ביטול הרשאת עריכת עמוד פייסבוק: פגיעה בחופש הביטוי

כך למשל, ניתן להווכח כי טרם השיחה ביום 21.7.2015 נשללו חלק מסמכויותיו של התובע ללא ידיעתו, כאשר הנתבע ביטל את הרשאותיו של התובע לנהל את עמוד הפייסבוק, על אף שאישר בחקירתו כי עבודתו של התובע כללה את ניהול עמוד הפייסבוק של המועדון ואת עמוד הפייסבוק הפרטי של הנתבע עצמו (פרוטוקול מיום 24.4.17 עמ' 15 ש' 31-33).

כעולה מהשיחה שהתקיימה ביום 21.7.2015, שתמלילה צורף כנספח י' לתצהיר התובע, (בעמ' 2 ש' 5-9): "עידן: ... לגבי הדף של שפיגל, בטעות הוצאת אותי משם בתור עורך או מנהל אז נא להחזיר.

" (נספח י', עמ' 3 ש' 16-21) הנתבעים טענו כי לא הייתה כוונה לסיים את העסקת התובע אלא רק להעבירו לתפקיד אחר, אולם מתמליל השיחה ביום 21.7.2015 עולה כי הצעות אלו הוצעו לתובע כבדרך אגב, ולא נעשה ניסיון כן מצד הנתבעים למצוא לתובע תפקיד חלופי: "גיא: ... טוב, תשמע, בעקרון חשבתי הרבה מה לעשות ואז עלה לי אזשהו רעיון. בעקרון, משבוע הבא אלעד יש לו יום חופש, אני רוצה להעביר אותך לשישי.

חומרתה של הנפקת תלושי השכר הפיקטיביים אף מקבלת משנה תוקף נוכח תשובותיו המתחמקות והמסורבלות של הנתבע, כפי שבאו לידי ביטוי הן בתמלילי השיחות שהוגשו לבית הדין והן במסגרת עדותו בדיון ההוכחות, המעלות חשד לניסיון לחמוק מתשלום שכרו המלא של התובע.

פיצוי בגין עגמת נפש – לטענת התובע, היתנהלותו של הנתבע לאורך תקופת ההעסקה ובתקופה שהובילה לסיומה – שכללה לדברי התובע היתנערות מאחריות לתשלום זכויות התובע, החזקתו כבן ערובה כנגד תשלום כספו, ביזויו, השפלתו ברבים, פגיעה בשמו הטוב והערת הערות פוגעניות ומעליבות כלפיו – הייתה בעלת השפעה אדירה על התובע במישור הנפשי והפיזי, גרמה לו לדיכאונות, לעלייה במשקל, למצבי רוח וחוסר שינה, וחייבה אותו לקחת הלוואות שונות מהבנק ומהוריו.

...

" בענייננו, לא מצאנו כי מתקיימות הנסיבות החריגות מפניהן נועד להגן סעיף 6 לחוק החברות.

סיכומם של דברים – התביעה נגד הנתבעת 2 מתקבלת בחלקה, בעוד התביעה נגד הנתבע 1 נדחית.

בנוסף תשלם הנתבעת 2 לתובע הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 20,000 ₪.

ביום 20.4.2018, בקמפיין שיווקי ברשת הפייסבוק שערך הקובל במסגרת מקצועו כעורך דין, פירסם הנאשם בפייסבוק תגובה לקמפיין בזו הלשון: "עורך דין שקרן רמאי וגנב לא להתקרב האיש נוכל" (להלן: "הפירסום הראשון").

הנחיה זו קובעת כי על התביעה לנהוג בריסון עצמי בעת הגשת כתב אישום בגין עבירה לפי חוק איסור לשון הרע, נוכח חשיבות עיקרון חופש הביטוי, ואף קובעת כי נידרש אישור דרגים בכירים בפרקליטות על מנת לפתוח בחקירה פלילית בגין עבירה זו. אשר לטענה לביטול כתב האישום במקרה דנן, כבכל הליך פלילי, גם כאשר המדובר בקובלנה פלילית, בהתאם לסעיף 149(10) וסעיף 150 לחסד"פ, רשאי בית המשפט לבטל אישום אם השתכנע כי "הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית". בחקיקת סעיף 149(10) לחסד"פ קיים עגון חלקי של ההלכות שנקבעו בעיניין הגנה מן הצדק עוד טרם חקיקתו.

על פי המבחן התלת שלבי, בעת בחינת תחולתה של הגנה מן הצדק, יש ראשית לזהות את הפגמים שנפלו  ולעמוד על עוצמתם.

על פי הילכת בורוביץ "ביטולו של הליך פלילי מטעמי הגנה מן הצדק מהוה מהלך קצוני שבית המשפט אינו נזקק לו אלא מטעמים חריגים". לאורך השנים, בעקבות חקיקת סעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי נחלש הדגש על הפגמים בפעולת הרשויות שבהם מיתמקד השלב הראשון במבחן שנקבע בהילכת בורוביץ, והתחזק הדגש הנוגע לפגיעה בהגינות ההליך (רע"פ 1611/16 מדינת ישראל נ' ורדי (31.10.2018)).

...

על פי פסק הדין באותו ההליך, אשר ניתן ביום 31.3.2019, בהתאם להסכמת הצדדים ומכוח סמכות בית המשפט לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: "חוק בתי המשפט"), קבע בית המשפט " לסילוק סופי ומוחלט של המחלוקות מושא תיק זה, ומבלי להודות בכל טענה, ישלם הנתבע לתובע סך כולל של 9,500 ₪ ...". על פסק דין זה, ובכלל זאת על כך שהמפורט בו מביא "לסילוק סופי ומוחלט של המחלוקות מושא תיק זה" לא הוגש ערעור על ידי מי מהצדדים.

לאור כלל המפורט לעיל, מסקנתי היא כי בנסיבות המקרה דנן האינטרסים השוללים את המשכו של ההליך, בדמות הפגיעה הברורה והחריפה בתחושת הצדק וההגינות המשפטית גוברים על האינטרסים המצדיקים המשכו – כך שיש להורות על ביטולו.

סוף דבר, אני מורה על ביטול הקובלנה מטעמי הגנה מן הצדק.

עורכת ד ין מהלישכה המשפטית של הערייה ענתה במכתב מיום 16.6.20, כי מדובר בעמוד פרטי של ראש העיר, שאינו ממומן ע"י הערייה, וכי זו זכותו לחסום חשבונות אשר מפרסמים פרסומים מסיתים ומבזים כלפיו.

באת כוח העותר ציינה, כי פניות שנעשו על ידי הקליניקה לזכויות אדם במרחב הסייבר באוניברסיטה העברית לנבחרי ציבור (ראש עיר, שר) לביטול חסימות, נענו על ידם בחיוב פעמים רבות, אך כמובן שלא כל הפניות נענו בחיוב.

במקרה הזה נקבע כי יושבת הראש הפרה את זכותו של התובע לחופש הביטוי, וכי לא ניתן לפגוע בזכות החוקתית רק משום מדובר בפירסום "מעליב". בית משפט בחן גם האם פתיחת עמוד הפייסבוק הוותה "פורום צבורי". נקבע כי פקידי ציבור יכולים באופן עיקרוני להסיר פרסומים או לחסום מגיבים, אך יש לעשות זאת לפי מדיניות סדורה ולא באופן שרירותי.

...

בנסיבות אלו יש לדחות את העתירה אף מטעמים של ניקיון כפיים.

ט) משהגעתי למסקנה ולפיה החשבון הספציפי הינו פרטי – פוליטי ולא ציבורי, אזי אין להחיל עליו את כללי המשפט הציבורי.

במקרה שלפנינו, הגעתי למסקנה ולפיה מדובר בחשבון פרטי.

לסיכום: א) לאור האמור לעיל, נדחית העתירה.

בנוסף, הפנה ב"כ המאשימה לסרטון המתעד את ההפגנה וטען, כי בזמן שמשיב 2 הודה להמון שהגיע להישתתף בהפגנה, עמד לידו אדם מכוסה בחצי פניו עם דגל פלסטין, כאשר מאחור תמונה של ראש הממשלה בנימין נתניהו הנחזה להיות היטלר עם כתמי דם. ב"כ המאשימה חזר וטען כי ניסיון המשיבים לצבוע תיק זה כתיק של פגיעה בחופש הביטוי או כתיק פוליטי דינו להדחות, ולטענתו, כתב האישום הוגש לאחר שעבר את כל שרשרת האישורים הנדרשת ולאחר שהמאשימה סברה כי קיימת תשתית ראיתית מספיקה לצורך הרשעת המשיבים.

בנוסף, נטען כי כל טענות המאשימה בדבר ההיבט המנהיגותי של המשיבים בהפגנה דינן להידחות מאחר ואין חשד כלפי המשיבים של היתקהלות אסורה, והם לא אלו שפירסמו את ההפגנה ברשת החברתית פייסבוק.עוד נטען, כי עמודי הפייסבוק של המשיבים נבדקו ולא עלה בהם כל דבר חשוד.

ב"כ המשיבים ביקש להיתחשב בכך שלמשיב 2 יש מספר לא מבוטל של לקוחות, חלקם עצורים ואסירים שממתינים לקבל מענה ממנו במסגרת עבודתו, דבר שלא יתאפשר באם ייעצר עד תום ההליכים.

לחילופין, הציע ב"כ המשיבים לשחרר את משיב 2 למעצר בית בפיקוחה של אישתו, או של עורכי דין שמוכנים לפקח עליו, וככל שבית המשפט יראה לנכון להרחיקו מאום אל פאחם.

...

בנוסף, הפנה ב"כ המאשימה לסרטון המתעד את ההפגנה וטען, כי בזמן שמשיב 2 הודה להמון שהגיע להשתתף בהפגנה, עמד לידו אדם מכוסה בחצי פניו עם דגל פלסטין, כאשר מאחור תמונה של ראש הממשלה בנימין נתניהו הנחזה להיות היטלר עם כתמי דם. ב"כ המאשימה חזר וטען כי ניסיון המשיבים לצבוע תיק זה כתיק של פגיעה בחופש הביטוי או כתיק פוליטי דינו להידחות, ולטענתו, כתב האישום הוגש לאחר שעבר את כל שרשרת האישורים הנדרשת ולאחר שהמאשימה סברה כי קיימת תשתית ראיתית מספיקה לצורך הרשעת המשיבים.

סבורני כי חלופה זו היא בעייתית מבחינת המיקום, כאשר המשיב מוחזר למקום ביצוע העבירה, לקהילה בה יש לו השפעה, שבפניה השמיע את אותם דברי הסתה.

אשר על כן, אני מורה לשירות המבחן להגיש תסקירי מעצר בנוגע לשני המשיבים, ולבחון במסגרתם את רמת המסוכנות הנשקפת מהמשיבים, רמת הסיכון להישנות העבירות בעתיד, כמו גם את יכולת המפקחים המוצעים לפקח על המשיבים ולאיין את המסוכנות האמורה.

אני קובעת המשך דיון לאחר קבלת תסקיר שירות המבחן לתאריך 28.12.23 שעה 11:00.

ההסכם אוחז שני עמודים ונראה כי גם הוא לא נערך על ידי עו"ד. בהסכם תואר הנתבע כבעל עסק שנקרא "ווב סייט סטודיו", וכי העסק כולל שירותי בניית אתרים, שירותי קידום אתרים בגוגל, פייסבוק ואינסטגרם; שירותי פיתוח אפליקציות; שירותי איחסון אתרים; מתן קורסים במסחר אלקטרוני וקידום רשתות חברתיות; ואתר מכירות בשם "איזי טו שופ". בהסכם המקדים צוין כי העסק "הוערך במשותף" בסכום של 1,500,000 ₪ וכי סכום זה יהיה הבסיס לאחוזי השותפות.

בפרוטוקול הדיון מיום 8.4.2019 הודיעו הצדדים כך: "הגענו להסכמה ולפיה התאריך הקובע שבו הסתיימו יחסי השותפות הוא התאריך של הודעה ששלח התובע ביום 15.5.2018 ובה ביטל את ההרשאות והודיע על סיום יחסי השותפות. למעשה, השותפות התפרקה באותו מועד והעסק עבר לידי הנתבע ועל כן המחלוקת שנותרה הינה בנוגע להיתחשבנות בין הצדדים עד למועד פירוק השותפות וטענת התובע כי הוא זכאי להחזר השקעתו". ראוי עוד לציין כי באותו דיון הודיע ב"כ הנתבע כך: "אין מחלוקת כי הנתבע ישא בכל החיובים של ניהול העסק החל מיום פירוק השותפות אולם מבלי לפגוע בטענתו שעל התובע לשאת במחצית מהוצאות השכירות והארנונה מכיוון שהשותפות שכרה נכס שמחציתו לא בשימוש והמעבר אליו בוצע לבקשת התובע. אנו נכון להיום נושאים בתשלומים אלה כדי שלא יווצרו חובות לשני הצדדים אך שומר על זכותו לתבוע בגין הוצאות אלו". בהודעת הצדדים שהובאה לעיל צוין כי המועד בו פורקה השותפות הוא יום 25.5.2018.

הוסכם בין הצדדים כי הסוגיות שיהיה על המומחה לבחון הן אלה: א) ספרי השותפות עד ליום סיום יחסי השותפות ועריכת חישוב לחשבונות השותפות לרבות עריכת חשבונות על פי סעיף 51 לפקודת השותפויות; ב) שווי השותפות ביום הפרוק; ג) בדיקת טענת התובע, לפיה המסמכים שהועברו לידיו (נספח 4 לכתב התביעה) לא שיקפו נאמנה את היתנהלות העסק שניהל הנתבע לפני חתימת הסכם השותפות וכללו נתונים מטעים שאינם הולמים את ספרי העסק.

קריאה זהירה של הפסיקה מלמדת כי היתחקות אחר אומד דעת הצדדים נעה על ציר שמצידו לשון החוזה ומצידו האחר נסיבות חיצוניות, ושאלת התמהיל בין הלשון לבין הנסיבות החיצוניות תלויה בנסיבותיו של המקרה ומידת בהירות ההסכם והביטויים המצויים בו (ע"א 1536/15 פז חברת נפט בע"מ נ' תחנת דלק חואסה, פסקה 46 לפסק הדין (8.2.2018); ע"א 7087/22 ‏גורודיש נ' החברה האמריקאית-ישראלית לגז בע"מ, פסקה 17 (25.1.2024); רע"א 8160/20 ‏Google LLC.

...

התוצאה המסקנה מן האמור, שיש לקבל את התביעה.

אשר על כן, אני מחליט לקבל את התביעה ומחייב את הנתבע לשלם לתובע את הסך של 564,223 ₪.

כמו כן אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע הוצאות משפט (לרבות אגרה) בסכום של 15,000 ₪ ובשכ"ט עו"ד ומע"מ בסכום כולל של 45,000 ₪.