ביטול החלטת שר הפנים בעניין איחוד משפחות על פי עתירה לבג"ץ

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 896/17 לפני: כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופטת ד' ברק-ארז העותרים: 1. עביר ג'בר 2. ח'אלד אבו חרמה נ ג ד המשיבים: 1. שר הפנים 2. הוועדה ההומניטרית לתושבי האזור עתירה למתן צו על-תנאי בשם העותרים: עו"ד נג'יב זאיד בשם המשיבים: עו"ד יצחקי גליק פסק-דין

השופט נ' סולברג: עתירה למתן צו על-תנאי ובצידה בקשה למתן צו ביניים, בגדרה מבוקש להורות למשיבים ליתן החלטה בבקשה שהגיש העותר לקבלת היתר שהייה בישראל מטעמים הומנטריים מיוחדים, לפי סעיף 3א1 לחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003 (להלן: חוק האזרחות); ולהורות למשיבים להמנע מלהרחיק את העותר מישראל, עד למתן החלטה בעיניינו.

בשנת 2011 הגישו העותרים בקשה לאיחוד מישפחות, זו נדחתה מחמת גילו של העותר, שלא היה בן 35 ביום הגשת הבקשה.

לטענת העותרים, בנסיבותיו של העניין דנן, ובייחוד לנוכח טובתן של בנות העותרת מנישואיה הקודמים, החלטת שר הפנים אינה סבירה, ופוגעת באורח בלתי-מידתי בזכות לחיי מישפחה של העותרים.

בנסיבות העניין, חרף ההשלכות הלא מבוטלות של ההחלטות על חייהם של העותרים, אין לומר שזהו מקרה חריג וייחודי הנבדל במידה מספקת ממקרים אחרים באופן שמאפשר היתערבות שיפוטית בו (ראו והשוו למשל: עע"פ 5037/08 חליל נ' שר הפנים (19.12.2017)).

...

על רקע האמור בתגובת המשיבים, כי העתירה במתכונתה הנוכחית התייתרה, נעתרתי לבקשה מוסכמת מאת ב"כ הצדדים ואפשרתי לעותרים להגיש עתירה מתוקנת (החלטתי מיום 16.1.2018).

מנגד, טוענים המשיבים, כי החלטת שר הפנים סבירה וכי אין עילה להתערבות שיפוטית בה. דין העתירה להידחות בהעדר עילה להתערבות בהחלטת שר הפנים.

השופטת ד' ברק-ארז: אני מסכימה כי דין העתירה להידחות.

בבית המשפט העליון דנג"ץ 4437/15 לפני: כבוד השופטת א' חיות המבקשים: 1. פלוני 2. פלונית 3. פלונית 4. פלוני 5. פלונית 6. פלונית 7. פלוני נ ג ד המשיבים: 1. שר הפנים - מדינת ישראל 2. רשות ההגירה, האוכלוסין ומעברי הגבול 3. הועדה המקצועית המייעצת לפי סעיף 3א1 לחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003 (הועדה ההומניטרית המייעצת לשר הפנים) בקשה לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון בבג"ץ 5026/13 שניתן ביום 10.6.2015 על ידי כבוד הנשיאה מ' נאור, כבוד המשנה לנשיאה א' רובינשטיין וכבוד השופט ס' ג'ובראן בשם המבקשים: עו"ד מיכאל ספרד; עו"ד אמילי שפר עומר-מן החלטה

בסוף שנת 2007 הגישו המבקשים בקשה לאיחוד מישפחות, אשר נדחתה על הסף בהנתן הוראות סעיף 2 להוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003 (להלן: הוראת השעה) האוסר, ככלל, על הענקת אזרחות, רישיון ישיבה או היתר שהייה בישראל לתושבי איזור יהודה, שומרון וחבל עזה (להלן: האיזור), לרבות מטעמים של איחוד מישפחות.

בעקבות החלטה זו, ולאחר שבמסגרת עתירתם השנייה נשמרה זכותם לתקוף את החלטת הועדה ההומניטרית, הגישו המבקשים עתירה שלישית, היא העתירה נושא הבקשה דנן, בה ביקשו כי בית המשפט יורה על ביטול החלטת שר הפנים ועל מתן רישיון ישיבה או היתר שהייה למבקש בישראל מטעמים הומנטאריים מיוחדים.

עיון בחומר החסוי, כך נקבע, מלמד כי מסקנה זו התקבלה בהתבסס על תשתית עובדתית רחבה ומספקת והמבקשים לא הציגו "מסה קריטית" של נתונים או ידיעות המצדיקים היתערבות במסקנה זו. עוד היתייחס בית המשפט לטענות בדבר הנזק הצפוי למבקשת באם יורחק המבקש מישראל, וקבע כי אין מקום להתערבות במסקנות הועדה ההומניטרית בעיניין זה. זאת נוכח שיקול הדעת הרחב המסור לשר הפנים בכל הנוגע למתן רישיון ישיבה או היתר בישראל מטעמים הומנטאריים מיוחדים ובהנתן הוראות סעיף 3א1(ה)(1) להוראת השעה הקובעות כי העובדה שבן משפחתו של מבקש רישיון או היתר שהייה הוא בן זוגו השוהה בישראל כדין או כי לבני הזוג ילדים משותפים, אינה מהוה "טעם הומניטרי מיוחד". משזו נקודת המוצא להמלצת הועדה ההומניטרית ולהחלטת שר הפנים הנסמכת עליה, כך נקבע, דחיית הבקשה למתן רישיון ישיבה "כנה ומעוררת אמפתיה ככל שתהיה" אינה יכולה להצדיק את התערבותו של בית משפט זה. בהעדר טענה אחרת לפגם כלשהוא בהמלצת הועדה ההומניטרית, נקבע כי אין מקום להתערב בהחלטת שר הפנים, וזאת למרות מציאות חייה הקשה של המבקשת ופוטנציאל ההשפעה שיש להרחקת המבקש עליה ועל ילדיה.

...

לסיכום, טענות המבקשים הן טענות ערעוריות במהותן המכוונות נגד נכונות ההכרעה בפסק הדין.

הבקשה נדחית, אפוא.

ממילא נדחית הבקשה למתן צו ביניים.

ביום 4.4.2016 על יסוד נשואי הביגמיה המפורטים לעיל הודע לבעל כלהלן: "בקשת איחוד המשפחות שבנידון מסורבת. ההפניה למת"ק כמו גם היתר השהייה שניתן לגב' שרבאתי מכח הפניה זו, מבוטלים, ועליה לצאת את הארץ לאלתר" (נספח י' לתגובת המשיבה).

ביום 7.3.2018 הגישה העותרת את הבקשה לקבלת מעמד בישראל נשוא עתירה זו. הבקשה הוגשה מטעמים הומנטריים על פי סעיף 3א1 לחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), תשס"ג-2003 (להלן: הוראת השעה), ובה טענה העותרת כי "ילדיה של המבקשת לומדים בבתי ספר בישראל ואף מקבלים טיפולים רפואיים בישראל, ומשכך מרכז חייהם בישראל ביחד עם אימם ואביהם, ואין ספק שטובתם לחיות בישראל ולא ברשות הפלסטינאית. זאת ועוד, אין מחלוקת שהנסיבות המתוארות לעיל ומבלי לקבל מעמד בישראל, נפגעת זכותם של הילדים לחיות בתא המשפחתי ולנהל חיי מישפחה תקינים ואף פוגע בזכותה של המבקשת לחיות עם ילדיה ככל אם אחרת... טובת הילדים וזכותה של המבקשת לחיות עם ילדיה, מחייבים את שהותה ביחד עם ילדיה ללא כל קשר למעשיו של בעלה". עניינה של העותרת הובא לפני הועדה המקצועית שהוקמה על פי הוראת השעה, ועל פי המלצתה הודיעו המשיבים לב"כ העותרת על החלטתם לדחות את הבקשה.

בעיניין אלסעודי נקבע: "בית משפט זה אישר לא אחת את מדיניות המשיב שלא לאשר בקשות לאיחוד מישפחות במקרים של ריבוי נישואין. הרציונל שבמתן אשרה או רישיון ולתושב זר הנשוי לאזרח ישראלי, מטרתו לאפשר לבני הזוג להתאחד ולנהל חיי מישפחה תקינים יחדיו. על פי עמדת המחוקק הישראלי, חיי מישפחה תקינים הם חיים זוגיים וקיומה של ביגמיה שולל מיניה וביה טעם מרכזי זה. הובהר בפסיקה כי ניהול חיים משותפים עם יותר מאישה אחת הוא טעם סביר לדחיית בקשה לאיחוד מישפחות... עיקרון זה של הגנה על המוסד המשפחתי כמערכת יחסים בלעדית, כפי שהוא נתפס בעיני המחוקק הישראלי, ועל מעמד האשה במסגרת המשפחתית מחייב לאסור כל מקרה שבו מנהל אדם מערכות משפחתיות מקבילות עם מספר נשים". את בקשתה הגישה העותרת בעילה של קיומם של "טעמים הומנטריים מיוחדים" על פי סעיף 3א1 להוראת השעה, ולא במסגרת הליך איחוד מישפחות.

אף על פי כן עיקר ההנמקה לדחיית הבקשה עניינה בכניסתה של העותרת ביודעין לנישואי ביגמיה ונישואיו של בעלה לאישה נוספת לאחר נישואיו לעותרת, וכן בכך ש"שר הפנים אינו מוצא לנכון להכשיר תא משפחתי וצורת חיים המנוגדת לערכיה של מדינת ישראל".

הוראה זו הנה "נקודת מוצא" ואין בה כדי לחסום את הדרך מקיום דיון עינייני בבקשה, תוך הבאה בחשבון של מכלול נסיבותיו של המבקש ובני משפחתו (בג"ץ 5026/13 פלוני ואח' נ' שר הפנים ואח' (10.6.2015) סעיף 15).

...

טענת המשיבים, ולפיה די בהוראת סעיף 3א1(ה)(1) להוראת השעה כשלעצמה כדי לדחות את בקשתה של העותרת דינה להידחות.

התוצאה אשר על כן העתירה מתקבלת בחלקה, באופן שהחלטת המשיבים מיום 29.10.2018 מבוטלת, על מנת שהמשיבים יקבלו החלטה מחודשת בבקשה, על יסוד מכלול השיקולים הנדרשים לעניין.

בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים עמ"נ 25966-06-17 אבו סרחאן ואח' נ' שר הפנים- משרד הפנים ואח' תיק חצוני: בפני כבוד השופט אלי אברבנאל המערערים 1.מוחמד אבו סרחאן 2.מרים אבו סרחאן 3.מחמוד אבו סרחאן 4.אנתסאר אבו סרחאן 5.תסנים אבו סרחאן המשיבים 1.שר הפנים- משרד הפנים 2.רשות האוכלוסין וההגירה 3.היועץ המשפטי לממשלה פסק דין

לפני ערעור על פסק דינו של בית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 בירושלים, בתיק 2411-15 (כבוד הדיינת שרה בן שאול וייס), שבו נדחה ערר על החלטת המשיב 2 (להלן: המשיב) לדחות את בקשת המערערים לקבלת רישיון לישיבת קבע בישראל.

כנגד החלטתו האמורה של המשיב – לדחות את הבקשה לאיחוד מישפחות שהגישה המנוחה עבור העותר וכן את הבקשה לרישום העותרים 2 ו-3 במירשם האוכלוסין – הגיש העותר בשנת 2000 עתירה לבית-המשפט הגבוה לצדק (בג"צ 8383/00).

בעקבות זאת הגישה האחרונה ביום 4.4.2004 תביעה לבית-הדין האיזורי לעבודה בירושלים, שבה עתרה לביטול החלטת המל"ל. בחודש יוני 2004, לאחר הגשת התביעה לבית-הדין לעבודה, בוצעה על-ידי חוקרי המל"ל חקירה נוספת בעיניין מישפחת העותרים.

בית המשפט דחה את עתירתם של השלושה, לאחר שאימץ את הממצאים העובדתיים האמורים וקבע כי אין עילה להתערב בהחלטתו של המשיב, ולפיה בעת הרלוואנטית לבקשה מרכז חייהם של בני המשפחה לא היה בישראל: "לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים, סבורני כי לא קמה עילה להתערבותה של הערכאה השיפוטית המנהלית, הן במסקנתו של המשיב, לפיה לא הוכח כי מרכז חייהם של העותרים עובר ליום 5.8.03 היה בישראל, והן בהחלטתו לדחות מטעם זה את בקשתם לקבלת מעמד במסגרת הליך של איחוד מישפחות.

כחמשה חודשים לאחר מכן - ביום 8.6.2006 שלח המשיב לגב' נג'אח אבו סרחאן הודעה בעיניינם של חמשת המערערים, שכותרתה: "הארכת מעמד א/5 עבור ילדי בעלך אבו סרחאן אחמד" ובה נאמר: "הריני להודיעך כי הבקשות להארכת תעודת הזהות הארעית מסוג א/5 עבור ילדי בעלך: מוחמד, מרים, מחמוד, אנתצאר ותסנים, נבחנו במסגרת הבקשה על פיה נרשמו, קרי בבקשת איחוד המשפחות... מאחר ולאור הנתונים הנמצאים בבקשת איחוד המשפחות והשימוע שנערך התרשמנו כי לא התגוררתם בכתובת עליה הצהרתם, ומכן שהומצאו מסמכים כוזבים... סורבה הבקשה לאיחוד המשפחות מיום 11.4.05. הבקשות להארכת א/5 עבור הילדים הנזכרים לעיל מסורבות גם הן, ופקע רישיון ישיבת הארעי שניתן להם במסגרת הבקשה לאיחוד מישפחות". החלטה זו עמדה במרכז הדיון בערר נשוא העירעור שלפני.

...

פסק הדין של בית הדין לעררים בית הדין קבע כי "נקודת המוצא היא, כי במועד אישור הבקשה משנת 2001... לא התגוררו העוררים, אף לא אחד מהם – בישראל", וכי דין הערר להידחות בשל שיהוי, שהרי "ההחלטה העומדת ביסוד הערר אינה הודעת המשיב בדבר ההחלטה משנת 2012, אף לא החלטתו משנת 2015, אלא החלטתו משנת 2006". בית הדין ציין כי רק ביום 2.5.16 טען ב"כ המערערים לראשונה כי לא קיבל את מכתב המשיב מיום 8.6.06, שבו נדחתה בקשתם של המערערים לקבלת מעמד ארעי.

אשר לקביעתו החלופית של בית הדין, ולפיה בקשתם של המערערים ראויה להידחות גם לגופה – אין די בקביעה זו כשלעצמה כדי לדחות את הערעור.

התוצאה הערעור מתקבל בחלקו כלהלן: בעניינם של מערערים 1 ו-2 הערעור נדחה.

בעניינם של מערערים 3 - 5 הערעור מתקבל בחלקו, באופן שפסק הדין בעניינם מתבטל, על מנת שהמשיב ייבחן את בקשתם לקבלת רישיון לישיבת קבע מיום 30.10.2015 לגופה, ויקבל בה הכרעה מחודשת.

תאריך הישיבה: ב' בניסתן התשפ"ב (3.4.22) בשם המערערות: עו"ד יצחק ברט בשם המשיבים: עו"ד נג'אתי אבו גוש ][]פסק-דין ]השופט ש' שוחט: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים בעת"מ 3672-07-20 (כבוד השופט א' אברבנאל), מיום 14.3.2021 (להלן בהתאמה: פסק הדין ו-העתירה המנהלית), במסגרתו התקבלה עתירה מנהלית שהגישו המשיבים על החלטת המערער 1, שר הפנים, לדחות בקשה למתן היתר שהייה בישראל שהוגשה בעיניינה של המשיבה 1 (להלן: המשיבה).

ההחלטה נומקה בזו הלשון: "עצם קיומם של ילדים משותפים אינו מהוה טעם הומניטארי מספק לצורך מתן מעמד למאן דהוא בישראל. הכלל הוא כי קטין אינו מקנה מעמד להורה, בעניינכם למבקשת 5 ילדים שרק 2 מהם קטינים. כמו כן, שהות ארוכת שנים ומקל וחומר כאשר עסקינן בשהות שהנה שלא כדין, אינה יכולה להוות טעם לקבלת מעמד בישראל. נוסיף לכך כי מדובר במערכת יחסים ביגמית של מבקשת שהנה אשה שנייה לבעלה ואשר נכנסה ביודעין למערכת נישואין שאינה עומדת בקנה אחד עם חוקיה של מדינת ישראל. שר הפנים סבור כי אין לאפשר הכשרת מעמד של נשות ביגמיסטים כלל ועיקר כאשר מדובר באשה שנייה ואף יש למנוע יצירת תקדימים בעיתיים מעין אלו. כאשר המבקשת לא מעלה בטיעוניה כל טעם המצדיק העתרות לבקשתה ובמצבור עם האמור לעיל, שר הפנים אינו מוצא לנכון לאשר קבלת מעמד למוזמנת כמבוקש". על החלטה זו, הגישו המשיבים עתירה מנהלית חדשה במסגרתה התבקש בית המשפט המחוזי לבטל את החלטת שר הפנים שלא להעניק למשיבה מעמד בישראל מטעמים הומנטריים מיוחדים לפי סעיף 3א1 לחוק האזרחות.

הלכה היא כי שיקול הדעת שנתון לשר הפנים בעיניין זה הוא רחב וכי ככלל בית המשפט ימנע מהתערבות בו אלא במקרים חריגים (ראו: בג"ץ 1905/03 עכל נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (5.12.2010); בג"ץ 5026/13 פלוני נ' שר הפנים, פסקה 14 (10.6.2015); בג"ץ 3470/18 פלוני נ' מדינת ישראל – משרד הפנים, פסקה 4 (26.12.2018)).

מדיניות זו אושרה בפסיקה עקבית ורבה של בית משפט זה. לעניין זה יפות קביעותיה של כב' המשנה לנשיא מ' נאור (כתוארה אז) בעע"מ 6024/11 אלסעודי נ' משרד הפנים, פסקה 14 (25.12.2012), כדלהלן: "לגוף העניין, בית משפט זה אישר לא אחת את מדיניות המשיב שלא לאשר בקשות לאיחוד מישפחות במקרים של ריבוי נישואין. הרציונל שבמתן אשרה או רישיון לתושב זר הנשוי לאזרח ישראלי, מטרתו לאפשר לבני הזוג להתאחד ולנהל חיי מישפחה תקינים יחדיו. על פי עמדת המחוקק הישראלי, חיי מישפחה תקינים הם חיים זוגיים וקיומה של ביגמיה שולל מיניה וביה טעם מרכזי זה. הובהר בפסיקה כי ניהול חיים משותפים עם יותר מאישה אחת הוא טעם סביר לדחיית בקשה לאיחוד מישפחות [...]" (ההדגשה הוספה – ש' ש').

...

לעניין זה ראו עניין פלוני, בפסקה 17: "על פניו אפוא, לו הבקשה הייתה מבוססת על סעיף 3 להוראת השעה, היא הייתה נדחית, כפי שההליך המדורג שהחלו בו המערערת ובעלה הופסק בשנת 2008 בשל היחסים הביגמיים שמנהל הבעל עם האישה הנוספת [...]". הנה כי כן, לא עלה בידי המשיבים להוכיח כי עניינה של המשיבה חריג, וכי מתקיימות נסיבות הומניטריות חריגות שמצדיקות היעתרות לבקשתה.

סוף דבר, לו תישמע דעתי, אציע לחבריי לקבל את הערעור, ולבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, כך שהחלטת שר הפנים בעניינה של המשיבה תחזור לעמוד על כנה.

כאמור, כחברי השופט שוחט, אף אני סבור כי דין הערעור – להתקבל.