ביטול הסכם פשרה בשל מרמה ופגמים בתוכנו

בכלל זה, נטען כי לא נפל פגם בקביעת בית המשפט המחוזי שלפיה המערער לא עמד בנטל להוכיח את טענותיו באשר להטעיה, עושק או מירמה שבגינם נכרתו הסכם ההלוואה והסכמי הפשרה, ואת טענתו שלפיה לא הבין את האמור בהסכמים אלו.

לעומת זאת, אם השגותיו של בעל דין נוגעות לתוכנו של הסכם הפשרה, עליו להגיש תובענה לביטול פסק הדין ולהראות שמתקיימת בנסיבות העניין עילה חוזית לביטול ההסכם, כגון מירמה, הטעה או כפייה (ראו: חמי בן-נון וטל חבקין העירעור האזרחי 506-504 (מהדורה שלישית, 2012)).

...

סוף דבר: אם תישמע דעתי, נדחה את הערעור.

ספק אפוא אם אכן נפל פגם של אי-חוקיות בהסכם הפשרה השני; ולגבי דידי, בהינתן הספק ובהינתן השלב שבו מצוי הסכסוך – ערעור בהליך לביטול פסק דין אזרחי שהפך חלוט – סבורני כי אין מקום להידרש לשאלה זו. עקרון סופיות הדיון, מורה כי בית המשפט לא יבחן מחדש את ההסכם ואת פסק הדין שנתן לו תוקף, ולא יבטל פסק דין שהפך זה מכבר לחלוט.

אם לא כן, אין לדבר סוף, ואין טעם ממשי בפתרון הסכסוך בבית המשפט מלכתחילה (ע"א 3255/19 פבזנר נ' שפר, פסקה 12 (30.5.2021)).

הסכם הפשרה עוסק במקרקעין בשטח קרקע בחלקה 601 גוש 6143, שהנו שטח קרקע של כ- 27 מ"ר. הצדדים חלוקים ביניהם באשר לזכויות במקרקעין אלה, ולשיטת קוברינסקי יש לבטל את הסכם הפשרה מחמת טעות; הטעייה; מירמה; עושק כפייה וגזל; קנוניה; מנגד, טוענים הלפרין כי אין לבטל את הסכם הפשרה, ובמסגרת התביעה שכנגד, ביקשו בין היתר, ליתן צו המצהיר שהמקרקעין שבמחלוקת, אשר מצוי בחצרי קוברינסקי, הוא חלק בלתי נפרד ממקרקעי הלפרין.

בתמצית סיכומי תשובה מטעם קוברינסקי: סיכומי הלפרין, לא מתיישבים עם לשון הסכם הפשרה, עם תוכן ומסקנות חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, עם עדותה של עוה"ד הלפרין ועם מכלול הראיות העומדות בפני בית המשפט.

דיון והכרעה: כפי שכבר נאמר, טענותיהם של קוברינסקי ביחס לתוקפו של הסכם הפשרה והפגם ברצונו, הן טענות לפיהן הם התקשרו בהסכם הפשרה עקב טעות, טעות עובדתית יסודית, הטעה, לפיה, הלפרין לא החזיקו במקרקעין נשוא הסכם הפשרה.

...

לאחר ששמעתי את העדויות, נתתי אמון בעדותם של עו"ד זילבר, עו"ד סופר ועדותו של עו"ד ברוקמן.

סכומו של דבר, לאחר שבחנתי את כל אשר הובא בפניי, נחה דעתי כי אין יסוד לביטול פסק-הדין שניתן במסגרת הסכם הפשרה.

סוף דבר לאור המקובץ לעיל, לא השתכנעתי להורות על ביטול פסק הדין, כמבוקש על ידי קוברינסקי, ודין בקשתם – דחייה.

הליכים אלה הסתיימו בפשרה שקבלה תוקף של פסק דין במרץ 2017 שתכף אתייחס לתוכנה (פסקי דין אלה ופשרה זו ייקראו להלן: "הסכם הפשרה" או "פסק הדין").

כלומר – על הסכם פשרה חלים אמנם דיני החוזים הרגילים ובין היתר גם עילות הביטול המוכרות האפשרות לבטל את ההסכם בגין הפרה או פגמים בכריתה.

גם עורך הדין בעצמו אישר זאת ואמר "רימו אותי ואני רימיתי אותו, זה מה שיצא" (ר' עמ' 39, ש' 11-19 לפרוטוקול).

...

מבחינת סדר הדברים נקבע שקודם תשלם שומרי אמונים את הסכום האמור ורק אחר כך תוכל להרוס את המבנים, וביתר דיוק נקבע ש"בד בבד עם מתן ההתראה (בת 14 ימים, בטרם הריסת המבנים) תשלם הנתבעת לתובע סך של 400,000 ₪ כאמור ובתום 14 יום מיום ההתראה והתשלום לפי המאוחר מבין השניים, תוכל הנתבעת להרוס את המחסן והמרפסת".

סיכום לסיכום, אני קובעת ששומרי אמונים לא הפרה את ההסכם.

על כן אני מורה על אכיפת ההסכם ובעיקר אני מורה למר כהן לפנות את המרפסת והמחסן ככל שאלו חורגים אל שטחה של שומרי אמונים.

המבקש חתם על ההסכם באמצעות בא-כוחו, המייצגו גם היום, ועורך הדין הוא גם זה שהסביר את תוכן ההסכם לבן רונן, שגם תביעתו הסתיימה בהסכם הפשרה.

המבקש טוען כי הסכם הפשרה "הושג במירמה, תוך איומים על המבקש מפני הצפוי לו אם לא ישתף פעולה" ולכן מבקש ביטולו.

עם זאת הובהר, כי גם בתיקים אלו עיכוב הבצוע אינו אוטומאטי וכי תביעה שסכוייה קלושים ובקשה הלוקה בפגמים מהותיים לא יצדיקו סעד זמני גם כשמדובר בפנוי מבית מגורים (רע"א 2806/18 יקטר נ' אורטנר (6/6/18); עע"מ 6417/15 דרעי נ' משרד הבינוי והשיכון (22/10/15); ע"א 4779/20 ‏דבורצקי נ' עו"ד זפט (11/11/20).

...

דין הבקשה להידחות השיקולים בבחינת בקשות לסעד זמני ידועים: סיכויי התביעה ומאזן הנוחות ולצדם תום לב, שיקולי יושר (למשל שיהוי) ומידתיות, היינו – שהסעד אינו פוגע במידה העולה על הנדרש.

חרף זאת הבקשה נדחית, שכן נפלו בבקשה ובתובענה פגמים משמעותיים.

סוף דבר בנסיבות אלו, ואף שמאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש, הבקשה לסעד זמני נדחית.

כך, מציין השופט בך בע"א 690/88 ה' רובין ואח' נ' ש' רובין [2], בעמ' 461, כי "ביטולו של פסק-דין כזה אפשרי, אם נתגלה פגם, שבעטיו ניתן לבטל את ההסכם ששמש בסיס לפסק הדין". ברוח דומה פסק השופט שמגר (כתוארו אז) בע"א 457/77 מפעלי בתים טרומיים בע"מ נ' טמסיט [3], בעמ' 46-47, כי: "...ניתן לבטל פסק-דין, אשר ניתן על יסוד הסכם-פשרה בין הצדדים ונותן לו תוקף, אם נתגלה פגם אשר בעטיו ניתן לבטל את ההסכם המונח ביסודו של פסק-הדין... בין היתר, ניתן לבטל פסק-דין כאמור אם צד להסכם טעה או רומה וטעות ומעשה מירמה אלה היו יכולים לשמש עילה לביטולו של ההסכם גם אילמלא אושר בפסק-דין... הווה אומר, הטעות, שבה מדובר לצורך הענין שלפנינו, צריך שתהיה מן הסוג אשר בכוחה לבטל היתקשרות חוזית ונטל הוכחתה על מי שטוען לקיומה...". [ראו ע"א 2495/95 הדס בן לולו נ' אליאס אטרש פ"ד נא (1) 557, 588-589].

מתן אפשרות לחזרה מהסכמי פשרה תיפגע באנטרס סופיות ההליכים, כפי שקבע בית המשפט העליון, מפי כבוד השופטת (כתוארה אז) הנשיאה א' חיות, בעא 11750/05 יעל שמר נ' בנק הפועלים בע"מ (15.11.2007): "אכן, גישה אחרת, גמישה יותר, שתאפשר ביטול הסכם פשרה כל אימת שמי מן הצדדים יסבור בדיעבד שהפשרה לא הייתה מוצלחת או כדאית מבחינתו, אינה מתיישבת עם דיני החוזים הכלליים לפיהם טעות בכדאיות העיסקה איננה עולה כדי פגם בכריתת החוזה ואינה מזכה את הצד שטעה בביטולו (סעיף 14(ד) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973). גישה כזו אף חותרת תחת יסודותיו של מוסד הפשרה. היא מערערת את הוודאות ואת הסופיות שהן מסימניו המובהקים של המוסד ועלולה להרתיע מתדיינים מלסיים בדרך זו את המחלוקות שביניהם. בכך יצא נפסד האנטרס הצבורי המחייב לפעול, ככל שהדבר ניתן, לקידום ולעידוד פשרות בהליכים משפטיים." (סעיף 9 לפסק הדין).

אמנם בעניינינו, על פניו, אין מדובר בהסכמי פשרה שקבלו תוקף של פסק דין אך בשים לב לתוכנם של ההסכמים כאשר קיים מנגנון ברור לפיו אם מסכים העותר לשמאות המוסכמת מסתיים ההליך, ניתן לראות בהסכמים כהסכם פשרה.

...

רביעית, ב"כ העותר צרף יפויי כח של בני משפחתו של העותר לתיק אשר נכתב בגופם כי הם מבקשים להצטרף לעותר ואלה צורפו לתיק (החלטה מיום 18.2.2020), מבלי שהמשיבות השיגו על כך. אמנם החלטה על צירוף לא ניתנה שכן לא הוגשה בקשה מפורשת ונפרדת, אך סבורני כי הסכמת המשיבות לכלול בהסכמים את בני משפחתו של העותר, תוך שהשמאות כוללת אף את נכסי המקרקעין השייכים אף להם, בצירוף יפויי הכח שהוגשו לתיק, מאפשרת החלת ההסכמים, לאור הסכמת המשיבות, אף עליהם.

העלאת הטענות המאוחרות מצטרפת להתנהלות המשיבות משך השנים ובנסיבות אלה, ואף אם היה טעם בטענותיהם המאוחרות, הרי שבשים לב לכל האמור לעיל, כמו גם לאופן הפגיעה שלא הוכחשה, לא היה מקום להגיע לתוצאה אחרת אף משיקולי צדק.

סיכום לאור כל האמור, משלא ביקשו המשיבות לבטל את ההסכמים הראשון והשני, אף לא תקפו אותם בשום צורה ואופן ולאור לשונם הברורה, כמו גם משיקולי צדק, הרי שיש להיעתר לבקשתו של העותר ליתן פסק דין המחייב את המשיבות לקיים את ההסכמים ולשלם לעותר ובני משפחתו, את סכומה של השמאות המוסכמת.