ביטול הרשעה בערעור לבקשת המדינה

משנשאל הסניגור, מדוע מבקש הוא כי תבוטל הרשעתו של המערער באופן שלא תובא לידיעת משרד הרשוי העובדה שברשות המערער היה אגרופן בנסיבות שתוארו בכתב-האישום (דהיינו, שלא כדין) השיב הסניגור, כי עסקינן במעידה חד-פעמית של המערער, ולדבריו, לא פעם נטו בתי המשפט לבטל הרשעה מחמת השפעת העבירה על עתידו של נאשם שהוא בדרך כלל אדם נורמאטיבי, והתסקיר לגביו חיובי, ובשים לב למבחנים שנקבעו בהילכת כתב.

גם בפסק הדין שבע"פ (מחוזי נצרת) 70442-02-19 ספורי נ' מדינת ישראל, + ע"פ 10219-03-19 ספורי נ' מדינת ישראל ו-ע"פ 71483-02-19 אבו עקל נ' מדינת ישראל (30.10.19), שאליו הפנה הסניגור, ובו בוטלה הרשעתם של שניים מן המערערים שונות הנסיבות מן המקרה שבפנינו.

...

כב' השופט (בדימוס) א' רובינשטיין, כתב, שם, בפסקה ח': "ח. אשר לתנאי הראשון, הפגיעה במבקש: לא אכחד כי למקרא הקטעים מחוות דעתו של שירות המבחן שציטטו בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי צר היה לי כי המבקש, אדם נורמטיבי מעד – ולדבר ייתכנו השלכות על מימוש שאיפתו לעסוק במקצוע המשפטים, כבעל השכלה אקדמית ראשון במשפחתו. האם שגה בית המשפט המחוזי בקבעו כי יש מקום להרשיע? סבורני כי בודאי אין קביעה זו חורגת ממתחם ענישה ראוי, גם אם שקל בית משפט השלום על פי סמכותו אחרת. בית המשפט המחוזי נתן אל ליבו את הנסיבות; הוא ראה משנה חומרה בהיות המבקש סטודנט למשפטים בעת העבירות. דברי טעם הם, אך גם אם נראה בכך מעידה חד פעמית של סטודנט חדש, עדיין יש חומרה בעבירות, והשלכות רוחב ליחס אליהן. כפי שציין בית המשפט המחוזי, לשכת עורכי הדין תבחן את הנסיבות - ותכריע על פי סמכותה". (ההדגשה שלנו).

עוד נביא מדברי כב' השופט (בדימוס) א' רובינשטיין בעניין פדאל, פסקה י"א, והדברים יפים גם לענייננו: "י"א. ובחתימה ייאמר למבקש: גם אם לבקשה זו אינני נעתר מתוך שקלול כלל האינטרסים, בודאי אין זה סוף פסוק וסוף הדרך, ואף שמעד המבקש, עתידו לפניו, וככל שיתמיד בדרך הישר והעבירה אכן תיוותר חד פעמית, כפי שיש לקוות – ישנם מנגנונים שונים ליתן לכך ביטוי במובנים הרלבנטיים, מבלי שאטע מסמרות לעת הזאת". לבסוף נציין, כי הערעור נסוב רק על עניין ההרשעה.

התוצאה מכל האמור לעיל היא שאנו דוחים את הערעור.

אמנם בטיעוניה בעל פה עתרה המערערת לגזור את עונשה של המשיבה בתוך המיתחם לו עתרה, גם אם על הצד הנמוך (ויש לומר כי היתנהגות זו של המערערת אינה ראויה, ואין מקום שבאותו התיק יטענו תובעים שונים לענישה שונה לגבי אותו נאשם ומבלי לתת כל הסבר לשוני האמור), אולם הוסיפה כי "ככל וביהמ"ש ימצא לנכון לחרוג ממיתחם הענישה, אנו סבורים כי על ביהמ"ש לחרוג באופן מידתי ולא כפי שמציע שירות המבחן" (עמ' 40 לפרוטוקול ביהמ"ש קמא, שורות 9-8), תוך שהתנגדה לביטול ההרשעה.

יחד עם זאת, בדיון שהתקיים בתאריך 24.02.21, הסכים ב"כ המערערת גם לרדת מענישה זו, וציין בהגינותו, כי "לגבי העונש, אני לא טוען שלא צריך להיתחשב בה, אני שם את המשקולת על שאלת ההרשעה. נכון שביקשנו 9 חודשים של עבודות שירות אבל אני לא עומד על בקשה זו, לאחר ששמענו על הנסיבות המיוחדות של המשיבה והממסכים שהוצגו". לעומת זאת ביקשה באת כוח המשיבה שלא להתערב בפסיקתו של ביהמ"ש קמא.

בעיניין הנזק הקונקרטי שעל הנאשם להוכיח, קבע ביהמ"ש העליון פעמים רבות את ההלכה, כלהלן: "בשורה ארוכה של פסקי דין נקבע, כי על העותר לאי-הרשעה מוטלת החובה להצביע על כך שהרשעתו תביא לפגיעה קשה וקונקרטית בסכויי שקומו, ולתמוך את טענותיו בתשתית ראייתית מתאימה... החובה להצביע על נזק קונקריטי, עולה בקנה אחד עם אופיו המצומצם של החריג שעניינו המנעות מהרשעה, אשר נועד לחול אך במקרים בהם קיימים טעמים כבדי משקל הנוגעים לשיקומו של הנאשם. כפי שציינתי לאחרונה בעיניין שמואלי, שם דובר בנאשם קטין, כי 'אין מקום להניח כי כל הרשעה של קטין צפויה לפגוע, מניה וביה, באופן מהותי באפשרותו להשתקם', ובודאי שאין מקום להנחה מעין זו, אך משום שמדובר בנאשם נטול עבר פלילי. אימוץ עמדתו של המבקש תוביל לסטייה מהאיזון הבסיסי העומד ביסודו של חריג ההמנעות מהרשעה, ולהחלתו של החריג גם במקרים בהם אין כל סיבה ממשית לכך" (ע"פ 3598/14 לוזון נ' מדינת ישראל, מיום 10.6.2014).

...

יתרה מכך, היות ובהמשך ביהמ"ש הגיע למסקנה שיש לבטל הרשעתה של המשיבה (להלן), בחינת מתחם העונש לא הייתה הכרחית, שהרי ההלכה היא, כי אי הרשעה אינה אחת מדרכי הענישה אלא שאלה עצמאית הנבחנת לאור תנאי הלכת כתב.

יחד עם זאת, בדיון שהתקיים בתאריך 24.02.21, הסכים ב"כ המערערת גם לרדת מענישה זו, וציין בהגינותו, כי "לגבי העונש, אני לא טוען שלא צריך להתחשב בה, אני שם את המשקולת על שאלת ההרשעה. נכון שביקשנו 9 חודשים של עבודות שירות אבל אני לא עומד על בקשה זו, לאחר ששמענו על הנסיבות המיוחדות של המשיבה והממסכים שהוצגו". לעומת זאת ביקשה באת כוח המשיבה שלא להתערב בפסיקתו של ביהמ"ש קמא.

סוף דבר אין חולק, כי כל הרשעה בפלילים עלולה לפגוע בנאשם שהורשע בה, אך אותה "פגיעה" הינה חלק בלתי נפרד מהענישה בגין מעשה פלילי, בין היתר על ידי הצהרה של החברה בדבר הסטייה של הנאשם מנורמת ההתנהגות הראויה שקבע המחוקק.

בית הדין הארצי לעבודה דחה את עירעורו של הנאשם/המערער על הרשעתו וקבע, כי "הסמכות להמנע מהרשעה או לבטלה "מופעלת על ידי בתי המשפט במשורה, תוך שמירת נקודת המוצא כי אדם אשר הוכחה אשמתו בהליך פלילי - יש להרשיעו בדין. הרשעה מהוה פועל יוצא מהפרת הנורמה הפלילית ומסייעת למיצוי ההליך הפלילי ותכליותיו. יישום נקודת המוצא מאפשר הליך אכיפת חוק תקין ושוויוני. בנוסף, הקפדה על עצם ההרשעה נידרשת לצורך העברת המסר ההרתעתי הרצוי..." ברע"פ 693/20 אדן רחמינוב – מדינת ישראל (2020) אישר בית המשפט העליון את פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה אשר דחה את עירעורו של המערער על גזר דין שניתן על ידי בענינו ובין היתר על דחיית בקשתו לביטול ההרשעה.

...

לפיכך החלטתי שיש לדחות את בקשת הנאשם לביטול ההרשעה.

מן הדברים דלעיל עולה, אם כן, כי העסקתו של עובד זר ללא אשרה היא עבירה כלכלית.

לפיכך אני קובעת כי מתחם הענישה ביחס לנאשמת ולעבירה של העסקת עובד זר ללא התר שבדין הוא בין 10,000 ש"ח לבין 40% ל-60% מהקנס המירבי העומד על 116,000 ש"ח ואילו ביחס לנאשם, מתחם הענישה הוא בין 5,000 ש"ח לבין 70% מהקנס המירבי העומד על 10,000 ש"ח. השלב השלישי – נסיבותיו המיוחדות של הנאשם בענין חדוות הורים נקבע, כי "הנסיבות שתילקחנה בחשבון בשלב זה (והן אינן רשימה סגורה) סווגו בספרות לארבע קבוצות (ואקי ורבין, בעמ' 452) – נסיבות של חסד ורחמים (דגמת פגיעת העונש בנאשם ובמשפחתו); נסיבות הקשורות בהתנהגות הנאשם לאחר ביצוע העבירה (דוגמת נטילת האחריות של הנאשם על מעשיו וחזרתו למוטב); נסיבות הקשורות בהתנהגות הנאשם לפני ביצוע העבירה (דוגמת נסיבות חיים קשות של הנאשם שהייתה להן השפעה על ביצוע העבירה, התנהגותו החיובית של הנאשם ותרומתו לחברה, עברו הפלילי או העדרו); ובנוסף נסיבות שאינן קשורות לנאשם (התנהגות רשויות אכיפת החוק, וחלוף הזמן מעת ביצוע העבירה). עוד ניתן לקחת בחשבון בעת קביעת העונש את הצורך בהתרעת היחיד או בהרתעת הרבים במקרה הספציפי (סעיפים 40 ו'-ז' לחוק העונשין; עניין גברזגיי), כאשר מודגש כי "כפירה באשמה וניהול משפט על ידי הנאשם לא ייזקפו לחובתו" (סעיף 40 י"א(6) סיפא)".

רע"פ 6002/22 ריאבנקו נ' מדינת ישראל שם נדחתה בקשת עירעורו של הנאשם לביטול הרשעתו של נאשם שהורשע בתקיפת בת זוג הגורמת חבלה ממש בכך שצבט בחוזקה בצוואה של המתלוננת ובהמשך אחז בידה וסובב אל מאחורי גופה.

...

לאור כל האמור, אני קובע כי בנסיבות תיק זה מתחם העונש הראוי נע בין מאסר קצר שיכול וירוצה בדרך של עבודות שירות ועד 10 חודשי מאסר, לצד מאסר מותנה, קנס ופיצוי.

עם זאת ולאור עתירת המאשימה לקבל את המלצת שירות המבחן לענישה שיקומית בדמות צו של"צ, ובשים לב לכלל לפיו בית המשפט לא יהפוך עצמו לקטגור יותר מהקטגור, סבורני כי בנסיבות העניין המיוחדות ניתן לסטות ממתחם העונש ההולם, ולקבוע כי תחתית מתחם העונש תהא מאסר על תנאי בצירוף צו של"צ, תחת מאסר קצר שיכול וירוצה בדרך של עבודות שירות.

סוף דבר לאחר ששקלתי את השיקולים לחומרא וקולא, אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: 160 שעות של"צ שיבוצעו בהתאם לתכנית שיכין שירות המבחן בתוך 30 יום.

ביחס לגזר הדין - המדינה טוענת כי המערער לא הרים את הנטל ולא הציג תשתית ראייתית התומכת בבקשתו לבטל את הרשעתו.

...

ביחס למערער אנו סבורים כי יש להפחית במקצת גם את המתחם שנקבע, ולהעמיד את הרף התחתון על סך של 3,000 ₪ (בעוד שהרף העליון יוותר 10,000 ₪).

שוכנענו כי אין לייחס למערער חוסר מהימנות שכן לא מצאנו פער ממשי בין הודעתו כפי שנמסרה לחוקר לבין עדותו בבית הדין.

סוף דבר - הערעור מתקבל בחלקו, ביחס לגובה הקנסות שהוטלו על המערערים אשר יופחתו כאמור בסעיף 35 לעיל לסך של 15,000 ₪ למערערת ו-3,000 ₪ למערער.