"עילת הכפיה, המעוגנת כיום בסעיף 17(א) לחוק, מקנה זכות ביטול למי שהתקשר בחוזה עקב כפיה. וזה לשון סעיף17(א): ״מי שהתקשר בחוזה עקב כפיה שכפה עליו הצד השני או אחר מטעמו, בכוח או באיום, רשאי לבטל את החוזה״.
אשר לשאלה האם אמנם הופעלה כפיה, נקבע כי אין צורך שמדובר יהיה בכפיה "גסה", קרי איום באלימות פיסית של ממש ודי בכך שהכפייה היתה כזו שהיתה לה השפעה רבה על הנכפה, ואשר הופעלה הלכה למעשה על ידי חברו להסכם ושימשה כבסיס להתקשרות.
...
לאחר שבחנתי את הליקויים שבחוות הדעת, לקחתי בחשבון את העובדה ששולם פיצוי בגין איחור במסירה בעקבות מו"מ בין הצדדים, וכן לקחתי בחשבון את התיקונים שבוצעו מעת לעת ואת משך הזמן שחלף עד להגשת התביעה כאן ומצאתי כי יש לחייב את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בגין עוגמת נפש בסכום נמוך באופן משמעותי מן הסכום שנתבע, סכום שיש בו כדי לבטא אך ורק את ההוצאות ועוגמת הנפש המידתיים הנובעים מנסיבות העניין.
ממילא אבהיר כי מקובלת עליי טענת הנתבעת וצדדי ג' לפיה הפיצוי שניתן בגין איחור במסירה כולל בחובו פיצוי בגין עוגמת הנפש בשל אותו איחור, על כל המשתמע מכך, והפיצוי שנפסק כאן עניינו אך ורק בזמן שהוקדש לצורך טיפול בליקויים חמורים מבין הליקויים שנמצאו בחוות הדעת המקורית ו/או בחוות דעתו של מומחה בית המשפט.
לסיכום, אני רואה לנכון לחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך כולל של 77,304.50 ₪, מתוכם סך של 72,013.50 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת חוות דעת המומחה כאן – 26.1.22, וסך של 5,291 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל.
