ביטול הקדש ושינוי תנאיו סעיף 32 לחוק הנאמנות

ג. העידר הצדקה לביטול ההקדש סעיף 23 לחוק הנאמנות, תשל"ט-1979 מתייחס גם לאפשרות של ביטול הקדש וגם של שינוי תנאיו.

...

מכל האמור לעיל עולה כי אין לבטל את ההקדש.

ו. סוף דבר כאמור, התביעה נדחית.

התובעות תשלמנה לנתבע – עבור הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד גם יחד – סכום כולל של 30,000 ש"ח למועד פסק דין זה. ניתן בהעדר הצדדים היום, כ"ד סיון תשע"ג, 02 יוני 2013.

בכתב ההגנה נטען כי היחסים בין הצדדים חוזיים, לתובעים אין זכות לידרוש מהנתבעת 1 לשנות מתנאי ההיתקשרות עמה ואם תנאי ההיתקשרות לא מקובלים על התובעים הם לא מחוייבים להצעת הנתבעת 1.

סעיף 345א(א) לחוק החברות, תשנ"ט-1999 (להלן – החוק) קובע כי: "חברה לתועלת הציבור היא חברה שבתקנונה נקבעו מטרות ציבוריות בלבד וכן איסור על חלוקת רווחים או חלוקה אחרת לבעלי מניותיה (בפרק זה – חלוקת רווחים)." "חברה לתועלת הצבור היא חברה בעלת סממנים מיוחדים ביחס ליתר החברות שדיני החברות עוסקים בהן, שכן היא אינה פועלת למען השאת רווחיה ככל חברה אחרת ומוטל עליה איסור מוחלט על חלוקת רווחים לבעלי המניות......טרם חקיקת החוק הוסדרה פעילותן של חברות לתועלת הצבור בחוק הנאמנות התשל"ט-1979...ובסעיף 32 לפקודת החברות, התשמ"ג-1983. בשנת 2007 תוקן החוק ונוסף לו פרק העוסק בחברות לתועלת הצבור (חוק החברות (תיקון מס' 6), התשס"ז-2007....כעולה מדברי ההסבר להצעת החוק...מטרת התיקון היתה ליצור הסדרה מלאה ואחידה של היתנהלות חברות אלה במסגרת דבר חקיקה אחד. בדברי ההסבר הודגש הצורך בפקוח מוגבר על פעילות חברות לתועלת הציבור שכן ההון של חברות מסוג זה מורכב מכספי תרומות ומכספי צבור, כאשר לרוב, לתורמים ולבעלי המניות אין רצון ויכולת לפקח על היתנהלות החברה....כך, למשל, נקבעו בחוק מיגבלות על שנוי תקנון חברה לתועלת הציבור כדי למנוע הפיכתה לחברה עסקית, הוסדר מעמד נכסי החברה בעת פירוק, הוטלו מיגבלות על שכרם של נושאי המשרה ונקבעו סמכויות מפורשות ורחבות לרשם ההקדשות כמפקח על היתנהלות חברות לתועלת הציבור". (ר' ע"א 2576/11 הסתדרות המעו"ף נ. בית הספר התיכוני חקלאי פרדס חנה חל"ץ, פיסקאות 12-11.

נטען כי התובעים זכאים לתעריפים שוים לאלו הקיימים בכל הארץ וככל שיקבע כי אכן קיים הפרש בין התעריפים בירושלים למקומות אחרים, זכאים התובעים להצהרה על ביטול האפליה ולהפרש בין מה ששלמו לבין המחיר הממוצע בארץ.

...

"לבטל את ביטול ההנחה לתובע 1" גם העתירה בעניין זה דינה להידחות.

אף בעניין זה דין התביעה להידחות.

התוצאה היא שלמעט האמור בסעיף 25 לפסק הדין, התביעה נדחית.

כך קובע לעניין זה סעיף 18(ב) לחוק הנאמנות: "אחרי תחילת ההקדש אין יוצרו רשאי לשנות את תנאיו, לגרוע מנכסיו או לבטלו, אלא אם שמר לעצמו זכות לכך בכתב ההקדש או שבאו על כך הסכמת הנהנים או אישור בית המשפט". הדרך השנייה לשינוי שטר ההקדש היא על-ידי בית המשפט.

...

כיוון שהקרן לא הרימה את הנטל המוטל עליה, נדחית בזאת תביעת ההשבה של דמי הניהול שנגבו ביתר, אם נגבו, לגבי תקופת העבר.

ההיסטוריה של הקמת הקרן, אופן הקמתה וצורת התאגדותה, מינוי חבריה באמצעות גוף חיצוני שאינו המדינה והעובדה כי המדינה אינה בעלת שליטה בקרן - כל אלה מובילים למסקנה כי הקרן אינה גוף ממלכתי כי אם עצמאי.

נחה דעתי כי ההסדר כפי שנקבע בפסק-דינו של השופט עדיאל יוצר איזון ראוי בין הצורך לאפשר לקרן להתנהל באופן המותיר לקרן מידת עצמאות במתכונת שנקבעה בפסק-הדין מחד גיסא, לבין שמירה על המידה הראויה של זיקה ניהולית של הקרן לרשויות המדינה מאידך גיסא.

המצב המשפטי הנוגע לנכסי נפקדים מסוג הקדש השתנה בשנת 1965, עת נחקק חוק נכסי נפקדים (תיקון מס' 3) (שיחרור נכסי הקדשות והשמוש בהם), התשכ"ה-1965 (להלן: תיקון מס' 3).

לפי תנאי ההסכם התחייבו החברות לתכנן ולפתח את הנכס, ולמסור לידי ההקדש 28% מן המבנים שייבנו בו. כמו כן שלמו החברות, בחלקים שוים ביניהן, סכום בשקלים שהיה שווה ל-1,000,000 דולר במזומן, והתחייבו לשאת בתשלומים לפינוי המחזיקים בנכס, עד 2,500,000 דולר.

על רקע זה הגישו החברות את תביעתן לבית המשפט המחוזי, ובה תבעו מהאפוטרופוס, מירשם המקרקעין בתל אביב-יפו וממנהל מקרקעי ישראל (שלושתם ביחד יכונו להלן: המדינה); וכן מההקדש, ממנזר אגודת האבות המרונים ביפו, מהאב חרפוש ומהכנסייה המרונית (התביעה נגד הכנסייה המרונית עצמה נדחתה והיתר יכונו להלן: הכנסייה) פיצויים בסך של 21,235,207 ש"ח בגין הפרת ההסכם וביטולו בצרוף הפרישי הצמדה וריבית החל מיום הגשת התביעה.

זאת, ככל שהדבר נעשה עד כניסתו לתוקף של חוק הנאמנות, התשל"ט-1979 (עניין לבנון, בעמ' 80; ראו גם עניין פודהורצר; עניין הקדש העדה הספרדית, פסקה 8).

...

מקובלת עלי בהקשר זה עמדת המדינה לפיה רישום האפוטרופוס כבעל הנכס אינו סותר את הרישום על שם ההקדש במסגרת ההסדר וכדברי המדינה בסעיף 55 לסיכומיה "ההקדש היה נפקד ו'בעלו' של הנכס, ולאחר הרישום הוא נותר נפקד ו'בעלו' של הנכס. ממילא, יכול האפוטרופוס לדרוש את רישומו של הנכס על שמו מאחר שכל זכות שהייתה לנפקד בנכס עוברת לאפוטרופוס 'ויד האפוטרופוס כיד בעל הנכס' (סעיף 4(ג)(2) לחוק נכסי נפקדים)". הכנסייה הוסיפה וטענה לחלופין כי הנכס שוחרר, וזאת בהתאם למדיניות הכללית של האפוטרופוס לשחרור נכסים מוקנים מכוח סעיפים 29א-29ח לחוק נכסי נפקדים.

אף שאין להתערב בקביעתו העקרונית של בית המשפט קמא לפיה יש לחברות תרומת רשלנות בנסיבות המקרה, אני סבורה כי אין לקבל את טענת המדינה הנסמכת על הוראת סעיף 64(2) לפקודת הנזיקין, לפיה התנהלותן של החברות במקרה זה מנתקת את הקשר הסיבתי בין מחדליהם של המעוולים האחרים ובין קרות הנזק עד כדי הפטרת המדינה והכנסייה מכל אחריות.

ככלל, אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בכגון דא (ע"א 9721/07 איסכור שירותי גילוון בע"מ נ' גוזלן, פסקה 10 (12.9.2010)) אך בהינתן האופן שבו התנהלו הכנסייה והמדינה כמפורט לעיל וכן בהינתן העובדה כי בשונה מבית המשפט קמא לא מצאתי טעם לפגם בכל הנוגע לאופן רישום המשכנתה לטובת החברות, אני סבורה כי יש לשנות במידת מה את חלוקת האחריות שקבע בית המשפט קמא ולהעמיד את אחריות המדינה על 20%, את אחריות הכנסייה על 50% ואת האשם התורם של החברות על 30%.

סוף דבר בשל כל הטעמים המפורטים לעיל אציע לחבריי לדחות את ערעוריי המדינה והכנסייה ולקבל בחלקו את ערעור החברות באופן המעמיד את שיעור האשם התורם המיוחס להן על 30% ואת שיעור האשם של המדינה והכנסייה על 20% ו-50% בהתאמה מכלל הנזק שנקבע.

מהם, איפוא, כללי ההתיישנות החלים ברגיל על תביעות של נהנה נגד נאמן? על כך עמדה השופטת דורנר בע"א 3322/95 גמזו נ' גושן, פ"ד נ(4) 520, 525-524 (להלן: פרשת גמזו): עד לביטול פקודת ההקדשה לצורכי צדקה על-ידי חוק הנאמנות, תשל"ט-1979, היתיישנות תביעות נהנה נגד נאמן הוסדרה בסעיף 31 לפקודה.

מכל מקום, מששונה מועד לידתה של עילת התביעה המיוחדת שמקורה ביחסי נאמנות, ממילא שונתה גם משמעותו של סעיף 8 בהקשר זה. עמדה על כך השופטת דורנר בפרשת גמזו (בעמ' 526), בציינה כי "אמת המידה לזהירות הסבירה הנדרשת לעניין גילוי העובדות המהוות את עילת התביעה נקבעת על יסוד הכלל שבאין מידע סותר רשאי נהנה להניח כי הנאמן ממלא את חובתו". במילים אחרות, כשמדובר בתביעתו של נהנה נגד נאמן, אין די בכך שהנאמן יכפור בחובת נאמנותו או יפר אותה על מנת להתחיל את מרוץ ההתיישנות, אלא נידרש גם כי הנאמן יביא לידיעתו של הנהנה את עובדת הכפירה או ההפרה האמורה.

הלכה מיוסדת היא, כי "שהוי כשהוא לעצמו בהגשת תביעה לבצוע-בעין איננו עומד לתובע כמכשול אלא אם קיימים שני תנאים נוספים, היינו א' שיש לראות בשיהוי משום ביטוי לויתור או יאוש של הקונה; ו-ב', שעקב השהוי הורע מעמדו של המוכר" (ע"א 118/75 עיזבון שריידי נ' מנסור, פ"ד לא(2) 659, 663; וראו עוד: ע"א 216/80 בויאר נ' שיכון עובדים בע"מ, פ"ד לח(2) 561, בפסקה 10; ע"א 554/84 החברה לשיכון עממי בע"מ נ' מימון, פ"ד מ(2) 802, 810; ע"א 752/83 פולק נ' פרנס, פ"ד מא(1) 274, בפסקה 8; פרשת ליברמן, בפסקה 5, והאסמכתאות המופיעות שם).

...

עוד יש להזכיר, כי לאחר סיום הדיון בבית-המשפט המחוזי נפטר עו"ד רוטלוי, שככל הנראה היה היחיד שעשוי היה להוסיף מידע כלשהו על הידוע עד כה. בנסיבות אלו הגעתי לכלל מסקנה, כי אין טעם בהחזרת הדיון לבית-המשפט המחוזי.

סוף דבר אשר על כן, יש לקבל את הערעור, לבטל את פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, לקבל את תובענת המערערת לגופה ולקבוע, כי - בכפוף לתשלום כל המיסים החלים על העיסקה - זכאית המערערת להירשם כבעלת הדירה תחת המשיבה.

המשיבה תשלם למערערת הוצאות-משפט בשתי הערכאות, כפי שתישומנה על-ידי כבוד הרשם, ושכר-טרחת עורך-דין בסך כולל של 50,000 ₪.