לאחר מתן הכרעת הדין, אך בטרם נגזר דינו, הגיש המבקש לבית משפט השלום בקשה להורות על ביטול הרשעתו לצורך השלמת שמיעת פרשת ההגנה, וזאת לפי סעיף 130(ו) לחסד"פ. המבקש טען כי החמיץ את האפשרות להעיד בשל מצבו הרפואי וכי אילו ניתן היה להעיד אותו, בסבירות גבוהה היה הדבר מוביל לתוצאה שונה.
יודגש, כי המבקש הוא שבחר שלא להעיד בפני בית משפט השלום, כאשר בא כוחו הצהיר כי "הנאשם לא יעיד. אין צורך שיעיד". גם אם מצבו הרפואי של המבקש לא איפשר לו להעיד, הרי שהיה באפשרותו לבקש את דחיית ההוכחות, אך הוא נימנע מלעשות כן. בהיתחשב בכך, לא מצאתי כי נוצר חשש לעיוות דין, שכן המבקש קיבל את יומו בבית המשפט.
...
לשיטתו, העובדה שלא העיד בערכאה הדיונית, מצדיקה ליתן לו רשות הערעור בשל אי-צדק מהותי, שכן אילו היה מעיד "לא ניתן היה שלא לזכותו". עוד משיג המבקש על דחיית בקשתו לשמיעת עדותו מכוח סעיף 130(ו) לחסד"פ.
דיון והכרעה
דין הבקשה להידחות.
סוף דבר, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.
