תמצית טענות הצדדים
לטענת המתנגדות, יש לדחות את הבקשה לקיום הצוואה בשל מספר טעמים: טענות בדבר העידר כשירות קוגניטיבית של המנוחה במועד עריכת הצוואה, בהיותה "חסויה" תחת מינוי אפוטרופוס; הטעה והשפעה בלתי הוגנת של המבקש על המנוחה במועד עריכת הצוואה; בחינת כל העילות כמיקשה אחת, גם אם אין בכל אחת מהן לבסס באופן עצמאי עילה לביטול הצוואה.
כך למשך ראו המפורט בתסקיר מיום 07.11.2013 בתיק האפוטרופסות של המנוחה:
"החיים היו קשים מאוד החסויה הייתה יתומה מגיל צעיר. חיי הנישואין של החסויה היו קשים מאוד [...] הייתה אלימות קשה בין בני הזוג, הילדים גדלו במסגרות מחוץ לבית של ההורים [...] היחסים הקשים בין בני הזוג הובילו אותם לגירושים לא פחות קשים כאשר בעלה של החסויה גרם למערכת יחסים קשה של הילדים כלפי האם וגם החליט להחליף מנעולים בבית ובכן למנוע ממנה להכנס לדירה המשותפת שלהם. בעקבות המהלכים של בן זוגה של החסויה היא התמוטטה, נכנסה לדכאון ואושפזה בבית חולים לבריאות הנפש [...] לאחר השיחרור לא חזרה לעבוד ויצאה לפנסיה מוקדמת. לקראת הסיום של הליך הגירושין ופרוק השותפות בעלה של החסויה קיבל ארוע מוחי ומאז היה מאושפז 27 שנה בבית אבות סיעודי [...] עד שנפטר [...] במהלך השנים הסתכסכה החסויה גם עם הילדים שלה שהתרחקו מאוד ממנה [...] היו תקופות שלא היה קשר בין החסויה וילדיה".
המתנגדת 1- בתה של המנוחה הגברת א' פ' העידה על מצבה של המנוחה ועל היחסים עם בעלה המנוח:
"ת. קשים. כואבים. משפילים. מבזים. עצובים. לא היה שם קשר ולא היה שם מודל שיכול לשמש לילדים. רוב הזמן אמא כעסה על אבא. הייתה מאוד מאוד ממורמרת, קשת יום. הייתה עצובה"
(29.03.23, עמ' 6 ש' 9-7);
"ב- 1978, הם החליטו להתחיל הליך גירושין קשה מכוער וכואב, עם האשמות הדדיות, בעיקר של אמי כלפי אבי, הוא הסכים למשוך את העגלה איכשהוא אבל היא הייתה החלטית שרוצה לפרק את החבילה. באותה תקופה, גם התחילה לחזור בתשובה [...] נכנסנו הביתה וראינו תמונה ענקית של הרב משולם ופה התחלנו להבין שעד היום אמא לא הייתה ממש אמא, אבל מהיום זה כבר משהו אחר לגמרי. נטייה אחרת לגמרי, נטייה דתית קיצונית, מושפעת עם כל מיני רבנים ואנשי דת למיניהם"
(שם, עמ' 6 ש' -1610, 22-17);
"כל הזמן היה קשה. היו תקופות יותר קשה ופחות קשה. לנו לא היה מודל של אמא. קשה נפשית, אבל גם בריאותית. היא לא תפקדה לא כאימא, היה לה קשה. אנחנו לא באים להאשים את אמא. אנחנו יודעים שהייתה סיטואציה לא פשוטה. לא יכלה לתפקד, הייתה מאושפזת בבית חולים לחולי נפש במהלך התקופות האלה [...] שנסענו לבקר אותה עם אבא שלי, אני ואחותי, אבי בכה מרורים שראה את מצבה. היא אובחנה בדכאון"
(שם, עמ' 6 ש' 34-29).
"המנוחה הייתה מישהי שהחיים שלה היו איומים ונוראים [...] היא סיפרה לנו על העלייה שלה מתימן, היא סיפרה לנו שהיא התחתנה כשהיא הייתה ילדה [...] עוד לפני שקבלה מחזור, [...] אחר כך היא סיפרה על האלימות הקשה ביותר שהיא חוותה מבעלה, אחר כך היא סיפרה שהיא גרה ברחוב [...] כשאנחנו באנו כבר הייתה בדירה שלה, והיא שגרה אצל כל מיני אנשים שפתחו לה את הדלת ועל ספסלים ברחוב, סיפורי זוועה [...] היא סיפרה על המערכת יחסים של הגירושין הקשה שהייתה לה עם בעלה ועל זה שהוא, עד שהיא קיבלה חצי מהבית בהסכם בבית משפט היא סיפרה לי, שהוא אמור לגור בחלק ההוא והיא בחלק הזה, וביום שהוא אמור להכנס לחלק שלו, הוא קיבל ארוע מוחי. אחר כך היא סיפרה שהוא עבר ל[...] והיה תקוע שם איזה כמה עשרות שנים כמטופל סיעודי, אלוהים ישמור. אז אתה מבין שמערכת יחסים של הדמות הזאת היא מערכת יחסים משפחתית ואישית שבשתי מילים, אלוהים ישמור. [...] הייתה לה אכזבה גם מהבן שלה, שהוא ב[חו"ל], לדבריה הוא גם התחתן עם מישהי שהיא ספק יהודייה, לדבריה, אני לא. והיא הייתה אשה מאוד מאמינה ומאוד דתית, אז עוד יותר ככה אתה יודע עשה לה רע. [...] החיים שלה היו מאוד, מאוד, קשים. איומים ונוראים, עם כל מיני תחנות שמזעזע בדרך, [...] אלימות, לגור ברחוב, [...] לגור על ספסלים עד שהיא חזרה לבית שלה, זה מה שהיא סיפרה, זה היה דברים מאוד, מאוד, קשים שאנחנו לצערנו נחשפנו אליהם"
(30.03.23, עמ' 45-44).
אמנם המנוחה לא הודרה במכוון מקשר עם אחרים, ואף עולה כי היא הייתה בקשר עם אנשים שונים שסייעו לה מעת לעת, אולם שוכנעתי כי לשיטתה של המנוחה היא נעזבה על ידי כל בני משפחתה, ואין חולק כי במועד עריכת הצוואה, למבקש היה מקום מרכזי בחייה של המנוחה על פני ילדיה (זאת אף לפי דברי המבקש עצמו).
המשיך העד וטען:
"המנוחה במצבה הייתה מאוד, מאוד, קלה להטעיה. הייתה, היה אפשר בנקל, בככה, לתפוס אותה ברשת, ללכוד אותה ברשת. למה אני מתכוון באמרה ללכוד אותה ברשת? ברגע שאתה מכיר את המנוחה ואתה מכיר את הרקע שלה ואת המצוקה שהיא נימצאת בה, אז היא מאוד, מאוד, קלה להטעיה. אתה מאוד, מאוד, יכול ככה להזיז אותה לכיוון שלך"
(שם, עמ' 41 ש' 10-6).
...
אמנם המנוחה לא הודרה במכוון מקשר עם אחרים, ואף עולה כי היא הייתה בקשר עם אנשים שונים שסייעו לה מעת לעת, אולם שוכנעתי כי לשיטתה של המנוחה היא נעזבה על ידי כל בני משפחתה, ואין חולק כי במועד עריכת הצוואה, למבקש היה מקום מרכזי בחייה של המנוחה על פני ילדיה (זאת אף לפי דברי המבקש עצמו).
יוצא, אפוא, כי עניין לנו במצווה שלא היתה עצמאית לגמרי מבחינה הפיזית, והגם שלא הוכח באופן חד משמעי העדר כשירות קוגניטיבית של המנוחה, נלמד כי למבקש הייתה השפעה ניכרת על המנוחה, וככל שנוצר ריחוק בין המנוחה לבין בני משפחתה, היווה הדבר כר נוח להשפעה של המבקש על המנוחה.
כל אלו מצטברים לידי המסקנה כי הצוואה אותה מבקש המבקש לקיים נערכה ברקע של נסיבות חריגות ובעייתיות ביותר, שיש בהן כדי להוכיח כי המבקש עשה שימוש באמון ובהשפעה שהיו לו כלפי המנוחה בין באופן ישיר ובין בהטעיה, תוך השפעה בלתי הוגנת על המנוחה, לערוך צוואה המזכה אותו בכל רכושה.
מכלול הראיות הנסיבתיות המיוחדות השונות, שאף שאין בכל אחת מהן לבדה כדי לבסס קבלת ההתנגדות, נשזרות לידי מסקנה אחת ארוגה היטב על פיה אין לקיים את הצוואה.
שוכנעתי כי מדובר במשפחה מורכבת, קשת יום, וניתן לומר בלתי מתפקדת, בין אם בשל מצבה הנפשי הבלתי יציב של המנוחה, בין אם בשל נסיבות חייה הקשות שהובילו אותה לכך.
סוף דבר
הבקשה לקיום הצוואה שנחתמה ביום 03.07.2006, נדחית.
