התובעים הינם זוג דתי, המגדירים עצמם כ"זוג חרדים" (ס' 1א' לכתב התביעה), אשר חתמו על הסכם ביום 30.11.94, עם הנתבעת, לרכישת זכות שימוש ביחידת נופש, במלון דירות המתקרא "קלאב הוטל" באילת (להלן: "ההסכם" ו-"יחידת הנפש" ו-"המלון" בהתאמה).
במהלך שמיעת הראיות התברר, כי לא רק זאת שהתובעים לא עמדו על זכותם, ולא ביטלו את ההסכם, ככל שעמדה להם זכות כזו, אלא שבמרבית התקופה, או לפחות בחלקה, לאחר שנודע להם על ההפרה לכאורה ועל מצג השווא לו הם טוענים, ועל כך שבמקום אין בריכות נפרדות וקיימת רחצה מעורבת של נשים וגברים, הם עשו שימוש בזכות שרכשו ביחידת הנופש, וניצלו את זכות הנופש עפ"י ההסכם, אם בעצמם ואם באמצעות אחרים.
...
כשנציג מכירות של הנתבעת נפגש עם אנשים שהנם דתיים והדבר גלוי לעין, מן הראוי, לא רק שלא יבטיח להם, כי במלון שיוקם יהיו שירותים או מתקנים המתאימים לדתיים, אלא שאני סבור, כי חובתו להדגיש בפניהם, כי אין האתר תואם ומותאם, לפחות למגזרים מסוימים, של אנשים דתיים.
מהטעמים האמורים, אני סבור, כי בנסיבות אלו, אין מקום להשית הוצאות על התובעים למרות שתביעתם נדחית.
סוף דבר, התביעה נדחית, אין צו להוצאות.