה זו אינה עוסקת בשאלת גובה הפיצוי מקום בו יש ריבוי נאשמים, ואין כל מקום לגזור גזירה שווה למצב בו מספר נאשמים מורשעים בגין אותו מעשה עבירה מבחינת תכלית הגבלת סכום הפיצוי. מסקנה זו עולה בבירור גם מלשון הוראת החוק המסמיכה את בית המשפט להטיל חיוב בפיצויים... החיוב בפיצוי והמגבלה על שיעורו מתייחסים לכל אדם שהורשע. לפיכך מקום בו מורשעים נאשמים אחדים, גם אם באותו מעשה עבירה, סמכות בית המשפט להטיל על העבריין לפצות את קורבן העבירה, על-פי שיקול דעתו, מתייחסת לכל אדם שהורשע בעבירה, כאשר לגבי כל אחד מאלה קיימת ההגבלה על שיעור הפיצוי המקסימלי הקבוע בחוק".
יוער, כי בעניין סוליימנוב אישר בית המשפט העליון פיצוי למשפחת המנוח בסך 200,000 ₪ ע"י כל אחד מהמעורבים ברצח (שני נאשמים שהורשעו ברצח ונאשם נוסף שהורשע בסיוע לרצח), ונקבע כי "בהתחשב באופי הפגיעה הקשה במשפחת המנוח, אין גם לומר כי הם בלתי סבירים".
כאמור, ב"כ הנאשמים הפנו בהקשר זה לעניין רגבי, ובעיקר לדברי השופטת ברק-ארז אשר קבעה כי השיקולים שנבחנו בהלכת טווק יפים גם לשאלה האם יש מקום לפסיקת פיצויים החורגת מהתקרה הקבועה בחוק בגין אותו מקרה מוות, כשהאחריות לו רובצת על יותר מעבריין אחד; זאת בין היתר על מנת שלא לפסוק פיצויים בהיקפים גדולים בהליך הפלילי שאינו מיועד לכך, ואינו מצריך הוכחת נזק.
אין בידינו לקבל טיעון זה. פסק הדין בעניין רגבי ניתן חודשיים בלבד לאחר שניתן פסק הדין בעניין סוליימנוב, שקבע בהרכב של שלושה שופטים הלכה העומדת בסתירה לאותה אמרת אגב של השופטת ברק-ארז, כך שאין מקום להנחה שעמדתה של השופטת ברק-ארז משקפת את עמדת בית המשפט העליון כיום.
לאור כל האמור לעיל אנו דנים את הנאשמים לעונשים הבאים:
מאסר עולם.
