ביטול הפרת העבודה מחוסר סמכות

המשיבות ציינו כי "העילה על פי חוק איסור הפליה איננה באה בסמכותו של בית הדין הנכבד, והדברים נאמרים על דרך היקש לצורך פרשנותו הנכונה של המושג 'תקנת הציבור' לעניינו אנו"; תנאי מקפח בחוזה אחיד: חוק החוזים האחידים, התשמ"ג-1982 (להלן – חוק החוזים האחידים) מאפשר לבית משפט לבטל או לשנות "תנאי מקפח". המשיבות טענו כי ההפליה שנוקטות המערערות בפוליסות הרלוואנטיות מהוה "תנאי מקפח" ובית הדין מוסמך לבטלה; הפרת חובת תום הלב: ההפליה שנוקטות המערערות עולה כדי הפרת חובת תום הלב המוגברת החלה עליהן ביחסי מבטח-מבוטח; עשיית עושר שלא כדין: נטען כי בגביית תעריפים מופרזים מנשים ברכיב הריסק מתעשרות המערערות שלא כדין על חשבון המשיבות ומכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979 (להלן – חוק עשיית עושר), על הראשונות להשיב לאחרונות "כל זכיה שבאה להן בעקבות ההפליה הפסולה". טענות נוספות שהעלו המשיבות בתובענה הן כי המחוקק, בחוקקו את חוק תובענות ייצוגיות, ראה לנגד עיניו את עקירת ההפליה כעקרון ראשון במעלה, ולא בכדי כלל ברשימת החיקוקים שבגינם ניתן לנהל תובענה ייצוגית כמה וכמה חיקוקים שעניינם איסור הפליה ובהם חוק איסור הפליה, חוק שויון ההזדמנויות בעבודה, התשמ"ח – 1988 (להלן – חוק השויון) וחוק שכר שווה לעובדת ולעובד, התשנ"ו – 1996 (להלן – חוק שכר שווה).

לאור כל האמור נטען כי בקשת האישור תקדם את מטרותיו של חוק תובענות ייצוגיות, כמפורט בסעיף 1 בו, והמשיבות ביקשו כי בית הדין ייעתר לה. לבקשת האישור צורפו תצהירי המשיבות, שבהם מצהירה כל אחת מהן כי היא מבוטחת אצל מי מהמערערות בביטוח מנהלים מסוג מסוים (הנמנה על הפוליסות הרלוואנטיות) וכי "כל הטענות המופיעות בכתב התביעה ובבקשה לאישור התובענה כתובענה ייצוגית – נכונות לפי מיטב ידיעתי ואמונתי ועל פי עצה משפטית שקבלתי". השתלשלות ההליך בבית הדין האיזורי בעקבות הגשת התובענה ובקשת האישור (בנוסחן המקורי) עתרו המערערות לסילוקן על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית[footnoteRef:38].

...

סגן הנשיאה אילן איטח האם בפוליסות ביטוח מנהלים שהנפיקו המערערות עד לשנת 2000 ישנה הפליה מגדרית פסולה? אם כן – האם נכון להיעתר לבקשת המשיבות לאשר כתובענה ייצוגית את התובענה שהגישו נגד המערערות בגין אותה הפליה? שאלות אלו, העומדות בלב ההליך דנן, הגיעו לפתחנו[footnoteRef:1] במסגרת ערעור, לאחר מתן רשות, על החלטת בית הדין האזורי ירושלים (הנשיאה (בדימוס) דיתה פרוז'ינין ונציג הציבור מר נוריאל ממליה; תע"א 2409/08, תע"א 1744/08, תע"א 1743/08, תע"א 1742/08; החלטה מיום 17.8.14), שבמסגרתה התקבלה בקשת המשיבות 1 – 4 לאשר כתובענה ייצוגית את התובענה שהגישו נגד המערערות, שבבסיסה טענת ההפליה האמורה.

] [14: שם, שם.] וכך סוכמה הסוגיה כולה[footnoteRef:15]: [15: שם, שם.] "משלא נמצא לנו שוני רלבנטי היכול להצדיק את ההסדר השונה לאלמנים ולאלמנות בתקנות מבטחים ובתקנוני קרנות הפנסיה הותיקות האחרות לגבי פנסיית שארים, אין מנוס מן המסקנה כי בפנינו הסדר הפוגע בשוויון שיש לקיים בין גברים לנשים בכל הנוגע לשיעוריה של אותה הפנסיה. הפגיעה הפסולה בשוויון מתקיימת בהסדר המפלה שבנדון על בסיס מגדרי ובשני רבדים: האחד נעוץ באפליה בין עמיתות לעמיתים באשר לשיעור הפנסיה שזכאים לו שאריהם, אף ששיעור דמי הגמולים שמפרישים העמיתות ומעבידיהן לאורך השנים זהה לזה שמפרישים העמיתים ומעבידיהם. והשני נעוץ באפליה בין אלמנים לאלמנות בכך שהאלמנים זכאים למחצית בלבד משיעור הפנסיה שזכאיות לו האלמנות. לאפליה זו על שני רבדיה לא סיפקו הקרנות כל הסבר מניח את הדעת, למעט גישות סטריאוטיפיות לפיהן נתפסת האישה כמפרנס משני וכבעלת מעמד נחות בשוק העבודה מבחינת השכר שהיא מקבלת; מבחינת הנכונות להעסיקה; ומבחינת משך העסקתה. אף כי לצערי חלק מגישות אלה יש להן עדיין אחיזה בשוק העבודה הישראלי דומה כי אין חולק שזוהי מציאות בלתי רצויה אשר יש לפעול בהתמדה לעקירתה מן השורש. משכך הסדר הנאחז בגישות אלה כדי להצדיק אפליה בין גברים לנשים בשיעור פנסיית השארים אינו יכול להיתפס אלא כהסדר שיש בו משום פגיעה בכבודן של הנשים כעובדות וכעמיתות בקרנות וכן בכבודם של האלמנים משום שהוא פוגע ללא הצדקה ברמת חייהם לאחר מות נשותיהם. במובן זה מדובר באפליה הקשורה קשר ענייני והדוק לכבוד האדם והפגיעה שהיא יוצרת יש בה על כן משום פגיעה בזכות היסוד של האלמנים ונשותיהן המנוחות לכבוד...". (הדגשה הוספה – א.א.) עוד עמד בית המשפט העליון על כך שההפליה קיימת בתקנות גם אם לא עמדה ביסודה כוונה להפלות, שכן "בכל הנוגע לאפליה פסולה המבחן שאותו יש ליישם אינו מבחן של כוונות אלא מבחן של תוצאות"[footnoteRef:16].

לצד זאת נדחית בקשת האישור גם על עילותיה האחרות (הפליה פסולה המנוגדת לתקנת הציבור, תנאי מקפח בחוזה אחיד, הפרת חובת תום הלב ועשיית עושר שלא כדין), משהן נשענות על עילת ההפליה הפסולה ולאור המסקנה שאליה הגענו באשר לעילה זו. עוד יש לומר כי העילות האחרות לא פורטו כנדרש, לא הונחה להוכחתן תשתית ראייתית ברמה הנדרשת בשלב זה של הדיון והן עלו בטענות המשיבות לפנינו בשפה רפה בלבד, אם בכלל, עד כי ניתן לומר שנזנחו.

לאור המסקנה שאליה הגענו, התייתר הצורך לדון ביתר טענות הצדדים, לרבות בטענות הסף השונות, ובהן טענת ההתיישנות, ובטענות הנוגעות ליתר התנאים לאישור תובענה ייצוגית, כמפורט בסעיף 8(א) לחוק.

סוף דבר הערעור מתקבל.

באשר לטענת הנתבעות 2-1 כי בית הדין לעבודה חסר סמכות לידון בסעדים מכח העילות חדשות, טוען התובע כי "הפסיקה הנוהגת בבית הדין אינה שוללת אפשרות (לפחות תאורטית) כי נתונה לבית הדין הנכבד הסמכות לידון (בעילות נזיקיות – ת.ס) ובילבד שאותן טענות בעילות הנזיקיות אינן "מלאכותיות", אלא טענות אמיתיות, מבוססות, המצויות בליבת המחלוקות "הנובעות מהחברות בקופות או מחבות של מעסיקים לקופות". עוד מציין התובע בתשובתו, כי העילות הנזיקיות שמקורן בהפרת חובת חקוקה והפרת חובת הנאמנות של קופת הגמל (הפניקס – ת.ס) ושלוחיה (הנתבעת 2 – ת.ס) כלפי התובע נוגעות במשפט העבודה וקשורות "בעבותות לליבת הסמכות וכן לליבת המחלוקת". דיון והכרעה ראשית, אתייחס לטענות העובדתיות החדשות שהעלה התובע.

" בסע"ש (ת"א) 49697-11-16 וינר - טאייב, 31.10.18 (ערעור לבית הדין הארצי נמחק בהסכמת הצדדים ללא צו להוצאות בתאריך 26.7.19), דחה בית הדין על הסף תביעה כנגד סוכן ביטוח, בהעדר סמכות עניינית: "עילות התביעה כנגד הנתבע 4, עניינן בהתרשלות המיוחסת לנתבע 4 בשל אי טיפולו בהמשך קיומו של רכיב אובדן כושר העבודה בפוליסת הביטוח של התובע. עילת הרשלנות הנה עוולה נזיקית אשר אינה בסמכותו של בית דין זה אלא בית משפט אזרחי". בק"ג (חי') 12257-11-17 מנורה מבטחים ביטוח בע"מ - טכנוקון הנדסה בע"מ, 25.9.18): "באשר לסוכן הביטוח - צירוף סוכן הביטוח מעורר קושי בלתי מבוטל בכל הנוגע לסמכות העניינית של בית דין זה לידון במחלוקת שנוצרה בין סוכן הביטוח לבין הנתבעת. על פני הדברים לא הובהרה כדבעי מהות עילת התביעה כנגד הסוכן והאם מדובר בעילה חוזית או נזיקית. בנוסף, וזאת העיקר, לא די במבחן העילה, אלא על התביעה ליצלוח גם את מבחן זהות הצדדים. לא ברור מכוח איזו חלופה בחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969 (להלן: "חוק בית הדין לעבודה) תוגש התביעה כנגד הסוכן. עילת התביעה אינה בגדר עילות התביעה המנויות כנגד הסוכן. עילת התביעה אינה בגדר עילות התביעה המנויות בסעיף 24(א)(3) לחוק בית הדין לעבודה, המתייחס לתובענות של חברים או חליפיהם שאו של מעסיקים או של חליפיהם נגד קופות גמל.... לסיכום, בהעדר סמכות עניינית, נדחית הבקשה לצרוף סוכן הביטוח כצד נתבע בתיק." אשר לטענה כי בית הדין קנה סמכות עניינית לידון בהליך כנגד סוכן הביטוח, לאור הפרת חובה חקוקה, אני סבור כי דין הטענה להדחות.

...

בע"ר (ת"א) 34293-03-13 תובלה משולבת שרותים בינלאומיים בע"מ - אגם לידרים (ישראל) סוכנות לביטוח (2003) בע"מ, 30.5.13 נדחתה בקשה לצירוף סוכנות ביטוח כצד שלישי להליך מחמת היעדר סמכות עניינית של בית הדין לעבודה ונקבע כי "הטענה לגרם הפרת חוזה הינה טענה מלאכותית שנועדה להכשיר את בירור העניין בין כתלי בית הדין". אני מסכים עם קביעה זו. גם הטענה כי בית הדין קנה סמכות בשל יחסי השליחות שבין מגדל וסוכן הביטוח - עליה להידחות לטעמינו נוכח הפסיקה המצוטטת לעיל".

לאור כל האמור לעיל, איני מתיר הכללתם של סעיף 47-48 לכתב התביעה המתוקן.

סוף דבר: התובע יגיש בתוך 14 ימים מהיום כתב תביעה מתוקן בהתייחס להנחיות שבהחלטה זו, תוך פירוט עילות התביעה (שבסמכות בית הדין) ביחס לכל נתבע וכימות סכום התביעה.

בכל הקשור לטענת חוסר הסמכות העניינית, טען הנתבע בסיכומיו כדלקמן: א. סעיף 24(א)(5) לחוק בית הדין לעבודה מקנה סמכות ייחודית לבית הדין בכל עניין שמוענקת לבית הדין סמכות על פי התיקונים לחוק הביטוח הלאומי ולחוקים אחרים.

נגד טענת ההתיישנות טוען התובע בכתב התביעה המתוקן כדלקמן: א. היות שעסקינן בתובענה נזיקית בגין עוולות נזיקיות שהנזק הוא מרכיב בהן (רשלנות, הפרת חובה חקוקה ועוד), תקופת ההתיישנות צריכה להיקבע על פי סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, קרי - עשר שנים מיום ארוע הנזק.

התובע אף מלין בכתב התביעה כי "מחדליו החמורים של הנתבע באים לידי ביטוי בסירובו למלא אחר שתי החלטות שיפוטיות שניתנו בעיניינו של התובע (על ידי בית הדין האיזורי לעבודה – ח.ש.), בשנים 1997 ו-2001, בהן בוטלו החלטותיו של הנתבע תוך מתיחת ביקורת שיפוטית על אופן היתנהלותו. אלא שהנתבע עשה כל שלאל ידו כדי לטרפד החלטות שיפוטיות אלה ולמנוע מהתובע לשקם עצמו ולהוון את קיצבתו לצורך הקמת עסק עצמאי משל עצמו..." (ציטוט מתוך סעיף 3 לכתב התביעה המתוקן).

...

לסיכום ייאמר: טענות התובע בכתב התביעה הנוגעות לדחיית בקשות ההיוון עד האחרונה (לא כולל) נדחות על הסף מחמת התיישנות.

כאמור בסעיף 34 לעיל - מסקנתי זו בשאלת ההתיישנות הנוגעת לבקשת היוון האחרונה אינה עוזרת לתובע, שכן בכל מקרה דין התביעה להידחות על הסף מחמת העדר סמכות עניינית, כמפורט לעיל.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל אני דוחה התביעה על הסף מהטעם של העדר סמכות עניינית לדון בה, לנוכח מהותה האמיתי של התביעה הנתונה לסמכותו היחודית של בית הדין לעבודה, והכל כמפורט בהרחבה לעיל.

בהקשר זה טענו התובעים כי משעה שהתכלית העסקית של ההסכם העקרי הושגה עם העברת המכונות והציוד של אריזונה למפעלה של קולורדו והתחלת הייצור המשותף, מעשי ה"הצקה" שמייחסים הנתבעים לתובעים אינם עולים כדי הפרה יסודית המקימה זכות לביטול ההסכם העקרי והסכם השירותים; וכי בכל מקרה, בנסיבות אלו מדובר בשימוש שלא כדין בזכות הביטול בשל חוסר תום לב מהותי מצד הנתבעים, תוך שהביטול החד-צדדי על ידי הנתבעים עולה כדי הפרה יסודית של ההסכמים.

ברם, דין התביעה למתן סעד זה להדחות על הסף, וזאת הן בשל חוסר סמכות עניינית, הנתונה לבית הדין לעבודה משעה שאין חולק כי יאיר היה עובד של קולורדו (בשונה מטוביה שהיה בגדר ספק לפי הסכם השירותים), והן בהעדר יריבות שכן יאיר כלל אינו צד להליך זה. יאיר אף אישר בעדותו כי הגיש לבית הדין לעבודה תביעה בגין שכר עבודה שקולורדו נימנעה מלשלם לו לטענתו (פרוטוקול הדיון מיום 7.6.2022, עמ' 77 ש' 18-16).

...

לסיכום, לסכום הפיצויים לו זכאים התובעים בגין הפרת ההסכם העיקרי, בסך של 1,263,156 ש"ח, יש להוסיף ריבית והפרשי הצמדה לפי חוק פסיקת ריבית החל מיום 1.1.2017, הוא המועד אליו הוון שיעור הרווחים הצפויים בחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, ועד למועד התשלום בפועל.

סוף דבר נוכח כל האמור לעיל, התביעה מתקבלת בחלקה נגד קולורדו (הנתבעת 1) ונדחית נגד הנתבעים 4-2.

בנסיבות העניין, לאחר שנתתי דעתי לשיקולים הקבועים בתקנה 153(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, הגעתי למסקנה כי יש מקום לקבוע שכל צד יישא בהוצאותיו.

לטענת התובעת, הנתבעת 2 נהגה גם בחוסר תום לב עת ביטלה לה את קרן הפנסיה שבבעלותה ולא אישרה כניסתה לביטוח אובדן כושר עבודה בחברתה.

כן נאמר כי "לאחר הילכת מנורה, סעיף 24(א)(1ב) מקנה לבית הדין לעבודה סמכות עניינית ייחודית לידון בתביעות של עובדים ומעבידים נגד קופות גמל בעילות נזיקיות המצוינות בסעיף, בכללן הפרת חובה חקוקה, לא רק "בקשר לסכסוך עבודה", אלא גם בקשר לקופת גמל".

...

עובדת הכללתן של טענות לרשלנות כנגד המבטחת איננה משנה מסקנתי זו ואין בידי לקבל טענת התובעת לתחולת הסיפא שבסעיף 24 (א) (1) לחוק בית-הדין לעבודה לפיה, סמכותו של בית-הדין נפרסת על "תובענות בין עובד או חליפו למעסיק או חליפו שעילתן ביחסי עבודה, לרבות השאלה בדבר עצם קיום יחסי עבודה ולמעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין [נוסח חדש]". לא זו אף זו שטענות התובעת לרשלנות כלפי המבטחת הינן שוליות ביחס לטענותיה לחיוב בתשלום מכוח הפוליסה, כבר נפסק בעבר כך: "עילת התביעה המהותית נגד הקרן אינה עילה נזיקית שנובעת מתוך חובת זהירות אלה עילה הנובעת מהיחסים החוזיים-מסחריים בין הצדדים, ובשל מהות הקרן כקרן שנועדה ליתן מענה לביטחון סוציאלי של העמית ביום פקודה, יום פרישתו או חלילה, כפי שארע במקרה זה, ביום פטירתו. הנני סבורה כי עטיפה נוספת של הטענות במונחי "רשלנות" הינה מלאכותית ולכל היותר טפלה ואין בכוחה לשנות סמכות שהוקנתה באופן ייחודי לבית הדין לעבודה" (ראו: ת"א (ת"א) 41499-01-19 אפרת אליעזר נ' מגדל מקפת קרנות פנסיה וקופות גמל בע"מ (פורסם בנבו, 03.10.2019)).

אשר על כן, נוכח כל המפורט לעיל, ובהתאם לסמכות המסורה לבית-המשפט לפי סעיף 79 לחוק [נוסח משולב], תשמ"ד – 1984, אני מורה כי התביעה כנגד הנתבעת מס' 2 תועבר לידון לפני בית הדין האזורי לעבודה בחיפה.

המזכירות תמציא עותק החלטתי לצדדים.