ערעור על החלטה מיום 27.7.20 של הממונה על פי חוק עבודת נשים, תשי"ד - 1954 (להלן ובהתאמה הממונה, החוק) אשר דחתה את בקשת המערערת ליתן היתר לפיטורי המשיבה מס' 2 (להלן - העובדת).
עוד נטען שפיטורי העובדת לא הותרו מנימוק המתבסס על וותקה בעבודה, תוך היתעלמות מהנסיבות האישיות של כל אחד מהעובדים שנותרו בעבודה במחלקה (עובדת בהריון ועובד בעל מוגבלות), כך שבפועל, החלטת הממונה נגועה בשיקולים שאינם רלוואנטיים המהוים הפליה פסולה.
בע"ע (ארצי) 44776-05-16 סירטו - הפניקס קרנות פנסיה מאוזנות וותיקות בע"מ, 19.02.2018; להלן – עניין סירטו), בית הדין הארצי עמד על מעמדה וחשיבותה של בקשת ההיתר לפיטורי עובדת בהיריון והמנגנון שנקבע בחוק, המצמצם את כוחו של המעסיק להחליט בעצמו וללא כל ביקורת על פיטורי עובדת בהיריון:
"בקשת ההיתר לפיטורים היא בעלת ערך עצמאי. היא מהוה בקרה מינהלית-שלטונית על חוקיות הפיטורים, ובכך מקדמת ומונעת פגיעה בערך השויון המגדרי במיוחד בנקודת זמן זו בו פגיעותו מוגברת. תוצאתה המעשית היא שלילת סמכותו של המעסיק לפטר את העובדת והעברתה לממונה שלו שיקול דעת אם להתיר את הפיטורים במקרה הקונקרטי. הממונה נותן החלטתו לאחר שהוא שוקל את טענות הצדדים ליחסי העבודה, המעסיק מבקש הפיטורים מצד אחד והעובדת מצד שני. כאמור לעיל, הממונה אינו בוחן רק את הקשר בין עילת הפיטורים להריון, ללידה או להורות ולהיעדרות בגינם, אלא הוא מעניק משקל גם לתכלית איסור הפיטורים על רקע ייחודיותן של תקופות אלה במעגל התעסוקה של העובדת. מכאן שתפקידו של הממונה הוא לשמש מעין גורם אובייקטיבי בהכרעת השאלה אם יש להתיר את הפיטורים בעת שבה הם מתבקשים. "
ביחס להקף התערבותו של בית הדין בעירעור על החלטת הממונה נקבע בעיניין אופיר טורס (עמוד 178) כי:
"החלטת המפקח אם להתיר פיטוריה של עובדת בהיריון אם לאו הנה החלטה מינהלית - שלטונית. בית-הדין אינו משמש כערכאת ערעור על החלטת המפקח, כי אם מפעיל ביקורת שיפוטית על ההחלטה, אם ועד כמה לוקה ההחלטה בחוסר סבירות קצוני או האם הובאו בחשבון השיקולים הרלוואנטיים לעניין (פיסקה 6 לפסק - הדין בעיניין מאסטרו). בית-הדין לא ימיר את שקולי הרשות המוסמכת בשיקוליו הוא, ולא יתערב בהחלטת הרשות המוסמכת לשנותה, כל עוד פעולתה, שיקוליה והחלטתה נעשו וניתנו באופן עינייני, בסבירות, במידתיות, בתום - לב ובמסגרת הסמכות על - פי דין (וראו עניין שלום, בעמ' 269-268)."
כלומר, הממונה אינה רשאית להתיר את הפיטורים אם שוכנעה כי יש קשר בין הפיטורים ובין ההיריון והיא רשאית להתיר או לאסור את הפיטורים, אם אין קשר בין הפיטורים ובין ההיריון, בהיתחשב במכלול יחסי העבודה במקום ובעניין זה היא גם רשאית לשקול שיקולים רחבים יותר הקשורים לשוק התעסוקה בכלל.
"
בנושא מהות הקף הבקורת השיפוטית של בתי הדין לעבודה על החלטות הממונה, יש להזכיר כי הוספת סעיף 3 ד' לחוק עבודת נשים, במסגרת התיקון מיום 30.9.07, המאפשר "תקיפה ישירה" על החלטות הממונה בבתי הדין לעבודה לא הרחיב את הקף הבקורת השיפוטית, אלא השאירה בגדר כללי המשפט המינהלי, כפי שהיה עובר לתיקון החוק (כפי שנפסק בעיניין אילוז):
"אין משמעתו של תיקון החוק שהוענקה הסמכות לבתי הדין לעבודה גם להפעיל את שיקול דעת בעיניין עצם ההיתר לפטר. שיקול הדעת בעיניין זה היה ונותר של הממונה, ובית הדין במסגרת העירעור בוחן את הדברים בהיבט של המשפט המינהלי, ובכלל זאת האם נפלו פגמים בהחלטת הממונה המצדיקים את ביטולה, בשל חוסר סבירות קצוני או פגמים באופן קבלת ההחלטה, האם התקבלה ההחלטה בשל שיקולים זרים או תוך פגיעה בכלל הצדק הטבעי וכיוצא באלו".
עוד מקדמת דנא נידרש בית המשפט העליון לבחינת שיקול הדעת המינהלי, וקבע כי בית המשפט לא יחליף את שיקול דעתו בשקול דעת הרשות:
"... השאלה היא, אם כן, אם עובד ציבור סביר, הנתון במצבו של עובד הציבור, שקבל החלטה פלונית, היה עשוי לקבל, בנסיבות העניין, אותה החלטה. בית המשפט אינו צריך לשאול את עצמו מה הוא היה מחליט בנסיבות העניין. על בית המשפט לשאול את עצמו מה היה עובד ציבור סביר מחליט בנסיבות העניין.
...
לכל האמור לעיל יש להוסיף כי מטרת חוק עבודת נשים היא בראש ובראשונה הגנה על קבוצת עובדות שלגביהן נמצא כי אלמלא הגנת המחוקק, היו סובלות מהפלייה בשוק העבודה.
בעניין זה מתקבלת עמדת המדינה, לפיה הערעור נבחן בהתאם לראיות שעמדו בפני הרשות המנהלית בעת קבלת החלטתה ועל כן אין בהודעת המערערת לשנות את המסקנה המפורטת בפסק הדין.
סוף דבר – הערעור נדחה.
