ביטול הסכם גירושין: תנאים ומועדים

העולה מתשובת מהרש"ם, שעל פי דרכו בנדון שהאישה היתנערה מההסכם דוגמאת הגט ברומניה אך שלא מינה הבעל שליח, אלא נתן את הגט מידו לידה, או מינה שליח אך לא דיבר עמו לאחר ביטול התנאים ביחס לתנאי הגירושין, בכל אלו האמירה שהגט ניתן בלא תנאי, הנאמרת בתחילת הליך סידור הגט, מתייחסת גם לשליחות, וגם אם לאחר פרק זמן התברר למפרע שההסכם חסר ערך בערכאות אפ"ה נידון כזה דומה לנידון הגט מווינא, ומדינא הגט כשר.

התובע טוען שכבר בעת מועד סידור הגט, התכוונה האישה להיתנער מההסכם, ואילו האישה הכחישה טענה זו. כמובן שקשה לברר את טענותיהם ולהכריע בשאלה עובדתית מסוג זה אודות מחשבה וכוונה, אך יובהר: סברא זו הנותנת משקל לכוונת האישה האם כיוונה להטעות את הבעל או שנהגה בתום לב ולמרות זאת ארעה הטעייה נאמרה בתשובת החלקת יואב, וחלוקה זו מתייחסת לנסיבות שבהן אנו קובעים שמסגרת הדיון היא בסוגיית "טעות" והתברר שהיו נתונים שכבר בעת הגירושין היו מצג שוא, אך חלוקה זו לא נאמרה בנסיבות שהדיון הוא בסוגיית "תנאי". כאמור, נידון דנן אינו נידון של "טעות" אלא של "תנאי", ומאחר שהגט ניתן ללא תנאים כמבואר שאלת מחשבת האישה באותה שעה אינה קובעת ואינה משליכה על כשרות הגט.

...

עוד נטען בסעיף 95 לעתירה, שנאלצה "לקנות את הגט" באמצעות ויתורים על זכויות המגיעות לה עפ"י דין, ובנסיבות אלו: "יש להורות על בטלותו של הסכם הנחתם תחת איום מפורש בעגינות, מטעמים של עושק, כפייה ותקנת הציבור". עוד טענה האשה באמצעות בא כוחה: "כפי שבשני העשורים האחרונים התפתחה לה תביעת הנזיקין בגין סרבנות הגט, כך יש לפתח את דיני החוזים המשפחתיים, ולהורות על בטלותם של הסכמים שנחתמו תחת סרבנות גט מוצקה, כבנידון דידן, שברור שאלמלא ענייני הגט לא הייתה מסכימה העותרת להעביר הסמכות מערכאה לערכאה". בסיום העתירה, לאחר שעלו טענות משפטיות נוספות לשלול את סמכות בית הדין לדון בתביעת המזונות, ביקשה האשה: "ככל שתתקבל טענת העותרת [...] יש להורות גם כן כי פסקי הדין של ביהמ"ש לענייני משפחה מהימים [...] יעמדו על כנם". בסופו של דבר, בדיון בבית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ ובעקבות הערות ביהמ"ש משכה העותרת את עתירתה.

בדעת המיעוט הביא מדברי החלקת יואב, ובנידון דנן עפ"י מסקנת החלקת יואב שלא זכתה להתייחסות בדעת המיעוט, אין מקום לפסול את הגט, בנידון דנן בסופו של דבר לאחר שלוש שנות פירוד הבעל כבר רצה להתגרש, לאחר שנוכח שלא יוכל לחזור לאשתו הנחרצת בעמדתה להתגרש לאחר שהתברר לה שהוא הערים עליה קודם לנישואין, רק ביקש הסכם הוגן עבורו.

וגם ביחס לשליח הולכה, בנידון כזה ממש של הגט מיאסי, מלבד מהרש"ם, שאר הגדולים שהשיבו ולא הסכימו עם הוראת מהרש"ם, וקבעו שאמירת הבעל שהגט ללא תנאי מתייחסת גם לשליח, ולא עלתה על דעתם הטענה שהעלה כעת עמיתי, "לתקוני שדרתיך ולא לעוותי". בהתאם לכל האמור נימוקי דעת הרוב והמסקנה הלכה למעשה עומדים בעינם ללא שינוי.

ביחס לגט שסודר על ידי שליח הולכה, בו יש גם תפקיד לבית הדין בירושלים, ודאי שיש לחוש לסברה שהשליחות מבוטלת כשנמצאת הטעיה, מכח הסברה שלתקוני שדרתיך ולא לעוותי, השליח נשלח לתקן ולא לקלקל, כדברי המהרש"ם. דעת המיעוט מסקנה בהתאם לאמור, בית הדין פוסק ברוב דעות כי הגט כשר, ולכן עיכוב הנישואין יבוטל.

גמירות דעת להתחייב בהסכם וסבירות תנאיו: בפתח הדברים אעיר כי אין ממש בטענת א' לפיו ס' הציעה לערוך הסכם שלום בית, תוך שהיא "מיתעלמת ביודעין מעניין הגירושין" (סעיף 47 לכתב התביעה), ואין ממש טענתו הנוספת, לפיה ההסכם נערך כשהוא חשב שהצדדים ישובו לשלום בית אך לבסוף הם נפרדו.

בסיכומו של דבר, לא ניתן להיתעלם מהרושם כי כלל טענות התובע בעיניין ההסכם, אך עולות כדי טעות בכדאיות העסקה, אשר אינה מזכה אותו בבטול ההסכם: ביום חתימת ההסכם, א' חפץ לחזור ולחיות עם ס' בשלום בית ותנאי ההסכם היו טובים נכון לאותו המועד והלמו את האינטרסים הכלכליים שלו.

...

בסיכומו של דבר, לא ניתן להתעלם מהרושם כי כלל טענות התובע בעניין ההסכם, אך עולות כדי טעות בכדאיות העסקה, אשר אינה מזכה אותו בביטול ההסכם: ביום חתימת ההסכם, א' חפץ לחזור ולחיות עם ס' בשלום בית ותנאי ההסכם היו טובים נכון לאותו המועד והלמו את האינטרסים הכלכליים שלו.

"(עמ' 12 , שורות 13-14 על בסיס כל האמור לעיל, אני קובעת כי לא הוכח כל ליקוי של ממש במצבו הנפשי של א' בעת עריכת ההסכם; חתימתו ואישורו היו תקינים, כשרותו המשפטית לא נשללה והוא היה כשיר משפטית וחוקית לבצע כל פעולה.

אם כן לאור נוסח ההסכם וחוות דעת המומחה אני קובעת כי על א' להעביר ל- ס' סך של 143,944 ₪, והחובה לאיפוס החשבון אל מול הבנק תעמוד לפתחה של ס'.

סוף דבר: תביעתו של א' לביטול ההסכם נדחית באופן גורף, וכך גם מרבית טענותיו ביחס לאכיפת ההסכם.

כיוון שכך, הובהר בפסיקה כי על המבקש לבטל הסכם גירושין או הסכם ממון שאושר וקיבל תוקף של פסק דין, או תנאי מתנאיו, לעמוד בנטל ראיה גבוה במיוחד של טעמים כבדי משקל, אשר יצדיקו את המסקנה כי דין ההסכם להתבטל [בר"ע 359/85 קוך ואח' נ' קוך פ"ד לט(3) 421 (להלן: "פס"ד קוך"); ע"א 2495/95 הדס בן לולו נ' אליאס אטרש פ"ד נא(1), 557 עמ"ש (ת"א) 38753-06-19 פלונית נ' פלוני (פורסם בנבו, 18.3.20)].

לבד מהסתירה (הנוספת) בגירסת התובעת בשאלה אימתי נודעה לה הטעות הנטענת (אם כבר בדיון כנטען על ידיה בעדותה ובסעיף 35 לסיכומיה, או רק כעבור שנה כנטען על ידיה בתצהירה או רק כאשר קיבלה יעוץ מבא כוחה הנוכחי כנטען על ידיה בסעיף 94 לכתב התביעה), עולה מהאמור שכעבור שנה ממועד אישור ההסכם פנתה התובעת לקבל עותק מההסכם מבית המשפט (עמ' 42 שורה 4 לפרוטוקול) ובעזרת אחיה פנתה לקבלת יעוץ משפטי לביטול ההסכם.

...

בנסיבות אלה אני קובעת שהפעלת ברירת הביטול לפי כל אחת מהאפשרויות (שלוש וחצי שנים לאחר שהתגלתה הטעות בדיון; שנתיים וחצי לאחר שפעלה עם אחיה לקבלת יעוץ; או חצי שנה לאחר הפירוד ונפסקה המצוקה הנטענת) לא נעשתה תוך זמן סביר.

לאחר שבחנתי היטב את כל טענות התובעת, עיינתי בחומר הראיות והתרשמתי באופן ישיר מהעדים השתכנעתי שלא נפל פגם ברצונה של התובעת בכריתת ההסכם אלא בחרטה שנולדה לאחר מכן אשר לכל היותר עולה כדי טעות בכדאיות העסקה ואינה מקימה עילה לביטול פסק הדין.

סיכומו של דבר הוא שלא עלה בידי התובעת להוכיח במאזן ההסתברויות הנדרש במשפט האזרחי שנפל פגם ברצונה או בקיומה של הסכמה אחרת זולת זו שבאה לידי ביטוי בהסכם.

בנוסף במועד חתימת ההסכם שווי הפצוי בסך 120,000 $ שיקף מחצית של עלות בית ריאלי עבור הנתבעת, כיום סכום זה אינו משקף ולו עשירית מסכום זה. לנוכח כל האמור יש לדחות על הסף את תביעת דמי השמוש או ככל ויקבע חיוב להחילו אך ורק ממועד הגשת התביעה והלאה, זאת ועוד אף אם נסכים לשיטתו של התובע כי דמי השמוש עומדים על סך של 6,000 ₪ יש לחייב את הנתבעת רק במחציתו של הסכום שכן הבעלות בדירה משותפת ו- 50% שייכים לנתבעת.

"כאשר מדובר בשינוי חוזה כתוב על דרך של היתנהגות הצדדים המאוחר לכריתתו, מן הדין שהתנהגות הצדדים לחוזה תשקף את גמירת הדעת לסטות מהוראות החוזה. עיקרון זה נובע מהוראות סעיפים 2 ו-5 לחוק החוזים, לפיהם נידרשת, כתנאי לשיכלולם של הצעה וקיבול, מסקנה בדבר גמירת דעת. משמעות דרישה זו תוארה על ידי פרופ' ג' שלו בספרה הנ"ל, בעמ' 91 כ'רצון מגובש, כוונה רצינית להיתקשר בחוזה והחלטיות'. עקביותם הפנימית של דיני החוזים מחייבת, כי המסקנה שהוראה חוזית שונתה או בוטלה תושתת על בסיס מוצק וברור, לא פחות מזה הנידרש לשם הסקת עצם קיום היחס החוזי בין הצדדים. גם הצורך במערכת יחסים יציבה וניתנת לחיזוי מראש על ידי הצדדים, מחייב כי לא בנקל יוסק מהתנהגותם של הצדדים הרצון בשינוי החוזה ביניהם....

"הסכם גירושין כורך וקושר עניינים שונים אשר נובעים מסיום הקשר בין בני הזוג, כאשר ההסכמות לגביהן הן תוצאה של פשרה, תוך היסתכלות הצדדים על ההסכם כמכלול, מבלי שכל נושא בהסכם הגירושין מוגדר כחוזה נפרד, שניתן להפרידו מהנושא האחר" בפסק דין ע"א משה קם נגד דבורה קם 442/83 פ"ד לח(1) 767 נקבע הראציונאל בהתייחס לשינוי או ביטול הסכם שאושר בבית משפט.

...

ככל שהצדדים לא יגיעו להסכמה אחרת, מורה אני כי ימכרו את הקרקע בעצמם בתוך 6 חודשים, בין אם למי מהם בדרך של התמחרות שתיעשה על ידי ב"כ ובין אם לצד ג'.

לטענת הנתבעת יש לדחות את תביעת דמי השימוש על הסף שכן התובע התיר לה את המשך המגורים בדירה כדי שתישא בכל הוצאות ההחזקה.

הכלל לגבי פסיקת דמי שימוש נקבע עוד על ידי כב' רובינשטיין בבע"מ 5357/06 פלוני נ' פלוני (פורסם בנבו, 22.10.06),: "לסיכום: ביחס לתקופה שאחרי הגירושין הכלל הוא פסיקת דמי שימוש, והחריג הוא פטור - שיינתן רק בנסיבות של ויתור מפורש", כאשר "כלל זה מהווה גם תמריץ לבן הזוג הגר בדירת המגורים לפעול לפירוק השיתוף" (פסקה י"א)].

כך גם בבע"מ 9126/05 פלונית נ' פלוני (פורסם בנבו, 26.1.06) קבע כב' השופט רובינשטיין: "... כי גם אם המשיב עזב את הבית מרצונו החופשי, אין סיבה לומר כי יש בכך מחילה על דמי שימוש ראויים מעתה ועד עולם" לנוכח כל האמור לעיל מצאתי לקבל את תביעת התובע לדמי שימוש ראויים ואני קובעת כי הנתבעת חבה בדמי שימוש ראויים לתובע בגין השימוש הבלעדי שעשתה בנכס המשותף וזאת החל מיום הגשת התביעה (בתלה"מ 64204-09-19) על ידי התובע- משבתביעתו האחרונה לדמי שימוש (תמ"ש 30999-10-20) תובע הוא דמי שימוש "רק" מחודש ספטמבר 2019 ולא מיום שמלאו לXXX 21 כפי שתבע בתלה"מ 64202-09-19 הרי שגילה דעתו שדמי השימוש נתבעים רק ממועד זה ולא קודם לכן.

משבהתאם לפסק דיני מחצית מהמקרקעין שייכים לנתבעת דמי השימוש שתשלם הנתבעת יעמדו על מחצית מדמי השימוש הראויים עבור דירת הצדדים בהתאם לחוות דעתו של השמאי שמונה על ידי בית המשפט.

כך גם לא מצאתי להידרש לטענות הנתבעת להשתק פלוגתא עקב קיומו של פסק הדין המחוזי שכן פסק דין זה קבע כי חלוקת זכויות הצדדים במקרקעין תיקבע על ידי בית משפט זה. סוף דבר הוצאות – התנהלות הצדדים הן במהלך הדיונים והן במסגרת הגשת הבקשות והתגובות לתיק לא הייתה לכבודם או לכבודו של בית המשפט.

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בפתח תקוה (כבוד השופטת ה. מלר שלו) במסגרתו התקבלה תביעת המשיב לביטול הסכם גירושין מתוקן שאושר על יש בית המשפט בהיותו הסכם למראית עין.

על פי ההסכם השלישי, ככל שתחליט המערערת למכור את בית המגורים היא תעשה זאת בתיאום ובשיתוף מלא של המשיב, לרבות קביעת שווי בית המגורים ותנאי הסכם המכר, המשיב רשאי לרשום הערת אזהרה בהתייחס לזכותו זו וכי בהגיע אחרון ילדי בני הזוג לגיל 18 יהא המשיב רשאי לידרוש מהמערערת למכור את בית המגורים ויהא זכאי למחצית שוויו בקיזוז הוצאות המכירה.

לכן נקבע, כי אין מדובר בחוזה אלא ב"צל של חוזה", כך בעיניין ע"א 4305/10 מזל אילן נ' יוסף לוי (9.5.2012) הובהר : "ביחסים שבין הצדדים החוזה למראית עין בטל. בטלות זו נובעת מהתחקות אחר כוונתם האמיתית של הצדדים, שהסכימו כי למצג החוזי הפיקטיבי שיצרו לא יהיה תוקף ביניהם (עניין חזן, בפיסקה 24). דוקא הגשמת כוונתם מחייבת שלא להקנות לחוזה תוקף שהם עצמם לא התכוונו להקנות לו (ע"א 53/86 סולל נ' צוקרמן, פ"ד מב(2) 625, 630 (1988) (להלן: עניין סולל); שלו, בעמ' 257). נוכח ראציונל זה, מובנת מאליה בטלותו מעיקרא של חוזה למראית עין, שהרי מיסודו לא היה לו תוקף ולא יכול שיהיה לו תוקף ביחסים שבין הצדדים לו. לכן נאמר כי חוזה למראית עין כלל "איננו חוזה" אלא "צל של חוזה" או "גולם של חוזה". יש ממש בטענת המערערת, לפיה, לא ניתן להקל ראש בשימוש שעשו הצדדים בבית המשפט לעינייני מישפחה, משאישרו בפניו את ההסכם השני בידיעה כי אין בכוונתם לפעול על פיו (הן נוכח העובדה שמדובר היה בהסכם למראית עין והן נוכח העובדה כי היה באמתחתם, באותו מועד ממש, ההסכם השלישי, לרבות המסמכים שנחתמו לצידו – צוואת המערערת ושטר החוב, שנועדו להבטיח את זכויותיו האמתיות של המשיב בבית המגורים).

...

*** לאחר שסקרנו באריכות את פסק דינו של בית המשפט קמא ואת טענות הצדדים, אנו סבורים כי דין הערעור להידחות במלואו.

לעניין חשיבות הקביעות העובדתיות של הערכאה הדיונית בנוגע לחוזה למראית עין מצאנו, כדוגמה, את דברי כב' הש' א. שוהם בע"א 810/17 גיל באשה נ' סמי גרדג'י (31.10.2018): "כאשר בית המשפט נדרש לשאלה, האם מדובר בחוזה אשר נעשה למראית עין בלבד, עליו לקבוע מה הייתה כוונת הצדדים בעת כריתת החוזה, ועד כמה הכוונה האמורה משתקפת בחוזה. רצונם של הצדדים, במעמד עריכת החוזה היא שאלה עובדתית, אשר התשובה לה מצריכה קביעת ממצאים עובדתיים על ידי הערכאה הדיונית (ראו: עניין כהן, פסקה 7; עניין חזן, פסקה 25; ע"א 2976/12 בר אל נ' קאופמן, [פורסם בנבו] פסקה 16 (23.11.2014))." לא מצאנו כי המקרה כאן הינו מהמקרים החריגים המצדיקים התערבות בממצאי עובדה ונפרט בקצרה עמדתנו.

לאחר ששמענו את טענות הצדדים ועיינו במלוא טענותיהם והראיות שהובאו בפני בית המשפט קמא, אנו סבורים כי מסקנות בית המשפט עומדות במבחן ההיגיון ואין להתערב בהן.

יחד עם זאת, לא מצאנו לקבל את עמדת המערערת, כי הסעד הראוי בנסיבות אלה הוא הותרת ההסכם השני על כנו.

אין בידינו לקבל את הטענה.

נוכח המקובץ - הערעור נדחה.