לעומתה, המתלונן הודה בעבירות תקיפה סתם והיזק לרכוש במזיד שביצע כלפי הנאשמת, ובמסגרת הסדר מותנה נגזר עליו עונש התחייבות להימנע מעבירה למשך שישה חודשים, תשלום קנס על-סך 400 ש"ח ופצוי לנאשמת על-סך 800 ₪ (אשר שולם לה).
על הנאשם נגזר מאסר מותנה, של"צ, פיצוי וצו מבחן, לאחר שהשתלב בקבוצה טיפולית והוגש בעיניינו תסקיר שירות מבחן בעל המלצה חיובית לביטול ההרשעה.
נסיבות שאינן קשורות בעבירה
בין השיקולים לקולה נתתי דעתי לנסיבותיה האישיות של הנאשמת, בהיותה בת 41, נעדרת עבר פלילי מכל סוג, אשר כאמור עובדת מספר שנים כמנהלת פרויקטים בעריית תל-אביב ומתנדבת בעמותות סיוע לבעלי חיים.
...
טיעוני הצדדים בשאלת ההרשעה והעונש
באות כוח המאשימה, עוה"ד חן שפירא והמתמחה קורל ויזל, טענו כי יש לדחות את בקשת הנאשמת לבטל את הרשעתה היות שהיא אינה עומדת במבחני הפסיקה שנקבעו בע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 337 (1997)) (להלן: "הלכת כתב") בהעדר הוכחה לנזק קונקרטי והיות שהנאשמת לא נטלה אחריות על מעשיה, ואף לא עתרה לקבלת תסקיר מאת שירות המבחן.
אשר על כן אני קובעת כי מתחם העונש ההולם נע בין מאסר מותנה קצר ועד עונש מאסר קצר לריצוי בעבודות שירות.
סוף דבר
הגעתי למסקנה כי האינטרס הציבורי מחייב את הרתעת הנאשמת מביצוע עבירות אלימות, וזאת על-ידי מאסר מותנה קצר לצד רכיב כספי מתון, כך שהעונש ייגזר בחלקו התחתון של מתחם העונש ההולם.
אשר על כן החלטתי לגזור על הנאשמת את העונשים הבאים:
מאסר מותנה למשך חודשיים, והתנאי הוא שלא תעבור הנאשמת כל עבירת אלימות, לרבות עבירת איומים, במשך שנתיים.
