ביטול החלטת שר הפנים בדבר איחוד משפחות

בבקשתם זו, ציינו העותרים בין היתר, כי "על רקע הסדרי המשמורת והסדרי הראיה של הקטינות [בנותיה של העותרת מנישואיה הקודמים – נ' ס'] אין מקום להוצאת הבנות לשטחי הרשות, שכן עלול הדבר לסכל את ההסדרים הנ"ל ולמנוע מההורים הלכה למעשה ליפגוש את הקטינות ולקיים עימן קשר משמעותי כהורים" (ע/6); לטענת העותרים, נסיבה זו הריהי 'טעם הומניטארי מיוחד' כאמור בסעיף 3א1 לחוק האזרחות.

הטעמים לדחיית הבקשה: הבקשה היא בקשה רגילה לאיחוד מישפחות שהיא כשלעצמה אינה מהוה טעם מיוחד כאמור בסעיף 3א1 לחוק.

לטענת העותרים, בנסיבותיו של העניין דנן, ובייחוד לנוכח טובתן של בנות העותרת מנישואיה הקודמים, החלטת שר הפנים אינה סבירה, ופוגעת באורח בלתי-מידתי בזכות לחיי מישפחה של העותרים.

בנסיבות העניין, חרף ההשלכות הלא מבוטלות של ההחלטות על חייהם של העותרים, אין לומר שזהו מקרה חריג וייחודי הנבדל במידה מספקת ממקרים אחרים באופן שמאפשר היתערבות שיפוטית בו (ראו והשוו למשל: עע"פ 5037/08 חליל נ' שר הפנים (19.12.2017)).

...

על רקע האמור בתגובת המשיבים, כי העתירה במתכונתה הנוכחית התייתרה, נעתרתי לבקשה מוסכמת מאת ב"כ הצדדים ואפשרתי לעותרים להגיש עתירה מתוקנת (החלטתי מיום 16.1.2018).

מנגד, טוענים המשיבים, כי החלטת שר הפנים סבירה וכי אין עילה להתערבות שיפוטית בה. דין העתירה להידחות בהעדר עילה להתערבות בהחלטת שר הפנים.

השופטת ד' ברק-ארז: אני מסכימה כי דין העתירה להידחות.

על יסוד נשואי הביגמיה האמורים הודיע המשיב לבעל ביום 4.4.2016 כלהלן: "בקשת איחוד המשפחות שבנידון מסורבת. ההפניה למת"ק כמו גם היתר השהייה שניתן לגב' שרבאתי מכוח הפניה זו, מבוטלים, ועליה לצאת את הארץ לאלתר" (נספח י' לכתב התשובה).

ב"כ המשיבים מוסיף וטוען כי "החלטת שר הפנים ניתנה בסמכות, במסגרת שיקול דעתו הרחב בעניינים אלו, משיקולים ראויים והיא סבירה ומוצדקת בנסיבות העניין. בחינת מכלול הנסיבות, לרבות טיעוני העותרת כאמור להם והצטברותם – מובילה למסקנה כי היא לא הצביעה על עילה המצדיקה הענקת מעמד מטעמים הומנטריים. ודאי שאין עילה להתערבות בהחלטת שר הפנים נוכח השיקול הדעת הרחב הנתון לו". ב"כ המשיבים מפנה לסעיף 3א1(ה) לחוק הוראת השעה ולפסיקה שניתנה על פיו, שעל פיהם יש לקבוע לטענתו כי בעיניינם של העותרים לא מתקיימים טעמים הומנטריים מיוחדים המצדיקים את קבלת הבקשה.

במסגרת הסמכויות הרחבות הנתונות לשר הפנים, נקבעה על-ידו מדיניות, ולפיה ככלל אין לאשר בקשה לאיחוד מישפחות כאשר אחד מבני-הזוג נשוי לאדם אחר.

אשר לנישואיה של העותרת לבעלה בעת שהיה נשוי לאישתו הראשונה – לכך משקל נמוך, נוכח גילה הצעיר במיוחד באותה עת ומשצפוי היה הבעל להתגרש מאישתו הראשונה – דבר שעשה כשלושה שבועות לאחר נישואיו לעותרת.

...

לאחר שקיימה דיון מחודש בבקשה, החליטה הוועדה ביום 23.2.2020 כי "לא ניתן להיעתר לבקשה", מאחר שנסיבות חייה של העותרת והיותה אם לחמישה ילדים תושבי ישראל אינם עולים כדי טעם הומניטרי מיוחד המצדיק את קבלת הבקשה.

ב"כ המשיבים מוסיף וטוען כי "החלטת שר הפנים ניתנה בסמכות, במסגרת שיקול דעתו הרחב בעניינים אלו, משיקולים ראויים והיא סבירה ומוצדקת בנסיבות העניין. בחינת מכלול הנסיבות, לרבות טיעוני העותרת כאמור להם והצטברותם – מובילה למסקנה כי היא לא הצביעה על עילה המצדיקה הענקת מעמד מטעמים הומניטריים. ודאי שאין עילה להתערבות בהחלטת שר הפנים נוכח השיקול הדעת הרחב הנתון לו". ב"כ המשיבים מפנה לסעיף 3א1(ה) לחוק הוראת השעה ולפסיקה שניתנה על פיו, שעל פיהם יש לקבוע לטענתו כי בעניינם של העותרים לא מתקיימים טעמים הומניטריים מיוחדים המצדיקים את קבלת הבקשה.

אשר על כן העתירה מתקבלת.

בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים עמ"נ 25966-06-17 אבו סרחאן ואח' נ' שר הפנים- משרד הפנים ואח' תיק חצוני: בפני כבוד השופט אלי אברבנאל המערערים 1.מוחמד אבו סרחאן 2.מרים אבו סרחאן 3.מחמוד אבו סרחאן 4.אנתסאר אבו סרחאן 5.תסנים אבו סרחאן המשיבים 1.שר הפנים- משרד הפנים 2.רשות האוכלוסין וההגירה 3.היועץ המשפטי לממשלה פסק דין

בעקבות זאת הגישה האחרונה ביום 4.4.2004 תביעה לבית-הדין האיזורי לעבודה בירושלים, שבה עתרה לביטול החלטת המל"ל. בחודש יוני 2004, לאחר הגשת התביעה לבית-הדין לעבודה, בוצעה על-ידי חוקרי המל"ל חקירה נוספת בעיניין מישפחת העותרים.

היא מסקנה שאינה חורגת ממיתחם הסבירות, ואין איפוא עילה להתערב בה. על-יסוד מסקנת המשיב דלעיל, בדבר אי-הוכחת מרכז חיים בישראל בהתייחס לתקופה שקדמה ליום 5.8.03, החלטתו לדחות את בקשת העותרים לאיחוד מישפחות ניתנה אף היא בגדר מיתחם הסבירות, שכן הבסיס ההומניטרי להענקת רישיון לשהיית קבע בישראל בהליך של איחוד מישפחות נסמך, כמבואר ברקע המשפטי לעיל, על מציאות של מגורים רצופים בישראל לאורך תקופת ההליך המדורג".

...

פסק הדין של בית הדין לעררים בית הדין קבע כי "נקודת המוצא היא, כי במועד אישור הבקשה משנת 2001... לא התגוררו העוררים, אף לא אחד מהם – בישראל", וכי דין הערר להידחות בשל שיהוי, שהרי "ההחלטה העומדת ביסוד הערר אינה הודעת המשיב בדבר ההחלטה משנת 2012, אף לא החלטתו משנת 2015, אלא החלטתו משנת 2006". בית הדין ציין כי רק ביום 2.5.16 טען ב"כ המערערים לראשונה כי לא קיבל את מכתב המשיב מיום 8.6.06, שבו נדחתה בקשתם של המערערים לקבלת מעמד ארעי.

אשר לקביעתו החלופית של בית הדין, ולפיה בקשתם של המערערים ראויה להידחות גם לגופה – אין די בקביעה זו כשלעצמה כדי לדחות את הערעור.

התוצאה הערעור מתקבל בחלקו כלהלן: בעניינם של מערערים 1 ו-2 הערעור נדחה.

בעניינם של מערערים 3 - 5 הערעור מתקבל בחלקו, באופן שפסק הדין בעניינם מתבטל, על מנת שהמשיב ייבחן את בקשתם לקבלת רישיון לישיבת קבע מיום 30.10.2015 לגופה, ויקבל בה הכרעה מחודשת.

בית המשפט היתייחס לטענת שר הפנים כי תכלית הבקשה היא הרתעתית-הצהרתית וכי אין מדובר בעונש נוסף שמוטל על מפארג'ה, וציין כי בהיעדר נתונים עובדתיים, מידת ההרתעה כתוצאה מביטול אזרחות נסמכת בעיקרה על חוות דעת השב"כ. בית המשפט קבע כי הנתונים שהובאו בחוות דעת השב"כ הם עמומים, אינם מציגים תמונה מלאה וממילא אינם תומכים במסקנה הנטענת בדבר מסוכנות מוגברת מצד דור ב' לאיחוד מישפחות, או ביכולת להרתיע את דור ב' באמצעות ביטול אזרחות.

עוד יש לציין כי אף שאין חולק שפרשנות זו מצמצמת את שיקול דעתו של שר הפנים בכל הנוגע להחלטה בדבר המעמד החלופי שיינתן למי שבוטלה אזרחותו, היא אינה מאיינת אותו: ראשית, משום שהשר רשאי לקבוע את התנאים להמשך תוקפו של רישיון הישיבה (סעיף 6 לחוק הכניסה לישראל); ושנית, משום שאין הכרח בכך שרישיון הישיבה היחיד בעל מאפייני קבע יהיה דוקא הרישיון לישיבת קבע המעוגן כיום בדין, ובהחלט ייתכן כי בעתיד יעמדו בפני שר הפנים אפשרויות נוספות לרישיונות קבועים, ככל שהמחוקק יראה לנכון לעגנם בחוק.

...

על יסוד דבריי אלה, סבורני כי ההסדר בתוצרתו הנוכחית אינו צולח את מבחן המשנה השלישי – מבחן המידתיות במובן הצר.

לשיטתי, לאחר שמצאנו כי רישיון לישיבת קבע לפי חוק הכניסה לישראל אינו נותן משקל מספק לצורך להבטיח את יציבות מעמדו של אותו אדם, אין די בו כדי לצמצם במידה מספקת את הפגיעה המשמעותית שתיגרם למי שאזרחותו תבוטל מבלי שהוא בעל אזרחות נוספת.

על פי הרישא לסעיף 11(ב)(2), ביטול האזרחות מותנה בכך שלא יוותר אותו אדם חסר כל אזרחות, ובלשונו: "ובלבד שעקב ביטול האזרחות לא יוותר אותו אדם חסר כל אזרחות"; אלא שבהמשך ישיר לכך נאמר: "ואם יוותר חסר כל אזרחות כאמור – יינתן לו רישיון לישיבה בישראל כפי שיורה שר הפנים". אני מסכימה עם הנשיאה כי גם אם ניתן לפרש "רישיון לישיבה בישראל" כמקנה אפשרות לשר הפנים ליתן לאדם שנותר חסר אזרחות, רישיון לישיבת ארעי – כעמדה שהציג השר, פירוש הוראת החוק באופן כזה היה מוביל למסקנה שההסדר אינו עומד במבחן המידתיות.

כאמור בהחלטה, "אין חולק כי כנגד בקשתו של אדם לאיחוד מישפחות... עומדת זכותה של המדינה לבטחונה ולביטחון תושביה וזו העומדת לנגד עיניי בנסיבות דנן". כך נומקו הדברים בהחלטת של שר הפנים השלישית (הציטוט לקוח מהפסקאות האחרונות בכל החלטה (הנוסח כימעט זהה בכולן, אך מספרי הפסקאות משתנים בין החלטה אחת לאחרת)): "חוק הכניסה לישראל מעניק לשר הפנים שיקול דעת רחב בבואו ליתן רישיון לישיבה בישראל וכן לשלול רישיון. בכל הנוגע לבקשה עבור זר, שזיקתו לארץ פחותה ואינו בעל זכות קנויה להכנס לישראל או לשהות בה, כבמקרה דנן – במסגרת שיקול הדעת המוקנה לי בהתאם לחוק זה, נבחנים טעמים הנעוצים בבקשת איחוד המשפחות המוגשות מכוח בן/בת הזוג הישראלי/ת (כגון: מרכז חיים, פרטים כוזבים וכיוצא באלו) וכן טעמים ושיקולים בטחוניים הנוגעים למבקש עצמו באופן ישיר או עקיף, לרבות היבטי הרתעה כלליים, כפי שקיימים במקרה דנן. זאת, גם אם ההיתר ניתן בהתאם לחוק הוראת השעה. שכן, הוראת השעה באה לקבוע הגבלות על מתן רישיון או היתר לתושבי איזור ואינה באה לגרוע מסמכותו הכללית של שר הפנים שלא ליתן רישיון או היתר. יצוין כי אין הדבר דומה לביטול רישיון ישיבת קבע למי שהפר אמונים למדינת ישראל, כפי שנידון בעיניין אבו ערפה (בג"ץ 7803/06) ואשר בעקבותיו ובנסיבותיו תוקנה החקיקה. נסיבות אלו שונות במהותן מהנסיבות המתוארות בעייננו.

...

לפיכך נקבע, כי גם לאחר שקילת שיקולי תקנת הציבור, שאותם העלתה המדינה, המסקנה היא כי החלטת שר הפנים היא בבירור, בלתי מידתית (שם, פסקה 17).

סוף דבר אכן, כטענת המשיבה, פסק הדין בעניין חטיב אינו בגדר הלכה מחייבת או הלכה מנחה, אך מצאתי כי פסק דין זה הוא בגדר הלכה נכונה, אשר לא נמצא טעם מבורר לסטות ממנה.

לנוכח האמור הערעורים מתקבלים במובן זה שעל המשיבה להחליט מחדש בבקשותיהם של המערערים לחידוש רישיונות הישיבה או היתרי השהייה שניתנו להם.