ביטול הרשעה עקב פגמים בדיון

אולם, מאחר שבהגשת כתב האישום נפל פגם, שבחינתו דומה לזו שנעשית בהקשר של הגנה מן הצדק, אשר הצטרף לנתונים נוספים שפורטו לעיל – התיק הוחזר לבית משפט השלום, לבחינת ביטול הרשעה, בכפוף לעמידתו בתנאים שנקבעו בפסק הדין.

גם ב-פס"ד אבו מדיעם קבע כב' הש' דנינו, כי קיימים מקרים בהם ניתן לבחון פגיעה בשיקום "בפריזמה מרוככת יותר" וכי די בקיומה של "היסתברות קרובה למדי" שנאשם "ייתקל בקושי ממשי" להיתקבל לעבודה או לקבל רישיון "על רקע הרשעתו. למצער, ניתן לומר כי להרשעתו תהא 'השפעה שלילית' על עתידו המקצועי ועל סכוייו להיקלט בעבודה, לפחות במיגזר הצבורי" כדי להוביל למסקנה שניתן לסיים את התיק בבטול הרשעה.

מובהר לנאשם כי אם לא יעמוד בצו השל"ץ, יוחזר עניינו לדיון בבית המשפט, הוא יורשע ודינו ייגזר מחדש.

...

לצד זאת ניתן לטעמי להיעזר באמות המידה ואבני הבוחן שנקבעו בתיקון 113 ל-חוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), ובכלל זה הערכים החברתיים, מידת הפגיעה בהם, נסיבות ביצוע העבירה והפסיקה הנוהגת, כדי לקבוע אם מתקיים התנאי השני, קרי האם סוג העבירה, בנסיבותיה, ושיקולי ענישה אחרים מאפשרים ביטול ההרשעה - ואפנה תחילה לבחינה זו. מקובלת עלי טענת ב"כ המאשימה, כי מדובר בעבירות שאין להקל ראש בחומרתן, ורק במקרים חריגים, ניתן להורות על ביטול הרשעה בעבירות לפי חוק התו"ב [סעיפים 34–38 לפסק דינו של כב' הש' אינפלד ב-עפמ"ק (באר שבע) 51267-12-18 אלשיך נ' ועדה מקומית לתכנון ובניה "נגב מזרחי" (30.4.19) (להלן: פס"ד אלשיך)].

סוף דבר הנאשם הורשע בעבירה חמורה של שימוש אסור במקרקעין.

אשר על כן, אני קובעת שהנאשם ביצע את העבירה, אולם מצאתי כי באיזון בין האינטרס הציבורי לבין שיקולי הגנה מן הצדק ונסיבותיו האישיות של הנאשם, כמפורט לעיל – אני מורה על ביטול הרשעת הנאשם, בהתאם לסעיף 192א ל-חוסד"פ ובנוסף: הנאשם יצהיר על התחייבות בסך 5,000 ₪ לבל יעבור, במשך שנה מהיום, עבירות על חוק התו"ב. על הנאשם להצהיר על ההתחייבות היום.

אני מורה לנאשם להרוס קירות וגג עבודה 1 (להלן: צו ההריסה).

בפתח ישיבת הטיעונים לעונש עתר ב"כ הנאשם לקבלת תסקיר משלים בשל פגמים שנפלו בתסקיר.

דיון והכרעה עתירת הנאשם לביטול ההרשעה טרם אפנה לקביעת מיתחם העונש ההולם אדון בבקשתו של הנאשם לביטול הרשעתו.

...

סבורני כי דברו של המחוקק וקולם של הפיגועים מחייבים את בתי-המשפט לאחוז היום באמות-מידה עונשיות מחמירות יותר מאלה שבהן החזיקו, לפעמים, בעבר.

סבורתני כי מתחם הענישה לו עתרה המאשימה אינו הולם את נסיבות ביצוע העבירה נכון לשעתה, ואני קובעת כי מתחם העונש ההולם נע בין מאסר קצר בעבודות שירות ל-8 חודשי מאסר בצירוף ענישה נלווית.

סוף דבר אני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים: חודשיים מאסר שירוצו בעבודות שירות.

עוד מצביעה המשיבה על כך שבאותה הלכה נקבע עוד שבהחלטה אם להורות על בטלות יש לקחת בחשבון גם את האנטרס הצבורי, אשר ייפגע מביטול ההליך עקב פגם.

ואכן, עיון בע"פ 3853/17, ובעיקר בפסיקה המאוזכרת שם בהסכמה, מלמד שבית המשפט העליון סבור שאין פגם מסוג זה צריך להביא בהכרח לביטול ההליך כולו, וכי יש לידון בפגמים מסוג זה בפרמטרים של דוקטרינת "בטלות יחסית". בבחינה של עוצמת הפגם מחד גיסא, משמעות ביטול ההליך מבחינת האנטרס הצבורי מאידך גיסא, וכן בחינה של אפשרויות ביניים למתן משקל לפגם בדרך אחרת, לפי העניין.

משמע, בית המשפט העליון הניח, כדבר הברור מאליו, שהסעד של "ביטול הרשעה" הוא כלי אפשרי מתוך "סל התרופות" האלטרנטיבי, למצבים בהם נוכח טענה "מקדמית" מוסמך בית המשפט לבטל האישום מעיקרא, אך עוצמת הפגם לא מצדיקה לעשות כן. כך, גם בית משפט זה (מפי הנשיאה רויטל יפה - כץ) הכניס לסל השיקולים בהחלטתו לבטל הרשעה בעבירת מס, גם פגם משמעותי בהתנהלות המאשימה שלא קיימה שימוע, כאשר בכך נפגעו בפועל זכויות דיוניות משמעותיות של הנאשם (ת"פ 69476-07-20 מדינת ישראל נ' דוד ציון דוד ואח' (4.7.21).

...

אולם השיקול שהכריע את הכף היה כי "מבין כל הנימוקים שנמנו ע"י בימ"ש קמא לאי הרשעתו של המשיב נימוק משמעותי ביותר הוא זה שלדעת בימ"ש קמא, וגם לדעתנו, מקים למשיב 'הגנה מן הצדק'. גם אם אין בנימוק זה כדי לגרום לזיכויו של המשיב אין בו רק כדי להשפיע על העונש אלא יש בו, בהצטרף לנימוקים האחרים, כדי להצדיק את ביטול הרשעתו של המשיב". המסקנה היא אם כן, שפגם בהליך הפלילי, פגם בכתב האישום, הגנה המן הצדק או כד', אשר בעטיו רשאי בית המשפט לבטל את ההליך כולו, מסמיך את בית המשפט גם להעניק סעד פחות דרמטי.

יובהר עוד, שאין בידי ליתן משקל של ממש למרבית הטענות האחרות של המדינה בהקשר זה, ואין בידי לקבל את מרבית ההבחנות בין ענייננו לבין ע"פ 3853/17, פרשת פלוני הנ"ל. ראשית, אמנם העבירה שלפנינו היא עבירה חמורה בהחלט, כאמור.

אם יובאו לפני בית המשפט נתונים חדשים שיש בהם כדי לשלול המסקנה האמורה בדבר ביטול ההרשעה, או אם יתרשם בית המשפט כי הנאשם אינו נכון וראוי לביצוע העבודות, אין לבטל ההרשעה, ויש להשאיר את פסק הדין על כנו.

בפיסקה ד' (2) לפסק דינו של כב' השופט רובינשטיין נאמר: "אכן, המדובר באישה צעירה שרקעה הבסיסי חיובי וכולל היתנדבות ופעילות וגם עתידה לפניה. באשר לשאלת התעסוקה במערכת החינוך, רשמנו לפנינו את עמדת המדינה לאחר בירור, כי הדלת אינה נעולה אלא מתן המפתח אליה טעון בדיקה. בגישה זו, אין בה לטעמנו פגם. סעיף 16 לחוק הפיקוח על בתי הספר, מתיר למנהל הכללי של משרד החינוך, לסרב לאשר העסקת עובד חינוך – בין השאר – אם הורשע העובד בעבירה שיש בה לפגוע בביטחון המדינה, או בעבירה אחרת שיש עימה קלון והמנכ"ל סבור שלאור זאת אינו ראוי לשמש עובד חינוך........אלה נושאים לשיקול דעת שנקבעו על ידי המחוקק". (הדגשה שלי  נ.ד.).

– ר' דברי כבוד השופט מלצר: "הלכה היא כי מערכת השיקולים שיש להפעיל בעת גזירת עונשו של קטין שונה היא מזו שיש להפעיל ביחס לעבריין בגיר, וכי בעיניינם של קטינים יש לתת משקל רב לשיקולי שקום, וזאת גם כאשר מדובר בעבירות חמורות (ראו ע"פ 7211/13 פלוני נ' מ"י ..." "... בהקשר לכך נפסק כי קיים אינטרס צבורי לפעול לשיקומו של הקטין ולהחזרתו למוטב, בפרט כאשר ישנה המלצה חיובית מטעם שרות המבחן והגורמים הטיפוליים...  בצד זאת, נקבע כי קטינות איננה מעניקה חסינות מפני ענישה ראויה כאשר עסקינן בפשע חמור... עוד נפסק לעניין זה כי ככל שנסיבותיה ותוצאותיה של העבירה חמורות יותר, כן ייטו בתי המשפט להעדיף את המסלול העונשי, ובכלל זה יש מקום להטיל, במקרה המתאים לכך, עונשי מאסר לריצוי בפועל ואפילו ממושכים... וזאת כאשר משקלם של שקולי ההלימה, המניעה וההרתעה עולים במשקלם על השיקול השיקומי...". יצויין שהדיון שם לא דן בשאלת ביטול הרשעה בגין קטינות אלא במשקל שצריך להנתן לשיקולי שקום לרמת הענישה.

...

כך גם הימנעות מהרשעה תישקל אך ורק על פי ההלכות שהורנו בית המשפט העליון סופו של דבר שלא מצאתי כי יש גם בנימוקים הנוספים שהועלו , כדי להביא לכלל ביטול ההרשעה, ואשר על כן אינני מורה על ביטול ההרשעה.

כל הנסיבות שפורטו בתסקירים  ובדברי הסניגורית ולצד אלה דברי הנאשמת עצמה בבקשות לקידומה בשלבים השונים של תוכנית השלבים מביאים אותי למסקנה כי הנאשמת בהחלט זכאית להיות מוכתרת בתואר כמי שסיימה את התהליך  בבית המשפט הקהילתי בהצלחה ואני תקווה שתשכיל לשמר הישגיה תוך שתפסע בבטחון במשעול הנכון בו היא פוסעת כיום.

סופו של דבר שאני מחליטה לחרוג ממתחם העונש ההולם וזאת נוכח התהליך השיקומי המשמעותי שעשתה הנאשמת עברה הנקי , העדר עבירות נוספות ומכלול האמור בתסקיר המסכם ואשר על כן אני גוזרת על הנאשמת את העונשים הבאים: 1.

ביום הצגת הסדר-הטיעון, הוסכם על הצדדים כולם כי הדיון יידחה הן על מנת לאפשר לנאשמים להסיר את מחדליהם והן לקבלת תסקיר בעיניינו של הנאשם שלפניי, אשר לבקשת סניגורו יבחן, בין היתר, אפשרות לביטול הרשעתו בשל עסוקו כרו"ח. הנאשם, כאמור, הצהיר שהוא מבין ומודה בכתב האישום המתוקן, ללא כל הסתייגות.

טענות ב"כ הנאשם לפגמים באופן זמונו של הנאשם לעדות פתוחה, לגישתם של צוות החקירה אשר לטענתו נסכו בנאשם תחושה לפיה הוא אינו מושא החקירה העקרי ולכן הוא לא זקוק לייעוץ של עו"ד וכן לפגמים בהליך השימוע, הופרכו לחלוטין על ידי המאשימה באמצעות הראיות שהוגשו לעיוני במעמד הדיון בבקשה, מהן ניתן ללמוד על תקינות החקירה והתנהלות צוות החקירה.

...

הרי ממה נפשך? אם אכן הסדר שכזה גובש בין הצדדים במסגרת הליך הגישור הפלילי בפני כב' השופט מישורי, מדוע הדבר לא נאמר על ידי מי מהם בישיבה שבמסגרתה הודה הנאשם במיוחס לו? מדוע לא טענו הנאשם וסנגורו כי התובע חורג מסיכום קודם או מהסדר שגובש בין הצדדים במסגרת הליך הגישור לפיו המלצות התסקיר תחייבנה את הצדדים? מדוע הנאשם עצמו לא הפנה את בית המשפט לכך? תמיהה כפולה ומכופלת נוגעת לשאלה, מדוע לא נזעקו הנאשם וסנגורו בפתח ישיבת הטיעונים לעונש עת קיבל הסנגור לידיו את טיעוניו הכתובים של התובע לעניין העונש, בהם התנגדות מפורשת לביטול ההרשעה? מדוע לא קמו הנאשם וסנגורו על רגליהם למשמע המשפט השני בסה"כ שהשמיע התובע בישיבה זו באומרו: "לעניין המלצות התסקיר, מבקשים שלא לקבל את ההמלצה של תסקיר שירות המבחן, ואנו סבורים שהיא שגויה. פירטתי את הסיבות לכך בטיעונים לעונש. מבקשים להרשיע את הנאשם על פי הודאתו, ולגזור את עונשו על פי מדיניות הענישה הנוהגת בפסיקה הרחבה" (פרוטוקול הדיון מיום 1.2.2022, שורות 10-12).

סוף דבר: סבורני כי הצדק וחובת ההגינות חייבה את הנאשם להימנע מהגשת בקשה זו, אשר כל מטרתה הינה ניסיון לשבש הליך שיפוטי תקין ולהתחמק מהרשעתו ומעונשו.

לנוכח האמור, הבקשה נדחית.