ביטול הכרזה על פסול דין עקב פסיקה שגויה של בית המשפט

במענה לטענות אקו"ם טען החייב כי לא יצר חוב אלא לכל היותר קיימת מחלוקת בין שני גורמים, שכן בשל תקלות שונות לא ניתן היה לדיווח על אירועים שהתקיימו, או שכמות האנשים בארוע שנקבעה על ידי אקו"ם שגוייה ומנוגדת לכמות האנשים שהאולם בו נערך הארוע יכול להכיל ועוד טענות מסוג זה. ביום 23.6.20 הגיש המנהל המיוחד דו"ח במסגרתו עתר להורות על ביטולו של ההליך בשל אי שתוף פעולה, אי תשלום מזונות קצובים, אי מסירת אישורי מסירה לנושים, פיגורים בתשלומים, אי מיצוי כושר הישתכרות ואי המצאת מסמכים שנדרשו.

דיון והכרעה מתוה נורמאטיבי; סמכותו של ביהמ"ש להורות על ביטולו של הליך פשיטת רגל נלמדת מהוראות סעיף 55 (ב) לפקודת פשיטת רגל הקובע כי: "בית המשפט רשאי לבטל את ההכרזה על פשיטת רגל אם נוכח כי החייב ניצל לרעה את הליכי פשיטת הרגל; אין בבטול ההכרזה כדי להסיר מפושט הרגל פסלות על פי דין הנובעת מן ההכרזה, אלא אם כן החליט בית המשפט להסירה". "הליך פשיטת רגל כונה לא פעם בפסיקה "חסד של המחוקק" [ראו: ע"א 7113/06 ג'נח נ' כונס הנכסים הרישמי [פורסם במאגרים] פסקה ד(3) (20.11.2008); ע"א 7375/18 גל נ' המנהל המיוחד [פורסם במאגרים] פסקה 9 (2.10.2019); ע"א 1752/20 בן ברוך נ' כונס הנכסים הרישמי [פורסם במאגרים] פסקה 8 (17.3.2020)], על שום המחילה על חלק מחובותיו של פושט הרגל ובשל ההזדמנות הנתנת במסגרת הליך זה לחייב הנקלע לקושי להחלץ ממצבו ולהשתקם.

...

אין בידי לקבל טענה זו, החייב כאמור לא טרח להגיש דוחות, כאשר בעניין זה אציין כי החייב טען בתגובתו מיום 1.11.20 כי הוא מצרף את הדוחות שהגיש, אלא שלתגובתו צורפו אישורי מסירה שונים ולא צורפו דוחות כלל ועיקר.

לאור כל האמור, לאור ההיקף חסר התקדים של בקשות לביטולו של ההליך, אשר לא גרם לחייב להתעורר לטובת תיקון המחדלים והסדרתם, הגם ששוב ושוב ניתנו לו אורכות לתיקונם, אפילו את הפעולות שיכול היה בנקל לעשות, כגון מסירת אישורי מסירה חסרים, המצאת המסמכים והגשת הדוחות לא עשה החייב.

בנסיבות העניין אני סבורה כי אין מנוס אלא להורות על ביטולו של ההליך וכך אני מורה.

ביום 18.6.2018, לאחר קיום דיון הוכחות בתיק בבית הדין לעבודה ולאחר הגשת סיכומי טענות המבקש (וטרם הגשת סיכומי טענות המשיבים), הגיש המבקש לתיק בית הדין מיסמך בשם "בקשה עיקרית להכריז על בטלות הליך הבוררות" בה שב מר אוחיון על כלל הטענות שנטענו על ידו במסגרת הבקשה וסיכומי טענותיו, כאשר לבקשה העיקרית נוספה תוספת מהותית אחת בלבד, היא הקלטה של הדיון הראשון שהתקיים בפני הבוררים, אותה הקליט המבקש.

3) למבקש נגרם עוות דין בשל היתנהלותו הלקויה של בית הדין (ככל שהעניין נוגע לדירה): הדיונים שהתקיימו במסגרת הבוררות לא תועדו בפרוטוקול מלא המשקף את דברי הצדדים והבוררים, באופן הפוגע ביכולתו של המבקש להוכיח את טענותיו.

בית הדין לעבודה קבע כי העובדה שבהסכם הבוררות לא נרשמו שמות הבוררים אינה סיבה לפסלות הסכם הבוררות, שכן חוק הבוררות אינו מחייב ששם הבורר יופיע בהסכם הבוררות.

בתגובתו לבקשת העמותה לאישור פסק הבוררות טען מר אוחיון שיש לדחות את הבקשה מהסיבות כדלקמן: 1) הליך הבוררות בטל מעיקרא, שכן הסכם הבוררות נוגע לבעלות בדירה שהוא הליך כלפי כולי עלמא, שאינו יכול להיות נושא להליך בוררות, ולכן יש לבטל את פסק הבוררות על פי סעיף 24(1) לחוק הבוררות; 2) פסק הבוררות סותר חזיתית את פסיקתו של בית הדין לעבודה שקבע שעל בית הדין לקיים דיון בטענות הצדדים, דבר המהוה עוות דין שניגרם למר אוחיון, והדבר מהוה עילות ביטול לפי סעיף 24 לחוק הבוררות סעיפים קטנים (3), (4), (5) ו- (9); 3) פסק הבורר אינו פסק סופי, שכן לא נכתב בו שהוא מסיים את כל המחלוקות שבין הצדדים; 4) הוא הגיש בקשה לביטול פסק הבוררות ביום 10.3.19 בתיק הפ"ב 18712-03-19.

סבור אני שמר אוחיון בא לכלל טעות.

סעיף 27 לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 קובע כדלקמן: "(א) לא ייזקק בית המשפט לבקשת ביטול שהוגשה כעבור ארבעים וחמישה יום מיום מתן הפסק, אם ניתן בפני המבקש, או מהיום שנימסר למבקש, על ידי הבורר או על ידי בעל-דין, העתק הפסק, אם ניתן שלא בפניו; בית המשפט רשאי להאריך את התקופה האמורה, אף אם כבר עברה, מטעמים מיוחדים שיירשמו, ובכל מקרה שהוגשה בקשה לאישור של פסק בוררות-חוץ.

...

לאור כל האמור לעיל, סבור אני שלמר אוחיון לא נגרם עיוות דין בהחלטת השנייה של בית הדין בכל הנוגע לפינוי הדירה.

סבור אני שעל בית הדין היה לקיים ישיבת בוררות או ישיבות בוררות אודות התביעות הכספיות ההדדיות הן לגבי דמי השכירות והן לגבי טענות מר אוחיון להשקעות בדירה, ורק לאחר מכן להכריע בהן.

סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, תוצאת פסק הדין הינה כדלקמן: 1) בכל הקשור לדירת המגורים, אני מאשר את פסק הבוררות שעל מר אוחיון לפנות את דירת המגורים שקיבל למגוריו בעת עבודתו בעמותה, ודוחה את בקשת מר אוחיון לבטל חלק זה של פסק הבוררות הראשון והשני; 2) בכל הקשור לחיובים הכספיים שבפסק הבוררות השני, אני דוחה את בקשת העמותה לאישורו, ומקבל את בקשת מר אוחיון לביטול החלק הכספי שבפסק הבוררות השני; 3) הדיון מוחזר לבוררים על מנת שיזמנו את הצדדים לדיון בתביעות הכספיות ההדדיות שבין הצדדים, ולאחר מכן יתנו פסק בוררות בתביעות הכספיות.

השתלשלות, הסכמות דיוניות והחלטות מהותיות; בדיון מיום 6.3.18 הגיעו הצדדים להסכמה דיונית אשר קיבלה תוקף של החלטה, כדלקמן: "מוסכם עלינו כי בית המשפט הנכבד ימנה שמאי להערכת שווי הנכס; בתוך פרק זמן שיוחלט ע"י בית המשפט ממועד מתן חוות דעת השמאי, תפקיד הנתבעת את מלוא סכום שווי הנכס בקופת בית המשפט. מסכום ההפקדה, 50% יועברו ליורשים. היתרה תיוותר בקופת בית המשפט עד מתן החלטה בבקשה לביטול צו קיום הצוואה.

כושרו הקוגניטיבי של המנוח לחתום על הצוואה; סעיף 26 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק הירושה" ו/או "החוק") קובע: "צוואה שנעשתה על ידי קטין או על ידי מי שהוכרז פסול-דין או שנעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה - בטלה." (הדגשה אינה במקור; ל.ד.ח) "פרשנות התיבה "להבחין בטיבה של צוואה" נבחן רבות בפסיקה ונקבע כי תיעשה עפ"י שלושה רכיבים עקריים: האחד, מודעות המצווה לעובדה שהוא ערך צוואה.

כמו כן, לא עלה בידה להוכיח שנפלה שגגה בקביעתו ולמצער אף לא עלתה כל טענה מצדה לעניין זה; כידוע, המומחה הרפואי משמש זרועו הארוכה של ביהמ"ש לעניינים שברפואה, ועל בית המשפט להכריע בהסתמך על חוות דעתו, תוך בחינת ההסתייגויות של הצדדים וחקירתו.

במסגרת השיקולים להם יידרש בית המשפט בעת פסיקת ההוצאות, יבחן הסעד ושוויו, הסכום שנפסק בסופו של יום, הדרך בה היתנהל ההליך, מורכבותו, הקף העבודה שהושקעה ע"י ב"כ הצדדים ושכר הטירחה ששולם או שבעל הדין התחייב לשלמו (ראה לעניין זה בבג"צ 891/05 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' הרשות המוסמכת למתן רישיונות יבוא - משרד התעשייה והמסחר (30.6.0); רע"א 6793/08 לואר בע"מ נ' משולם לוינשטיין הנדסה וקבלנות בע"מ (28.6.09) והאזכורים שם).

היתנהלותה זו גרמה לבזבוז זמנם של הנתבעים, ביזבוז זמנו של בית המשפט והימשכות ההליכים באופן בלתי מידתי.

...

הנתבעים טענו שיש לדחות את הבקשה בשל טענת שיהוי; לדבריהם במסגרת דיון שהתקיים ביום 4.4.17 הצהירה התובעת לפרוטוקול שהתברר לה על קיום הצוואה, ובמועד זה היה עליה להגיש התנגדות למתן צו לקיום הצוואה; כך עולה גם ממכתבו של ב"כ מיום 19.4.17 אשר צורף לבקשה, ולא ניתן כל הסבר מניח את הדעת לשיהוי.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות מצאתי לדחות את הטענה משלא הוכחה, זולת סך של 1,000 ₪ בו הודתה התובעת; עיון בפירוט תנועות הבנק של המנוח בבנק לבינלאומי מלמד שביום 1.12.16 חשבון הבנק היה ביתרת זכות בסך 17,247.49 ₪, וביום 15.3.17 יתרת הזכות בחשבון הייתה בסך 3,990.57 ₪.

לאחר שעיינתי בתצהירי התובעת ובכלל זה בנספחים שצורפו על ידה, מצאתי לקבל את טענתה בחלקה, ולקבוע כי בנוסף לסך של 28,196 ₪ שכאמור שולם מכספי הפיקדון, שילמה התובעת, לטובת הלוואת המשכנתא סכום נוסף של 35,347.35 ₪.

סוף דבר; מכל המפורט לעיל, הנני קובעת כדלקמן: אני דוחה את כל טענות התובעת וקובעת שצו קיום הצוואה מיום 23.8.17, תקף.

בית המשפט קבע כי ההכרזה על הנכס כ"נכס נפקד" הייתה שגויה מעיקרה, הואיל ומוסא כלל לא היה נפקד ולא הוכח שיורשיו הם נפקדים.

לגישתם, התבססות על שקולי צדק לביטול מעשה בית דין שמורה למקרים חריגים ביותר, ומחייבת את בחינתם של מספר שיקולים מצטברים: מידת השיכנוע של בית המשפט בצדקת טענות בעל הדין; עוצמת הפגיעה בבעל הדין שכנגד; ומידת אשמו של בעל הדין שכנגד בחוסר היכולת למצות את הדין במסגרת ההיתדיינות הראשונה.

כעת מנסים המבקשים לנצל היתנהלות פסולה זו כדי להפוך את פסק הדין בתביעת הבעלות לחסר נפקות ולהעלימו כאילו לא היה.

היועמ"ש הוסיף כי תוצאה זו מתיישבת עם פסיקתו הכללית של בית משפט זה, אשר נזהרת מלהרחיב יתר על המידה את מוסד "הרישיון", ובפרט את מוסד "הרישיון מכללא". היתייחסות הצדדים לעמדת היועמ"ש בהתייחסותם לעמדת היועמ"ש, טענו המבקשים כי זו מתייחסת רק לסוגיה אחת שהוזכרה בהחלטה מיום 5.4.2021 – היא סוגיית הרשות; ולא ניתנה בה כל היתייחסות לטענות שהועלו בבקשת רשות העירעור.

בכלל זאת, טען ב"כ המבקשים כי פסק הדין בתביעת הפינוי הראשונה יוצר מעשה בית דין החוסם את תביעת הפינוי הנוכחית שהגישה הימנותא; כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי, בו ניתן משקל לפסק הדין בתביעת הבעלות, סותר את ההחלטה ברע"א 42264-12-16 שקבעה כי פסק הדין האמור אינו יוצר מעשה בית דין; וכי יש מקום לידון בטענות המבקשים בדבר הפגמים שנפלו בהכרזה על הנכס כ"נכס נפקד" ובהקנייתו לאפוטרופוס.

...

עם זאת, אני סבורה כי יש מקום לחשיבה ולהפקת לקחים מהתנהלותה של המדינה במקרה זה. כפי שכבר ציינתי, הנכס, שהמחלוקות כולן נסבו עליו, הוכרז פעם אחת כנכס נפקד, מבלי שהיה לכך בסיס בדין, שהרי הבעלים היה ללא ספק תושב ירושלים במועד ההכרזה הראשוני עליו.

סוף דבר – לנוכח כל האמור, ובשים לב לנסיבותיו הייחודיות של המקרה דנן, לשיטתי יש לראות במערערים שבפנינו – הם בני משפחתו של מוחמד – בני-רשות בנכס מושא ההליך.

מסקנה זו מבססת טעם חלופי נוסף לדחיית תביעת הפינוי שהגישה הימנותא, לצד ההנמקה שהציגה חברתי השופטת רונן הנסמכת על הכלל של מעשה בית דין.

באשר לאמות המידה להפעלת סמכותו של בית המשפט לתקן או לבטל צו ירושה נאמר כי בגדרי אלה על בית המשפט להביא במסגרת שיקוליו את מידת האיחור בהגשת הבקשה ובהבאת העובדה או הטענה החדשה שלא הונחה קודם בפני בית המשפט או הרשם משניתן צו הירושה וצו הקיום.

לא טועה, אלא באחד הביקורים, או שזה היה מצב כזה, שיצאנו ראינו את פלוני שבא מקניות, אבל אני לא זוכר אם זה הביקור הזה או שזה היה ביקור אחרי זה. היו עוד שני ביקורים נוספים אחרי זה, אני לא בטוח, אני לא זוכר ש: הבנתי.

כידוע, סעיף 26 לחוק הירושה קובע: "צוואה שנעשתה על ידי קטין או על ידי מי שהוכרז פסול-דין או שנעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה – בטלה". לגבי הדרישה לפיה המצווה ידע להבחין בטיבה של צוואה, נקבעו בפסיקה שלושה תנאים: המצווה היה מודע לכך שהוא עורך צוואה.

...

בית המשפט קמא מציין בפסק דינו כי בבואנו ליישם את הוראת סעיף 72 לחוק יש לשקול גם שני שיקולים נוספים, קשורים ורלבנטים והם אלה: מה טיבה, מהותה ומשקלה הלכאורי של העובדה החדשה שמצדיקה לטענת המבקשים את ביטול צו הירושה? האם השהיית הגשת הבקשה מקשה על אחד הצדדים המעוניינים בעזבון בהבאת חומר ראיות לפני בית המשפט לביסוס טענותיו, כמתחייב על פי הלכת לשינסקי? סבורני כי יישום הוראת סעיף 72 ייעשה לרוב בשני שלבים; הראשון, בחינת טיבה, מהותה ומשקלה הלכאורי של העובדה החדשה.

מהו הסברו של המבקש לאיחור וסבירותו של ההסבר- הסברו של אלמוני הובא בסעיף 113 לסיכומיו: לעניין זה טענו הנתבעים 1-6 בסעיף 55 לסיכומיהם כי: גם אני סבורה כי ההסבר שניתן על ידי אלמוני אינו מניח את הדעת.

לפיכך, התובענה לביטול צו קיום צוואה נדחית.

סוף דבר: על כן, הנני מורה כדלקמן: התובענה לביטול צו קיום הצוואה- נדחית.

לאור התוצאה, הנני מחייבת את אלמוני בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, בסך של 15,000 ₪, בצירוף מע"מ כחוק, אשר ישולמו תוך 60 יום וממועד זה יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק, עד לתשלום המלא בפועל.