ביטול הסכם גירושין בשל אי תשלום מזונות

בקשת הנאמן לביטול העברת זכויות החייב בדירה הנאמן הגיש בקשה לביטול הענקה, לפי סעיף 96 לפקודה, ביחס להעברת זכויות החייב למשיבה, במסגרת הסכם גירושין.

לגירסתה, נוכח אי תשלום דמי מזונות על ידי החייב הוצגה בפניה הצעה לפיה יופחתו דמי המזונות והיא תקבל את זכויות החייב בדירה.

בפסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 4619/15 עו"ד יניב אינסל, נאמן נ' שמואל ינקוביץ (מיום 14.8.17), בוטלה העברת זכויות בין החייב לגרושתו, אך על יסוד העדר קיום הדרישה לתום לב בקבלת הזכויות.

לפיכך לא ניתן לקבוע כי הייתה תמת לב. בית המשפט הבהיר, כי אין בכך לקבוע בהכרח כי הסכם הגירושין לא היה אמיתי.

...

לאור העובדה שהחייב הוכר כבעל אי כושר מלא לצמיתות בשיעור 100% ובהיעדר נכסים , המליצו בעלי התפקיד כי יינתן לחייב הפטר לאלתר מחובותיו, למעט חוב בגין אי תשלום מזונות.

לעניין נסיבות הווצרות החוב טען החייב כי המדובר בהתנהלות ערמומית של גרושתו, אשר קיבלה פס"ד למזונות כנגדו בהיעדר הגנה למרות שבהסכם גירושין קודם שערך עם גרושתו לא חויב כלל במזונות.

החייב הפנה לתביעה שהגיש בעבר לביטול המזונות באופן רטרואקטיבי ולהסכמות שהושגו שם לבסוף על פיהן עברו הילדים למשמרתו ,החייב ויתר על תביעותיו לביטול חיוב המזונות בעבר וממועד אישור ההסכמות ביום 9.7.12 לא הוגדלה קרן החוב השוטפת.

...

בנסיבות אלו, בהן לא ניתן לקבוע כי החוב נוצר בתום לב וכשניתן יהיה לגבות ולו חלק מהחוב, במסגרת פריסת החוב לסכום חודשי זעום שיקוזז מהגמלה ,לא מצאתי להיעתר לבקשה.

בנסיבות בהן אין מדובר בחוב ישן במיוחד (המל"ל שילם את המזונות עד 2012) ומשהחייב לא שכנע כי התנהל בתום לב עת במשך 6 שנים (!!) ,לא שילם את מזונות ילדיו, דין הבקשה להידחות.

אדגיש כי יש בתשלום החוב, גם אם בסכומים נמוכים, חשיבות משום המסר על פיו החייב במזונות ילדיו אינו יכול להתעלם מחובה זו בלי לדעת כי יצטרך להחזיר את חובו לציבור אשר נשא במקומו בחובה זו ,אלא אם כן ישכנע כי אין כל דרך בה יוכל להחזיר ולו חלק מחובו וכי החוב נצבר בתום לב. לאור כל האמור, הבקשה נדחית.

עוד טענה הזכאית למזונות 1, כי צבירת חובות בהליך בשל אי תשלום מזונות מהוה עילה לביטול ההליך והיא שומרת על זכותה להגשת בקשה כאמור, מאחר והיא מנועה מלפעול כנגד היחיד במסגרת ההוצאה לפועל, בשל היותו בהליך חידלות הפרעון.

עוד נטען, כי שכרו המוצהר של היחיד, אינו עולה בקנה אחד עם חייו של היחיד, המתגורר עם הזכאית למזונות 2 וכי ככל הידוע לה, הסכם הגירושין בין היחיד לזכאית למזונות 2- הוא למראית עין בלבד.

...

הזכאית למזונות 1 הוסיפה וציינה כי באם סכום דמי המזונות שייפסק לה יהא נמוך מפסק הדין למזונות, היא תעמוד על זכותה לגביית ההפרש בדמי המזונות, גם אם יינתן הפטר בעניינו של היחיד, כך שלמעשה ייווצר מצב בו היחיד יוסיף לצבור חוב מזונות "שימתין לו בעתיד". נוכח כל האמור לעיל, עתרה הזכאית למזונות 1 להותיר את דמי המזונות כקבוע בפסק הדין למזונות.

לסיכום, ראו גם בע"מ 2255/19 פלוני נ' פלונית (23.2.20)(פורסם בנבו), עמ' 19: "בדומה ללשונו של סעיף 128 לפקודה, גם סעיף 179 לחוק חדלות פירעון מחייב כי המבקש הקצבת מזונות יקדים ויצטייד בפסק דין מזונות של הערכאה המוסמכת, ובכך משמיענו כי הסמכות לקבוע את סכום המזונות ולהפחיתו נתונה רק לבית המשפט לענייני משפחה או לבית הדין הדתי הרלוונטי. בדברי ההסבר לסעיף 179 האמור נכתב כדלקמן: "מוצע לקבוע הוראות לעניין תשלום חוב מזונות שפסק בית משפט או בית דין מוסמך אחר, שמועד פירעונו חל לאחר מתן צו לפתיחת הליכים. תשלומי המזונות... צריכים להימשך במהלך הליכי חדלות הפירעון, זאת מאחר שמחייתם של מקבלי המזונות תלויה בתשלום המזונות. ואולם כאשר היחיד החייב במזונות חדל פירעון, ייתכן שיש מקום לשינוי גובה התשלום, זאת מאחר שתשלום המזונות במצב זה אינו בא על חשבון רווחתו של משלם המזונות בלבד אלא גם על חשבון פירעון חובות היחיד לנושיו, עובדה שלא בהכרח נלקחה בחשבון בשלב קביעת המזונות בידי הערכאה המוסמכת...". נתתי דעתי לאמור בבקשת הנאמנת, לתגובת היחיד והזכאית למזונות 1 ולהיעדר תגובת הזכאית למזונות 2.

ואמנם בתאריך כב' באייר תשע"ג (2.5.2013) הגישה האשה תביעה לבית הדין הכוללת מספר מרכיבים: כתובה, מזונות אשה, מזונות הבת, ביטול הסכם הגירושין ולחילופין תביעת נזקין כלפי האב בגין אי כיבוד ההסכם.

והוסיפה חטא על פשע ושינתה את כתב התביעה בבית הדין הרבני לפי הנוחות, החלה בתביעה לזכויות בבית בגלל חובות הבעל כלפיה, עברה לתביעה של מזונות, מזונות הבת ביטול הסכם בגלל אי קיומו ונזיקין בגלל אי קיום הסכם, וסיימה בתביעה לביטול הסכם בגלל שנחתם תוך הפעלת כח ואלימות.

גם מהחלטת בית הדין שניתנה בתאריך ג' בתמוז תש"ס (6.7.2000) מוכח שהזמן ממנו פטרו את הבעל מתשלום מזונות הוא מזמן העברת הילדה ממשפחת אומנה כפי שנכתב בהחלטה "מאחר והילדה נימצאת כיום בפנימיה ומבקרת אצל אמה בחופשות בלבד". למרות שבהמשך ההחלטה נאמר : "האשה ובא כוחה מנועים מלהפעיל את הסכם הגירושין, בסעיף המזונות של הילדה בכל דרך שהיא הן לגבי העבר והן מכאן ולהבא" ומשמע שההסכם גם לגבי העבר לא תקף, שוברו בצדו, במה שכתוב בסוף ההחלטה: "עד למתן החלטה אחרת של בית הדין", והחלטה זו אכן ניתנה, כפי שמופיע לעיל, בתאריך כח' בכסלו תשס"א (25.12.2000), ובסופה נכתב "פסק דין קודם למזונות הבת בטל החל מיום 1.10.00" ואם כן האשה יכולה לעשות שימוש בחיוב מזונות העבר.

...

אבל הדברים לא הוכחו, ועוד, שכבר נכתב לעיל שבתסקיר הרווחה צויין שהיתה אלימות הדדית, ואם כן מדי ספק לא יצאנו האם בתביעה לגירושין הפסידה האישה כתובתה או לא, ובודאי שיש לצרף זאת לכל האמור לעיל.

מסקנות התביעה לביטול ההסכם נדחית.

תביעת האישה לחיוב האיש בכתובה נדחית.

ביום 27.8.21 קבלתי טענת הנתבע כי תביעת המשמורת הוגשה בחוסר סמכות עניינית נוכח החלטת כב' השופטת בן-לוי התקפה לשנה, ועל כן קבעתי כי אין סמכות עניינית לבית משפט זה לידון בתביעה בעיניין "משמורת הקטין". התובעת חידשה פעולתה בתיק ההוצאה לפועל וביום 20.6.21 ניתנה החלטת כב' הרשמת גלעדי אליהו אשר הפניתה לביה"ד הרבני שאלות הבהרה לעניין תשלום מזונות עתידי לשני הקטינים וכך קבעה בעיניין הקטין א': "מאחר ואין בפני לישכת ההוצאה לפועל כל החלטה שיפוטית המורה על שינוי סכום המזונות

כפי שנקבע בהסכם הגירושין משנת 2016 , פרט להחלטת כב' ביה"ד מיום 27.1.19 בה בוטל החיוב עד ליום 1.8.19 בלבד, ומאחר והבן נמצא נכון להיום במסגרת של הוסטל, מתבקש כבוד בית הדין הרבני להבהיר האם האב חב כעת במזונותיו של הבן א', אם לאו?".

בהקשר זה הפניתה התובעת לבע"מ 7670/18 פלונית נ' פלוני ( 20.1.21 עוד טענה, כי פסק הדין שניתן בבית הדין הרבני ניתן בהעדר סמכות ולכן אינו חלוט ואינו מצריך ערעור וזאת מאחר ולטענתה, בפסק הדין מיום 16.1.20 (בתלה"מ 39272-10-19 ) קבעתי כי: "בקשת התובע

...

בנסיבות אלה, אני מורה על מחיקת התביעה וביטול החלטתי מיום 8/12/19 ביום 27.1.20 , ולאחר שהנתבע הגיש תביעה בעניין מזונות הקטין א' בפני ביה"ד הרבני, דן האחרון בבקשה וקבע: "הופיעו הצדדים וב"כ, וביה"ד הקשיב לדבריהם בקשב רב וסבלנות.

נוכח כל האמור לעיל, אני קובעת כי בימ"ש זה לא "קנה" סמכות נמשכת לדון בנושא מזונות הקטינים, ההחלטה בעניין הפחתה זמנית בדמי המזונות בוטלה, ובעקבות פסק הדין היה מותר לנתבע להגיש תביעת מזונות לביה"ד הרבני.

סוף דבר נוכח כל האמור לעיל, אני מקבלת בקשתו של הנתבע ומורה על מחיקת התביעה על הסף מחוסר סמכות עניינית, משקבעתי כי לביה"ד הרבני בחיפה נתונה "סמכות נמשכת" לדון בענייני מזונות הקטינים.

נוכח תוצאת פסק דין זה, ובשל העובדה שהתביעה הוגשה תוך העלמת עובדות רבות בחוסר תום לב, התובעת תשלם לנתבע הוצאות משפט ושכ"ט עוה"ד בסכום של 2,340 ₪.