ביטול החלטת מליאת המועצה המקומית לאשר צו ארנונה

עוד נטען, כי צו המיסים של הוועד המקומי אושר על ידי המועצה בשנים 2006-2013 - ולראיה לכך, צרפה המועצה את החלטות מליאת המועצה המאשרת את צוי המיסים של הועד המקומי מושב מרחביה (פרק ג' לתצהיר גוטמן ; נספח 11 לתצהיר).

עוד הטעימה המועצה בסיכומיה, כי מדובר במקרה בו קיים צו מיסים שמאושר על ידי המועצה וכספי הארנונה מאושרים על ידי המועצה ונגבים על ידה ולא על ידי הועד המקומי, זאת משום שהוועד המקומי אינו מעוניין לעסוק בגבייה, והכל מאושר כדין ע"י משרד הפנים (עמ' 19 לפרוטוקול ש' 14-21).

די בכך, שבהשוואת הסכום בחשבון השנתי לשנת 2013, שם סכום הארנונה עמד ע"ס 8,8560.80 ₪ כחיוב שנתי (נספחים 14-15 לתצהיר המועצה; דרישת תשלום 1-2/13), בעוד שבחיוב הארנונה המצוין בכרטסת (נספחים 4 ו-9 לתצהיר המועצה) צוין סכום יחסי לחודשים ינואר-פברואר 2013, שעמד ע"ס 1,435 ₪, כדי לשלול את טענת הנתבע בעיניין זה ולא להורות על ביטול החיוב האמור.

...

לפיכך, עתר הוא לדחיית התשלום ברכיב זה. אף טענה זו זכתה לרשות להתגונן, אחר שבית המשפט מצא שלא היה בפי המועצה תשובה של ממש לטענה זו. לעומת טענות אלו, טענה נוספת שבפי הנתבע והנוגעת לפירעון החוב נדחתה במסגרת ההחלטה בבקשת רשות להתגונן.

לאור זאת, אני קובעת כי רכיבי הריבית וההצמדה ושיעורם, כלל לא הוכחו, ומכאן שלא ניתן לאשר את התשלום בגינם.

לפיכך, אני קובעת כי המועצה אינה זכאית למלוא הסכום 59,324.30 ₪, לו היא עתרה בגלגול הנוכחי של ההליך דנן, כמפורט בנספח 9 לתצהיר מטעמה, הכולל בחובו שערוך כאמור.

סוף דבר על יסוד כל המקובץ לעיל, דין התביעה להתקבל באופן חלקי בלבד.

לפניי עתירה כנגד המשיבה 1 - המועצה האזורית מטה יהודה, וכנגד המשיב 2 - הועד המקומי של מושב גבעת יערים, בגדרה מבקש העותר - תושב המושב, לקבוע כי יש לבטל את החלטת המועצה מיום 23.1.18 בדבר תיקון תעריף מס הועד ולהורות למשיבות להשיב לו את הכספים שלטענתו שילם ביתר.

אישרור החלטות קודמות של מליאת המועצה: תיקצוב ה- 15% היום וה- 20% בעבר או כל חלק יחסי מהארנונה הכללית, מהוה מענק של המועצה לצורך ביצוע פעולות של הועד המקומי בהתאם לכתב האצלת סמכויות ראש המועצה.

העותר טוען כי המועצה לא הפחיתה מתעריף מס הועד 20% מסכום הארנונה שנגבה ע"י המועצה, אף שלטענתו הדבר מתחייב גם לאחר אישור השרים בשנת 2008: "בצו המיסים של הועד המקומי מלכתחילה ה-20% האלה לא היו צריכים להופיע בעקבות החלטת השרים" (ע' 2 ש' 25 – 26 לפרוטוקול).

...

נקבע כי "לצורך הקמת טענת שיהוי במשפט הציבורי, נדרשים להתקיים היסוד הסובייקטיבי והאובייקטיבי במצטבר". השאלה אם בסופו של דבר תידחה עתירה בטענת שיהוי תוכרע על יסוד איזון בין שלושת היסודות האמורים.

אינדיקציה לטענתה זו מוצאת המועצה במכתבו של העותר למשרד הפנים מיום 31.8.18 בו כתב כי כל מאמציו להניא את המועצה ממהלכיה "נופלות על אוזניים ערלות" וכי "נהיר לי כי לחלק מן הנושאים, תידרש התערבות של מערכת המשפט". בנוסף, מפנה המועצה לתשובתו של משרד הפנים מיום 13.9.18 בה נכתב לעותר כי בקשתו נדחית וכי "נושאים שנידונו בערכאה משפטית, יש להפנות להמשך דיון בערכאה משפטית" (בנספח י"ב לעתירה).

בשלב זה העותר כלל לא נדחה ע"י המועצה וראו מכתבו של גזבר המועצה ומנהל הארנונה לעותר מיום 21.8.18, בהמשך לפגישה שהתקיימה עם העותר בחודש יוני 2018 בנוגע לתעריפי מס הוועד המקומי, בו נכתב לעותר כי "במסגרת הישיבה הסבירו לך נציגי המועצה את עמדתה והקשיבו לדבריך, ואולם לא הושגו הבנות/הסכמות כלשהן בין הצדדים. המועצה עודנה בוחנת את טענותיך, ותשיבך עניינית עם השלמת הבחינה". כן עומד לפניי מכתבו של העותר למועצה מיום 15.11.18 בדבר "התראה לפני הגשת תביעה – תעריפי ארנונה ומס ועד מקומי 2018", בו חזר על טענתו כי אינו זוכה להתייחסות עניינית וכי "אבקש להודיעך כי אני עומד בפני מיצוי ההידברות עם המועצה, ראשיה ומנהליה". העותר הוסיף כי "אמתין 30 ימים נוספים מיום קבלת מכתבי זה, בטרם אפנה לערכאות. אם הדברים לא יעלו יפה, התביעה תוגש גם נגד הוועד המקומי". במכתבו לוועד המקומי מיום 25.12.18 חזר על טענתו כי "ר' המועצה הנבחר מתעלם מפניותיי, חרף הבטחתו" וכי לנוכח בחירתו של ועד חדש "אני דוחה את מועד הגשת התביעה בפרק זמן סביר, ע"מ ליתן בידך ובידי הוועד החדש שהות ללימוד הנושא ולהשיב – בבקשה – באם נימצא בידך עוגן חוקי להעלאה". כאמור, ביום 30.1.19 נפגש העותר עם הוועד החדש ועם הגורמים האחראים במועצה, ולנוכח תשובתם השלילית, ביום 20.2.19 הגיש את העתירה דנן.

נקבע כי "עיון בתיק מלמד כי אין לומר שהמועצה היתעלמה מההוראה שניתנה בפסק הדין בעירעור לקיים דיון בסוגיית התעריפים לקראת אישור צו הארנונה לשנת 2019. אכן, מבלי לקבוע מסמרות, אוסיף כי עיון בתמליל ישיבת המועצה מעורר שאלות. יחד עם זאת, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, בקשה לפי פקודת הבזיון אינה המסגרת הדיונית המתאימה לידון בשאלות אלה. כאמור, המבקשים [העותרים-ד.כ.ל] רשאים להעלות את מכלול טענותיהם בהקשר זה בהליך חדש שיתמקד בהחלטה החדשה שהתקבלה ובהליך שקדם לה...וזכויותיהם שמורות להם במלואן. איני נוקטת כל עמדה בעיניין זה" (בר"ם 6472/19 ברקוביץ' נ' המועצה המקומית מבשרת ציון (30.10.2019)).

הסעדים שהתבקשו בעתירה הנוכחית והשתלשלות הדברים במסגרתה בפתיח העתירה שבכותרת, העותרים ביקשו עשרה סעדים שחלקם חופפים זה את זה. בעקרו של דבר, הסעדים שהתבקשו בהליך הנוכחי הם כדלקמן: (1) להורות למועצה להפסיק מיד לגבות מהעותרים ארנונה "בשיעור עודף" ביחס לארנונה שמוטלת בחלק האחר של הרחוב וביתר הבתים בשכונה, ובכך לבטל באופן מידי את ההפליה הטמונה בצו הארנונה לשנת 2019 (סעדים א' וג' בפתיח כתב העתירה).

בסיום הישיבה החליטה מליאת המועצה לאשר את צו הארנונה לשנת 2019, וזאת בלא שינוי בתעריפי הארנונה או באיזורי החיוב ביחס לרחוב מגוריהם של העותרים.

...

להפך, נפסק כי דין הערעור מטעם העותרים להתקבל במובן "צופה פני עתיד בלבד" (שם, פס' 26).

סוף דבר בהתייחס לסעדים שפורטו בפס' 9 לדבריי לעיל, העתירה מתקבלת באופן חלקי בלבד כדלקמן: (-) סעד מס' 2 – מתקבל בהסכמת המועצה.

מאחר שאנו מצויים כיום לקראת סוף חודש נובמבר 2020, ובשים לב לאמור בעמ' 5 ש' 27 לפרוטוקול, אני קובעת כי לקראת גיבושו של צו הארנונה לשנת 2021, מליאת המועצה תדון מחדש בלב פתוח ובנפש חפצה בסוגית עדכונם של חיובי הארנונה, תוך התייחסות ספציפית לשאלה האם במציאות העדכנית ההבחנה בין אזורי החיוב בארנונה ביחס לנכסים ברחוב מגוריהם של העותרים היא בבחינת הבחנה עניינית מותרת או שמא הפליה פסולה; מהו הבסיס להחלטה; וכן מהו הפתרון לתיקון ההפליה אם קיימת (סעד שלילי, סעד חיובי או סעד ביניים אחר כמוסבר לעיל).

במסגרת המענה לבקשת האישור החריג שהגישה המועצה, אישרו השרים מספר בקשות ולאחר מכן הוסיפו כי שהם מסרבים לבקשת השינוי: "הרינו מחליטים כדלקמן... 4. לדחות את החלטת המועצה/הערייה לשינוי סיווג/ תת סיווג/ העלאה חריגה/ הפחתה בארנונה לכל הנכסים שלא פורטו בסעיף 1-3 לעיל". חרף מענה השרים אשר דוחה את הבקשה לאישור המחיקה, המשיכו המשיבים לפרסם את צו הארנונה מידי שנה ללא תת הסווג "מחסנים בתעשייה / מלאכה". רקע עובדתי – עתירה שניה: בשנת 2011 התגלעו חילוקי דיעות בין העותרת למשיבים בנוגע לאופי השמוש בנכס, ובהתאם לכך, בנוגע לסיווגו לצורכי חיוב ארנונה.

אם כן, כיצד יורה ביהמ"ש על העמדת תעריף תת הסווג הנ"ל על המינימום הקבוע לסיווג תעשייה (כפי שמבקשים המשיבים), כאשר ישנו רף מינימלי גבוה יותר לסיווג מלאכה? טענת העותרת בסיכומיה אודות העובדה שההחלטה התקבלה ע"י המשיב וללא אישור מליאת המועצה, לא בא זכרה בעתירה ומשכך היא מהוה הרחבת חזית פסולה.

ס' 5(א) לתקנות הסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות), התשס"ז-2007 (אשר תקפו הוארך מעת לעת, והוא החל בעניינינו) קובע כי: "מועצה לא תשנה בשנת כספים מסוימת סוג, סיווג או תת-סיווג של נכס, באופן המשפיע על סכום הארנונה שרשאית הרשות המקומית להטיל לפי תקנות אלה, ולפי החוק". בס' 10 לתקנות אלו נקבע כי: "מועצה רשאית באישור שר הפנים ושר האוצר או מי שכל אחד מהם הסמיך – (1) להטיל ארנונה בשנת כספים מסוימת שלא כאמור בכללי העידכון שנקבעו בסעיף 9(ב) רישה לחוק, בתנאי שסכום הארנונה לא יעלה על הסכום המירבי, ולא יפחת מהסכום המזערי; (2) לשנות סוג, סיווג או תת-סיווג של נכס שלא כאמור בתקנה 5". הינה כי כן, לא ניתן לקבוע בצו הארנונה (גם לא באישור השרים) תעריף שאינו בין טווחי המינימום והמקסימום הקבועים בתקנות.

משקיים בצו הארנונה תת סיווג אך תעריפו בטל בשל אי חוקיות, שומה על המשיבים לתאם עם השרים את תקונו של התעריף, ועד שיקבלו אישור אחר מהשרים, אני מקבל את טענת העותרת לפיה, הרשות מוסמכת לגבות ארנונה בגין מחסנים בתעשייה / מלאכה, בהתאם לתעריף המינימלי החוקי בלבד.

...

סוף דבר: העתירה הראשונה מתקבלת.

העתירה השנייה נדחית.

לאור התוצאה אליה הגעתי לפיה עתירה אחת התקבלה והשנייה נדחתה, ולקחתי בחשבון לעניין ההוצאות גם את העובדה שלא כל העובדות הנדרשות הוצגו על ידה (ראה ס' 9 לעיל להכרעת הדין), אני קובע כי כל צד יישא בהוצאותיו ובשכ"ט עורך דינו.

לאמור בחינת הסמכויות המואצלות ועלויותיהן וכפועל יוצא מכך אישורו של צו המסים בנסיבות אלו יש ויהא בהסדרה מעין זו עילה מספקת לביטול של צו הארנונה אשר נתקן בנוהל בלתי תקין".

א לצוו המועצות , אלא שגם אילו הוכח הדבר, כלומר גם אילו הוגש האישור עצמו או אילו הופיע לפני הגזבר ושיכנע אותי כי המועצה נתנה אישור, כנטען על ידו בנספח ג', ספק רב אם נוכח הצהרתו הנ"ל של הגזבר בסעיף ח' למכתבו נספח ו' והיעדר הוכחה כי האישור ניתן על פי כללי המנהל התקין לרבות הפעלת שיקול דעת לאחר דיון במליאת המועצה , ספק רב אם ניתן היה לקבוע כי האישור המשיך להיות תקף במשך 11 שנה בהיעדר פקוח ולו מינימאלי ביותר על הפעילות הכספית של הוועד המקומי התובע, ובהיעדר הגשת דו"חות כספיים ותקציב שנתי.

לחזוק גישתי זו ראו הסתייגותו של בית המשפט המחוזי נצרת מהנוהג של אישור אוטומאטי של החלטות הוועד המקומי בנוגע להטלת הארנונה ללא בקרה ראויה מטעם המועצה וללא הגשת הצעות תקציב- פסק דין ב ע"א 2196-02 מחוזי נצרת ועד מקומי רמות נ' לוי ( פורסם בנבו 28.4.2003) : "סעיף 133.א לצוו המועצות הקובע כי על הוועד המקומי לקבל אישור המועצה להטלת מס או ארנונה אינו מתייחס לאופן שבו מבקשים או מקבלים אישור המועצה להטלת מס או ארנונה וכי אין מניעה כי אישור כזה יינתן במסגרת הצעת התקציב שהיישוב מגיש למועצה, אם ובמידה שניתן להסיק ממנו את שיעור המס שהועד מבקש להטיל על התושבים ( ראה גם בעיניין יחזקאל שם) . בעניינינו לא הוצגו לפני הצעות תקציב שהמשיב הגיש למועצה לגבי השנים 2002-2004 והחלטות המועצה לאשר את הארנונה ניתנו רק על בסיס החלטות המשיב". לפני סיום אתעכב קמעא על טענת חוסר תום הלב שהעלה התובע.

...

סוף דבר: סוף דבר הוא שהתובע לא עמד בנטל ולא הוכיח כי המועצה נתנה לו בשנת 2004 או בכל זמן אחר אישור להטיל על התושבים את מס הארנונה ועל כן אין הוא מוסמך להטילו וממילא אינו מוסמך לגבותו.

דין התביעה ,אפוא, להידחות ואני דוחה אותה.

התובע ישלם לנתבעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 6,000 ש"ח. ניתן היום, ט"ו תשרי תשע"ז, 17 אוקטובר 2016, בהעדר הצדדים.