ביטול הסכמה למכירת סחורה עתידית

כך, הסכימו הצדדים, בין היתר, להמשך מכירת סחורה לתובעת (במחירים שהיו נהוגים במהלך תקופת ההיתקשרות) למשך תקופה בת כשלושה חודשים (מיום 15/8/16 עד 22/11/16), תוך שהובהר כי המכירה תתבצע לתובעת כ"לקוח" ולא יתקיימו כל יחסי משווק (יבואן)-מפיץ, כשהתובעת שכנגד תהא רשאית למכור בעצמה את מוצריה בשוק לפי שיקול דעתה "מכאן ולהבא". ביום 13/9/16, כחודש לאחר מתן התוקף להסכמות האמורות, הוגשה התביעה הראשונה (30759-09-16) במסגרת ההליך המאוחד שבפניי.

בסופו של יום, הודיעה התובעת שכנגד כי ההצעה אינה מקובלת עליה, ויש בכך כדי ללמד על כוונות חסרות תום הלב של התובעת שכנגד כמו גם חזוק טענות התובעת באשר למטרה המכוונת והמפורשת להוציא ממנה את כלל לקוחותיה וזאת ללא מתן תמורה בעבור המוניטין שנצבר, הפסד ההכנסות העתידיות ובעבור התחייבויות עתידיות שלקחה התובעת על עצמה באשר לאספקה עתידית של מוצרי אס. פי. לטענת התובעת, הפסקת ההיתקשרות באופן בו נעשתה על ידי התובעת שכנגד, יש בה משום הפרה בוטה של ההסכם והתעשרות שלא כדין על חשבון התובעת.

עמד על כך בית המשפט העליון בע"א 442/85 זוהר נגד מעבדות טרבנול בע"מ, פ"ד מד(3) 661, 672 (להלן: עניין טרבנול): "... בהיתחשב בקצב חיי המסחר, לא יתכן שחוזה, אף שלא הוגבל בזמן, יחייב את הצדדים לצמיתות. ביחסי יצרן (או ספק) לבין המשווקים למיניהם המקדמים את מכירותיו קיים נימוק נוסף לכך, והוא האמון ההדדי שיחסים אלה מחייבים... כשאחד הצדדים מבקש לנתק את הקשר אין אפשרות ואין טעם לחייב אותו להמשיך בו נגד רצונו. לא ניתן להבטיח קיומם של יחסי אמון בכפיה. הבעיה שלפנינו איננה, אפוא, אם חוזה מסחרי, ובכלל זה חוזה בין יצרן למשווק שנעשה לתקופה בלתי מיגבלת בזמן, ניתן לביטול על ידי מתן הודעה סבירה, אלא מהו אורך הזמן הסביר הנידרש להודעת הביטול" (ר' גם ע"א 355/89 עיזבון המנוח ניקולא חינאווי ז"ל נ' מבשלת שיכר לאומית בע"מ, פ"ד מו(2) 70, 75; ע"א 4309/06 בשארה ורור בע"מ נ' גלידת ויטמן בע"מ [פורסם במאגרים] (17/6/08)).

...

בסופו של יום, הודיעה התובעת שכנגד כי ההצעה אינה מקובלת עליה, ויש בכך כדי ללמד על כוונות חסרות תום הלב של התובעת שכנגד כמו גם חיזוק טענות התובעת באשר למטרה המכוונת והמפורשת להוציא ממנה את כלל לקוחותיה וזאת ללא מתן תמורה בעבור המוניטין שנצבר, הפסד ההכנסות העתידיות ובעבור התחייבויות עתידיות שלקחה התובעת על עצמה באשר לאספקה עתידית של מוצרי אס. פי. לטענת התובעת, הפסקת ההתקשרות באופן בו נעשתה על ידי התובעת שכנגד, יש בה משום הפרה בוטה של ההסכם והתעשרות שלא כדין על חשבון התובעת.

לאור כל האמור, גם דינה אם כן של התביעה שכנגד להידחות, כשגם בעניינה מצאתי להבהיר לפני סיום כי אף אם הייתי מוצאת להיעתר לאי אלו מהסעדים הכספיים שהתבקשו, לא היה כל מקום לחיוב סילם בהם ובתוך כך להכיר בקיומן של נסיבות המצדיקות הרמת מסך כלפיו.

סוף-דבר: לאור כל האמור, דין שלושת התביעות כאמור במסגרת ההליך המאוחד, להידחות.

נוכח תוצאות אלה, הנני מורה כי כל צד יישא בהוצאותיו.

רכישות עתידיות תעשינה על בסיס מזומן עד לפרעון אותם 12 תשלומים.

על מנת לא לפגוע בהמשך העבודה ולצרכי הפשרה, הסכימה הנתבעת לתנאי של רכישות חדשות במזומן , על אף שבפועל המשיכה הנתבעת למכור את הסחורה ללקוחותיה בתשלום דחוי של 60 יום, כפי שהיה במהלך השנים, כדי לא לאבד את הזמנות הלקוחות.

נטען כי לאחר שהצדדים לא הצליחו לגשר על הפערים ולתקן את ההפרה , הורתה הנתבעת על ביטול השיקים, שהיו חלק מאותה הסכמה אשר הופרה על ידי Derya Buro.

...

סוף דבר התביעה מתקבלת במלואה.

אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 153,990 ₪, בצירוף הצמדה וריבית, כחוק מיום הגשת התביעה, ועד ליום התשלום בפועל.

אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת הוצאות הדיון – אגרה כפי ששולמה בצירוף הצמדה וריבית כחוק מיום התשלום, ושכר טרחת עו"ד בסך 17.55% ממה שנפסק בסעיף 1 לעיל.

עילת ההטעיה מוגדרת בסעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"): "מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו, רשאי לבטל את החוזה; לענין זה, "הטעה" - לרבות אי-גילוין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן" בסעיף 14(ד) לחוק החוזים מבהיר המחוקק: "טעות", לענין סעיף זה וסעיף 15 - בין בעובדה ובין בחוק, להוציא טעות שאינה אלא בכדאיות העסקה.

לדברי התובעים התמורה ממכירת הסחורה, עתידה הייתה לשמש לרכישת סחורה נוספת בפעילות העסק.

כך, בעדותה מיום 11.9.19 העידה הנתבעת כי "נסעתי איתה למקום של השיקים והיא רצתה לקחת הלוואה באתי איתה לבן אדם בשם אלכס. אמרתי לה שתדבר איתו ואני לא אחראית" (עמ' 3 ,שורות 11-12) לטענת הנתבעת, המדובר בשיקים שהועברו לצד שלישי ואולם כאמור לעיל, גרסה זו לא התקבלה על-ידי, אלא גרסת התובעים, לפיה השיקים הועברו לנתבע כחלק מההסכמות לעניין השותפות.

...

אני סבורה כי יש בהעברת הכספים לחשבון הנתבעת בתאריך הסמוך למועד ביצוע ההסכמות של השותפות, כאשר המדובר בכספים שהועברו בעקבות מצגי השווא שניתנו לתובעים, כדי להוות אינדיקציה לידיעתה של הנתבעת להסכמות בין הצדדים בעניין זה, ויש בכך כדי לראות את הנתבעת אף כמי שלקחה חלק בהסכמות אלו.

אני סבורה כי הוכח שהתובעת לקחה חלק בהסכמות בין הצדדים ביחס להסכם השותפות, ידעה עליהם והשתתפה בהם, ואף חלק מהכספים הועברו לחשבונה.

סוף דבר לאור האמור, אני מחייבת את הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובעים סך של 45,205 ש"ח. בנוסף, על הנתבעים לשאת בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 6,000 ש"ח. הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים, שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית.

בשלב זה נזכיר כי הצורך במתן הגנה מן הצדק נבחן בשלושה שלבים: בשלב הראשון, על בית המשפט לזהות את הפגמים שנפלו בהליך ולאמוד את עוצמתם; בשלב השני, יש לבחון אם קיום ההליך חרף הפגמים יביא לידי פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות; ובשלב השלישי, יש לבחון אם ניתן לרפא את הפגמים ההליכיים מבלי לבטל את כתב האישום (עניין בורוביץ, בעמ' 808-806).

עקב הטענות הכוזבות הללו קיבלו ניר וצביקה את הסכמת החקלאים למכור להם סחורה בהיקפים גדולים ובתנאי תשלום בעייתיים, כפי שיפורט במסגרת הדיון בחלק השני של המירמה (פסקות 69-56 להלן), כך שמתקיים גם היסוד של קבלת דבר כתוצאה מהטענה הכוזבת.

מכירת הסחורה החקלאית היא-היא השמוש העתידי שהחוק נועד למנוע.

...

סיכומו של דבר, שאמליץ לחבריי לקצוב את עונשיהם של המערערים באופן הבא: 90 חודשי מאסר לניר; 60 חודשי מאסר לשמעון; ו-42 חודשי מאסר לצביקה.

בעניין זה מקובלת עלינו ההבחנה עליה הצביע עוד במאה ה-18 המלומד האיטלקי צ'זרה בקריה בספרו רב ההשפעה על פשעים ועל עונשים (1764): .

סבורני שחשוב להבדיל בין פושט רגל רמאי ובין פושט רגל חף מפשע.

מאותו הסכם שפטמבר 2018 ואילך - כך הודיעה התובעת  לנתבעת - היתה מוכנה למכור לה סחורה בתנאי שמחצית תמורתה תשולם במזומן והמחצית השניה תוך 30 יום.

  עיקר טרונייתה של הנתבעת הוא שלאחר החתימה על ההסכם הוחלט על ידי התובעת באורח חד צדדי על שינוי תנאי התשלום לגבי הזמנות עתידיות.

לגופו של עניין הנתבעת אפילו לא הוכיחה שחל שינוי בתנאי ההסכם שכן הסחורה הנוספת סופקה לה ותמורתה שולמה בשלושה תשלומים; אולם גם אם נכונה טענתה, והד לכך שהיא נכונה ניתן למצוא בדברי התובעת עצמה - לפיהם ביטול השיקים נועד לכופף את ידה של התובעת ולהכריח אותה להסכים לתנאי התשלום המקובלים על הנתבעת – אין דבר זה מהוה עילה לביטול השיקים.

...

זאת בעוד חלק מהתלונות, כגון:"... אני מרגיש מטומטם…דיברנו ב-20 לחודש על הזמנה… שמה שיש לך במלאי .. יכנס לביצוע מיידי. אני מקבל מכם זמן הספקה לסוף דצמבר. מה אתה חושב, אני אחכה להספקה 40 יום?... אני צריך את הזכוכית מוכנה לשבוע הקרוב…" (הודעה מתאריך 1.12.2016)(במקור היו טעויות) מופנות לסלאח ולא אליו ואין הוכחה כי שמע על תלונות אלה.

למרות זאת החלטתי לקבל את התביעה מהנימוקים הבאים: התובעת לא הוכיחה שהתובעת לא פיצתה אותה על נזקים שנגרמו לה. אמנם הוצגו על ידה ראיות לנזקים שנגרמו בכך שסחורה סופקה לה באיחור ונגרמו לה עיכובים וזכוכית סופקה כשהיא שבורה.

הנתבעת לא הרימה נטל זה. לאור האמור לעיל אני דוחה את ההתנגדות, ומחייבת הנתבעת לשלם לתובעת את הוצאות ההליך כדלקמן: אגרה בסך 3,458 ש"ח ושכ"ט עו"ד בסך 17,000 ש"ח כולל מע"מ שישולמו לתובעת באמצעות בא כוחה תוך 30 יום מהיום.