ביטול הרשעת נאשם בעבירות נשק על ידי בית המשפט העליון

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"פ 58177-11-15 מדינת ישראל נ' מורן לפני כבוד השופט עידו דרויאן-גמליאל המאשימה מדינת ישראל ע"י ב"כ עוה"ד הכהן ומיודובניק הנאשם מוטי מורן ע"י ב"כ עו"ד הרניק גזר דין

ב-20.11.14 עבר הנאשם עבירת איומים [אישום 1]: באותו מועד בשעת לילה, בדירת המשפחה בקרית אונו, איים הנאשם על הנפגעת וצעק ש"היא מופקרת ומפקירה את ילדיה ויותר חשוב לה לדבר עם הקבלן, שהוא ייקח את ילדיה לאחר שיגיד לילדים ולכל העולם בפייסבוק שהיא מופקרת, ושהוא יטפל בקבלן ומעכשיו זה בידיים שלו והוא יפסיק את עבודתו של הקבלן ויעלה כמה שיעלה"; זמן קצר לאחר מכן יצא הנאשם למחסן, הביא את הנשק שהחזיק ברישיון, והחל לנקותו במטבח, בכוונה להפחיד או להקניט; האישום בו הודה הנאשם כולל במפורש את ביצועה של עבירת האיומים גם נגד הקבלן (ככל הנראה בהסתמך על הלכה שנפסקה ברע"פ 2038/04 לם נ' מ.י. (2006)); במהלך חודש נובמבר או דצמבר 2014 עבר הנאשם עבירה של הפרת הוראה חוקית [אישום 3]: לאחר הארוע ב-20.11.14 התלוננה הנפגעת במישטרה והנאשם נעצר.

הילכת כתב הידועה (ע"פ 2083/96 כתב נ' מ.י. (1997)) שאושררה שוב ושוב על-ידי בית המשפט העליון, קובעת כי ביטול הרשעה או המנעות מהרשעה הם חריגים לכלל הקובע כי מי שביצע עבירה, יורשע.

...

די באמור לעיל כדי לקבוע שעניינו של הנאשם אינו יכול לבוא בקהל החריגים להלכת כתב, ועתירת ההגנה לביטול ההרשעה נדחית.

וכידוע, משמופיע נשק בזירה, אין לדעת כיצד יסתיים העניין גם כשנושא הנשק מתכוון "רק" להטיל אימה; ראוי אפוא לקבוע מתחם ההולם את מעשי הנאשם, שיהא חמור מהמקובל ביחס לעבירת איומים 'רגילה', וראו לדוגמה (בשינויים מחויבים) רע"פ 5998/09 שמאיב נ' מ.י. (2009), עפ"ג 56556-12-11 מ.י. נ' כהן (2012), ות"פ 26008-01-13 פלוני נ' מ.י. (2015); המתחם הראוי נע בין שישה חודשי מאסר שניתן לרצותו בעבודות שירות לבין 18 חודשי מאסר בפועל, כעונש עיקרי, אך התביעה עתרה לקביעתו של מתחם מקל בהרבה – בין חודשיים לבין שישה חודשי מאסר.

סוף-דבר, אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: חמישה חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות החל מיום 6.3.18 במרכז יום לקשיש בקרית אונו.

יפים לעניין זה הדברים שנאמרו בע"פ 9893/06 לאופר נ' מדינת ישראל (31.12.2007): "המשפט מניח, כי במורכבות החיים האנושיים על תהפוכותיהם, בהשתקפותם בהליך הפלילי, עשויים להווצר מצבים קצוניים אשר אינם מתאימים להחלת העיקרון העונשי הרחב, המחייב הרשעה פלילית בעקבות הוכחת אשמה. במצבים חריגים מיוחדים ויוצאי דופן, כאשר עלול להווצר פער בלתי נסבל בין עוצמת פגיעתה של ההרשעה הפלילית בנאשם האינדיבידואלי לבין תועלתה של ההרשעה לאנטרס הצבורי-חברתי הכללי, נתון בידי בית המשפט הכח להחליט כי, חרף אשמתו של הנאשם, הוא לא יורשע בדין." במקרה זה ניצבת בפני הנאשם משוכה לא קלה כבר בשאלת מהות העבירה והאפשרות להמנע מהרשעה בגינה.

בעיניין זה אפנה לע"פ 201/18 ליאור טויזר נ' מדינת ישראל (8.7.2018), שם צוין כי "העבירה בה הורשע המערער, על-פי הודאתו, משקפת את תופעת האלימות (בפרט באתרי בילוי ומועדונים), שהפכה, למרבה הצער, לנפוצה בחברתנו, ולפיכך היא מחייבת מתן קדימות לעקרונות הגמול וההתרעה ... בנסיבות אלו, המנעות מהרשעה – נראית מרחיקת לכת יתר על המידה". כן אפנה לרע"פ 9177/20 מתן אלזאם נ' מדינת ישראל (26.1.2021)), שם אישר בית המשפט העליון את קביעת בית המשפט המחוזי, ביחס לחייל שהכה קטין במכת אגרוף שגרמה לשבר, כי "בעבירות אלימות מהסוג שבו הורשע המבקש, לא ניתן לסיים את ההליך בלא הרשעה מבלי לפגוע בשיקולי הענישה הרלוואנטיים. זאת, כחלק ממדיניות שמטרתה להדגיש את חומרתן הרבה של עבירות האלימות". לכך יש להוסיף את העובדה כי המתלונן שימש כמנהלו של הנאשם במועד הארוע.

ודוק: שאלה שונה היא האם כאשר מדובר בעבירה שניתן לערוך בגינה הסדר מותנה (שאינו כולל הרשעה כמובן), משתנה נקודת האיזון לצורך בחינת ביטול הרשעה (למשל במקרה בו נאשם סרב להסדר מותנה והורשע לאחר שמיעת ראיות, ראו למשל נסיבות רע"פ 4675/20 עליזה ליזטה תמם נ' מדינת ישראל (28.07.2020)).

אכן, הנאשם לא עשה שימוש בכלי נשק כלשהוא ואולם עצמת הנגיחה הייתה גבוהה מאוד והדבר ניכר בבירור מהסרטון.

"יש להמנע מגישה סלחנית כלפי עבירות אלימות, ההולכות וגוברות במרחב הצבורי, וזאת על ידי שליחת מסר מרתיע לפיו העונש הראוי בגינן יהא מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח" (רע"פ 5128/21 אחמד סלאמה נ' מדינת ישראל (15.8.2021)).

במקרה זה, על רקע ויכוח מילולי בין הנאשם והמתלונן (נהגי מוניות העובדים באותה תחנה), תקף הנאשם את המתלונן באגרופים ובנגיחה וגרם לו שבר באף ופצע עמוק אשר הצריך תפרים; רע"פ 8699/15 אחמד אבוהאני נ' מדינת ישראל (17.12.2015), בו הורשע נאשם בעבירה של פציעה בכך שבאמצעות חפץ חד פצע את המתלונן בראשו וזאת על רקע חוב כספי.

...

לאחר עיון בתסקיר שירות המבחן ובחינת טיעוני הנאשם, לא שוכנעתי שהוכחה פגיעה שכזו במקרה זה. אנמק מסקנתי להלן.

סיכומו של דבר, אני דוחה את הבקשה לביטול ההרשעה.

סיכומו של דבר, לאחר שבחנתי את מכלול השיקולים, הן לקולה והן לחומרה, אני מטיל על הנאשם את העונשים הבאים: מאסר על תנאי למשך 3 חודשים והתנאי הוא שהנאשם לא יעבור במשך שנתיים כל עבירת אלימות פיזית כלפי גופו של אדם.

אני מחייב את הנאשם לבצע 140 שעות של"צ בהתאם לתכנית שיגיש שירות המבחן בתוך 45 ימים.

דברים אלו אף באו לידי ביטוי לאחרונה בדברי הנשיאה א' חיות בטקס פתיחת שנת המשפט הנוכחית של לישכת עורכי הדין בנצרת: 'מערכת בתי המשפט משקיעה מאמצים רבים בתחום זה, ובית המשפט העליון התוה וממשיך להתוות הילכות לאורך השנים באשר לרמת הענישה ההולמת את החומרה היתרה הגלומה בבצוע עבירות בנשק ובאשר לביטוי העונשי ההולם המתחייב מכך.

התקרית המצערת בה היה מעורב הנאשם ובה ניפצע, מירי בנשק חם לעברו, בתקופת הדיון בתיק זה, כחודש לאחר שהודה והורשע בעבירה, פציעה שהצריכה טפול רפואי ממושך בו, מחזקת במידה לא מבוטלת את ההתרשמות כי קיים סיכון לא בהחזקת נשק בידיים בלתי מורשות, וכי נגזרת מהחזקת נשק כזה מעורבות בסכסוכים אלימים, להם פוטנציאל לפגוע בגוף ובנפש.

מדיניות החמרה בענישה, המוכתבת על ידי בית המשפט העליון, ועל ידי בית המשפט המחוזי, שוללת כימעט לחלוטין ענישה שלא על דרך של כליאה.

בית-המשפט המחוזי קבע כי ראוי להתערב בגזר-הדין שאינו מבטא את מגמת ההחמרה בפסיקה בעבירות נשק, אולם נוכח ריצוי מלוא תקופת המאסר על-ידי המשיב, במועד הדיון בעירעור, נימנע מלעשות כן. ת"פ (מח' חי') 22765-09-19 מדינת ישראל נ' מטרי (5.12.19) – הנאשם הורשע בעבירות של נשיאה והובלת נשק, מעשה פזיזות ורשלנות, לאחר שנשא ברכבו רימון הלם, התקרב לביתו של המתלונן והשליך את הרימון לחצר ביתו של המתלונן ונמלט ברכבו לאחר שהרימון היתפוצץ.

...

אין מנוס מהטלת מאסר בפועל על הנאשם בגדרי מתחם הענישה.

סוף דבר 22.

  נוכח כל האמור לעיל, אני גוזרת את עונשו של הנאשם כדלקמן:        א.       10 חודשי מאסר בפועל, בניכוי ימי המעצר מיום 5.4.20 ועד ליום 27.4.20.

טענות הצדדים לעונש בא כוח המאשימה טען שאין מקום לבטל את ההרשעה וזאת לאור חומרת העבירות שבוצעו על ידי הנאשם ולאור המשכות ההליכים בתיק.

הנימוקים לאי הרשעה היו כדלקמן: הזמן הרב שחלף מאז מועד ביצוע העבירות; בסופו של יום, הדו"חות הוגשו לרשות המיסים, גם אם באיחור; המבקש איננו עוסק עוד בכל עסק, מתגורר בגפו ומחפש את פרנסתו בעבודת אבטחה המחייבת נשיאת נשק, שעבר נקי הוא תנאי לקבלת רישיון להחזקתו.

לצורך השלמת התמונה, אביא דוגמאות לפסקי דין מאוחרים יותר לפסק הדין בעיניין סופר, ואשר ניתנו על ידי בית משפט העליון בעבירת מס של אי הגשת דו"ח במועד והועלתה בהן טענה שיש לבטל את ההרשעה והטענה נדחתה.

...

לאור הפסיקה שהובאה לעיל, הנני קובע כי מתחם העונש ההולם לעבירה שבוצעה על ידי הנאשמים הינו כדלקמן: לגבי רכיב המאסר בפועל - המתחם נע בין חמישה חודשי מאסר בפועל (שיכול וירוצו בעבודות שירות) ועד 12 חודשי מאסר.

עם כל החשיבות של פירעון החוב, בסופו של דבר, אין מדובר במעשה חסד שעשה הנאשם, אלא בפירעון מה שניתן היה לגבות ממנו גם בדרכים אחרות.

מעבר לכך, לגבי הפרדוקס שבין חלוף הזמן מאז מועד ביצוע העבירות (כנימוק לקולא) לבין האיחור בהסרת המחדל (כנימוק לחומרה), כאן המקום להזכיר את דברי כבוד השופט ג'ובראן ב-רע"פ 3966/15 בני אבו ג'מיל בע"מ נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (9.6.15), בפסקה 13: "אשר לטענותיו הנוספות של המבקש 2, בדבר הסרת המחדלים וחלוף הזמן מעת ביצוע העבירות, הרי שטענות אלו יחד, הן בבחינת פרדוקס. מחד גיסא, המבקש 2 רוצה לטעון כי המחדלים עוד רגע מוסרים, ומאידך גיסא, הוא מבקש לטעון כי חלף זמן כה רב עד כי נגרם לו עינוי דין. אם אכן חלף כה זמן, אין זה סביר שהמחדלים טרם הוסרו, ואין מקום לטענה כי הם יוסרו בקרוב. לו היה המבקש 2 פועל בנמרצות להסרת המחדלים, כנדרש לעשות במצבו, יתכן שהיה בכך כדי להקל עונשו וכן על עינוי הדין שנגרם לו, לכאורה, עם חלוף הזמן". לאור כל האמור לעיל הנני משית על הנאשם את העונשים הבאים: 6 חודשי מאסר בפועל שירוצו בעבודות שירות.

ב"כ הנאשם בטיעוניה עמדה על נסיבות חייו הקשות של הנאשם החל מילדותו ובדבריה חזרה בעיקר על בקשותיה לבטל את הכרעת הדין לבחינת מצבו הנפשי של הנאשם בעת ביצוע המעשים, וכן לצורך קביעה כי הנאשם צריך היה להיות מורשע בעבירת המתה באחריות מופחתת על פי סעיף 301.

יפים הדברים שנאמרו זה מקרוב על ידי בית המשפט העליון במקרה של הרשעה בעבירת הריגה "בלבד": "ייאמר מיד כי לא ניתן להקל ראש בחומרת מעשיו של המערער, ובנזק אשר נגרם כתוצאה מהם. כידוע, בית משפט זה פסק וחזר ופסק כי קדושת חיי אדם היא ערך עליון, ואל לנו להקהות דברים אלה (ע"פ 1464/21 קפוסטין נ' מדינת ישראל (11.09.22); ע"פ 10358/08 איזברגה נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (16.03.10)). ההכרה בערך האדם ובקדושת חייו, מחייבת אותנו לשמור על הזכות לחיים ולביטחון אישי, ועל האנטרס הרחב של הגנה על שלום הציבור. כל אלה מחייבים, כי העונש שנגזר בעבירות הכרוכות בלקיחת חיי אדם ישקף סלידה והוקעה של המעשים והעושים, תוך שליחת מסר מרתיע ליחיד ולרבים. במקרים כגון דא יש צורך בהטלת עונש מאסר משמעותי, ההולם את החומרה הגלומה בלקיחת חיי אדם – כפי שנעשה במקרה זה, בהתאם לנסיבותיו האינדיבידואליות של העושה והמעשה" (ע"פ 1948/20 אבראהים סלימאן נ' מדינת ישראל (02.02.23)).

תפ"ח (חי') 34802-06-19 מדינת ישראל נ' בולבול (21.01.21) (במסגרת ע"פ 1605/21 מדינת ישראל נ' בולבול (02.06.22)) מסרו ב"כ הצדדים כי הם אינם עומדים על הערעורים ולכן הערעורים נמחקו): הנאשם שהודה נדון לעונש מאסר בפועל למשך 24 שנה, בגין עבירת הרצח הבסיסית (בכוונה), תקיפה חבלנית ועבירות נשק.

הנאשם עומד על חפותו גם היום, כך אמר לבית המשפט במפורש וכמצוטט לעיל מהפרוטוקול, ובמצב זה, כך נקבע על ידי בית המשפט העליון בע"פ 3039/15 תאיר זועבי נ' מדינת ישראל (07.06.18): "שאלה מקדמית היא, האם יכול המערער להשמע כיום בטענה כי יש להחיל עליו את סעיף 300א לחוק, לאחר שלאורך כל הדרך כפר בכך שנטל חלק ברציחתו של המנוח?

...

א לחוק העונשין, אך לא מצאנו להיענות לבקשתם.

לא מצאנו שחוות דעתו של מומחה ההגנה שניתנה על סמך אותן שתי חוות הדעת בלבד, ללא שאף פגש את הנאשם וניתחה בעיקרה את הכרעת הדין, משנה את התמונה.

סוף דבר: לאחר שקלול ואיזון כלל השיקולים אותם פרטנו לעיל הננו סבורים שרף הענישה העליון שהציעה המדינה הולם את נסיבות העבירות.