ביטול החלטת בית הדין הרבני בעניין כתב סירוב

אורית הוסיפה בכתב התביעה כי רשלנותה של הנתבעת בקשר עם צו עיכוב היציאה מהארץ אפשרה לאוריאל לברוח מן הארץ, וכי שהותו של אוריאל בחו"ל מנעה מבית הדין הרבני לאכוף עליו הוראות והחלטות בהתאם לכלים החוקיים שברשותו.

עוד יצוין כי בבקשת אוריאל לביטול צו העיקול נערך דיון, ולאחריו נקבע כי צו העיקול על נכס המקרקעין יוותר על כנו, וככל שיבוצע הליך מכירה של הנכס העיקול יבוטל בכפוף להפקדת סך של מיליון ש"ח בקופת בית המשפט (החלטה מיום 12.6.2018).

לבסוף, יש להפנות להחלטות אשר ניתנו בבית הדין הרבני האיזורי בירושלים (נספחים ו'1 ו-ו'2 לתצהיר אורית), החלטה מיום 21.11.2012 בה נקבע כי "הבעל ברח לחו"ל מזה כ-4 שנים ומסרב לשתף פעולה ותמיד בורח ממקום למקום, וכל הנסיונות להביאו להסכמה להפסיק את עגון האשה נתקלו בבריחה שוב והסתתרות והאשה עגונה למעלה מארבע שנים ...", וכן החלטה מיום 24.12.2012 אשר גם בה נקבע כי "הבעל מסרב לשתף פעולה ובורח ממקום למקום" ובית הדין פסק לכוף את אוראיל ליתן גט. כן ראו החלטת בית הדין הרבני מיום 16.12.2015 בה נכתב כי הבעל ברח לחו"ל "ולפני מספר חודשים המחלקה לעגונות איתרה את הבעל בארה"ב". המסקנה היא איפוא כי אוריאל ברח מישראל, וכי עיגן את אורית שנים ארוכות.

אולם דומני כי אמירה זו, שנועדה לתמוך בבקשת אורית ליתן באותו שלב פסק דין לחיוב בגט ולכפיית גט (כפי שאכן ניתנו בהחלטות בית הדין מיום 21.11.2012 ומיום 24.12.2012), ולא להסתפק בסנקציות, אינה משנה מהמסקנה הנזכרת, והיא אף עולה בקנה אחד עם התזה של אורית ובאות כוחה כי רק לאחר שאוריאל ירגיש איום משמעותי כלפיו יינתן על ידו גט (ובעניינינו בית הדין בשיקגו אכן קבע לבסוף כי אם אוריאל לא יינתן לאורית גט בתוך 14 ימים פסק הדין של בית הדין האיזורי בירושלים "לכוף את הבעל בכל דרכי הכפיה עד שיתן גט לאישתו" יחול לגביו, ובין היתר בכך היה להוביל למתן הגט בפועל).

...

הנתבעת טוענת כי יש לדחות את הטענות כלפיה, וכן הגישה הודעה לצד ג' כנגד בעלה לשעבר של התובעת, כמי שיצר את הנזק, ככל שנגרם; וזה טוען מצידו כי יש לדחות את התביעה שכן לא ברח ולא עיגן את התובעת, ומכל מקום יש לדחות את ההודעה נגדו.

את מרבית טענותיו של אוריאל הפנה הוא כלפי התובעת-אורית וטען כי יש לדחות את תביעתה, טענות אלו נדחו על ידי כאמור.

מכל מקום, איני סבורה כי בהגשת ההליך האמור ובתוצאותיו יש כדי להטות את התוצאה בהליך הנוכחי למסקנה שונה.

סיכומם של דברים מכל הטעמים המפורטים לעיל, התביעה מתקבלת בחלקה, והנתבעת מחוייבת לשלם לתובעת פיצוי בסך של 260,000 ש"ח. בנותני דעתי לכלל השיקולים הצריכים לעניין, ובכלל זאת גם להיקף ההליך ולפער בין הסכום שנתבע לסכום שנפסק, תישא הנתבעת בהוצאות ובשכ"ט עו"ד של התובעת, בסך כולל של 60,000 ש"ח. כאמור לעיל ומהטעמים שפורטו ההודעה לצד ג' מתקבלת, וצד ג' מחוייב לשלם לנתבעת את סכום הפיצוי וסכום ההוצאות בהם חוייבה לעיל.

ביום 22.3.2015 שלמה הגיש תביעת גירושין בבית הדין הרבני וכרך בה גם עינייני רכוש.

בהחלטת בית הדין הרבני מיום 9.6.2015 במסגרתה בוטל צו ההגנה שהוצא כנגד התובע ואשר אסר עליו להכנס לחנות, מופיעה היתייחסות לדברי אביבה בדיון שהתקיים בבית הדין הרבני ביום 28.5.2015 ולפיה היא ביקשה מהתובע להגיע לחנות על מנת שיגן עליה בפני האלימות של שלמה.

אביבה סירבה לשלם לתובע שכר עבור עבודתו בחנות והודיעה לו כי אין בכוונתה לשלם לו דבר.

[12: פרוטוקול הדיון בבית הדין הרבני האיזורי בנתניה מיום 28.5.2016 וההחלטה מיום 9.6.2015 צורפו כנספחים לכתב התביעה הקודם בתי' סע"ש 52740-05-17; חקירתו הנגדית של התובע בעמ' 7 ש' 6-8 לפרוטוקול.

...

לפיכך, אנו זוקפים את אי הבאת רו"ח בוכוייץ לחובת התובע בהתאם להלכה הפסוקה לפיה כאשר נמנע בעל דין מהבאת ראיה רלוונטית המצויה בהישג ידו, בהיעדר הסבר סביר, המסקנה המתבקשת היא כי לו הובאה הראיה הייתה פועלת נגדו ולכן ניתן לזקוף אותה לחובתו[footnoteRef:17].

] אשר על כן, על יסוד הסתירות הרבות בגרסת התובע וסמיכות הזמנים לתביעה שהגישה כנגדו אביבה בנוגע לחלוקת העזבון של האב, לא שוכנענו שהתקיימו יחסי עובד ומעביד בין התובע לבין הנתבעת ואנו קובעים שהעבודה של התובע בנתבעת נעשתה כעזרה משפחתית בלבד.

סוף דבר התביעה נדחית במלואה.

מדינת ישראל בתי הדין הרבניים ב"ה תיק ‏1322920/1 בבית הדין הרבני האיזורי תל אביב יפו לפני כבוד הדיינים: הרב זבדיה כהן – ראב"ד התובעת: פלונית (ע"י ב"כ טו"ר דינה שרה ריישטיק) הנתבע: פלוני (ע"י ב"כ עו"ד אברהם זינגר) הנידון: סמכות בית הדין לידון בתיקי גירושין של אזרחי חו"ל למרות פקיעת הוראת השעה החלטה

זאת, כפי שכתב השופט מ' זילבר בדעת הרוב ב-ע"א 238/53 אהרן כהן ובלה בוסליק נ' היועץ המשפטי לממשלת ישראל (1954), ביחס למקרה בו ניפתח הליך בבית המשפט האזרחי בעינייני נישואין וגירושין של בני זוג יהודים אזרחי המדינה לפני כניסת חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), בשאלה האם ביטול הסמכות של בית המשפט בעיניין והעברתה לסמכותו הייחודית של בית הדין משפיעה על המשך סמכותו של בית המשפט לידון בעיניינם תלויים ועומדים, ועל כך הוא השיב בשלילה (ההדגשות אינן במקור): העברת הסמכות לבתי הדין הרבניים על פי סעיף 1 של החוק, איננה הוראה רטרואקטיבית, ואינה משתרעת על ענינים שהיו תלויים ועומדים בפני בית משפט אזרחי לפני צאת החוק.

כך גם ביחס לתיקון מס' 4 בעיניין חוק עגונות חו"ל. כפי שנכתב בהסבר לחוק: זוגות שאינם תושבי המדינה ואזרחיה ואין להם אחת מהזיקות שבסעיף 4א לחוק, אם מי מבני הזוג רוצה להתגרש הוא אינו יכול כיום להגיש תביעת גירושין אל בית הדין הרבני בישראל.

במקרים אלה, אותן נשים המבקשות להתגרש ובעליהן מסרבים להשמע להוראת בית הדין הרבני במקום מגוריהם בגולה, אין כיום מי שיסייע להן לכפיית הגט ולהושיען מעגינותן.

...

האיש הגיע לארץ כבר בתאריך 06.06.2021 ולאחר בקשת האישה להוצאת צו עיכוב יציאה, בית הדין נעתר למבוקש והוציא כנגד האיש צו עיכוב יציאה בתאריך 13.06.2021 למשך 30 יום והאריך את הצו בתאריך 07.07.2021.

לטענתו לבית הדין אין סמכות לדון בתביעת הגירושין של הצדדים מאחר והוראת השעה פקעה, ומאחר שסמכותו של בית הדין נובעת מהחוק, יש לדחות את תביעת הגירושין על הסף.

סיכום והחלטה לאור כל האמור, אנו קובעים כי על אף שתוקפו של חוק עגונות חו"ל אשר נקבע בסעיפים 4ב1 עד 4ב3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) שנחקק במסגרת תיקון מס' 4 כהוראת השעה, פקע בהתאם לסעיף 38 לחוק-יסוד: הכנסת, ביום 6.7.2021, אין בעובדה זו כדי לאיין הליכים שכבר החלו כדין בעת שהחוק היה בתוקפו, וההחלטות והצווים שניתנו בעת שהחוק היה תקף יישארו בתוקפם גם בזמן ביניים זה, שנקווה שיהיה קצר ככל הניתן, עד להפיכתו להוראת חוק קבועה.

ביום 12.6.17 ניתן "פסק דין לכפיית גט" על-ידי בית הדין הרבני האיזורי בחיפה, אולם הנאשם המשיך בסירובו לציית להחלטות בתי הדין השונות והפר באופן מתמשך הוראה שניתנה על-ידי בית המשפט לשם הגנה על חייה, גופה או שלומה של המתלוננת.

בבקשתו מיום 8.2.23 העלה ב"כ הנאשם מספר טענות מקדמיות לביטול כתב האישום, כדלקמן: לדבריו, חקירת התיק החלה בשנת 2018 ואילו כתב האישום בתיק הוגש ביום 19.8.21, כך שחלפו למעלה מ-18 חודשים טרם החלטת התביעה באשר להגשת כתב אישום, ולכן היה מקום להגיש כתב אישום בהסכמת ובאשור היועמ"ש, אך הדבר לא נעשה, ועל כן דינו להתבטל.

בתגובתו מיום 19.2.23 הגיב ב"כ המאשימה לכל אחת מטענות ב"כ הנאשם, כדלקמן: באשר למשך טפול התביעה עד להגשת כתב אישום, מדובר, לשיטתו, בפרשנות שגויה של המבקש, שכן סעיף 18 להנחיית פרקליט המדינה מס' 2.24, שעניינה מדיניות העמדה לדין וענישה בגין אי קיום צו שפוטי של בית הדין הרבני למתן או קבלת גט (להלן: "ההנחיה"), מעניק לתביעה שיקול דעת רחב, במסגרתו יכולה המדינה אף לשוב, לשקול עמדתה ולהעמיד לדין את המפר בגין אותה הפרה פעמים נוספות, אף לאחר כתב האישום, בשים לב להיותה של העבירה "עבירה נמשכת". באשר לטענת חוסר סמכות מקומית, הוא ציין כי יש להעלותה בהזדמנות הראשונה, ובשל השהוי המשמעותי בהעלאת טענה זו, יש לדחותה על הסף.

לגופו של עניין, הוא ציין כי המדובר בעבירה נמשכת, שכן הנאשם טרם נתן גט למתלוננת, ואילו על-פי סעיף 6 לכתב האישום צוין במפורש כי ההחלטה שניתנה על-ידי בית הדין הרבני בחיפה היא זו שהנאשם הפר, ועל כן יש, לשיטתו, לדחות את הבקשה.

...

באשר לטענת ב"כ הנאשם כי חלפו למעלה מ-18 חודשים טרם החלטת התביעה באשר להגשת כתב אישום, ולכן היה מקום להגיש כתב אישום בהסכמת ובאישור היועמ"ש, אך הדבר לא נעשה, הרי שמקובלת עליי טענת המאשימה בעניין זה, כפי שצוינה בתגובתה בכתב, כי סעיף 18 להנחיה מעניק לתביעה שיקול דעת רחב, במסגרתו יכולה המדינה אף לשוב, לשקול עמדתה ולהעמיד לדין את המפר בגין אותה הפרה פעמים נוספות, אף לאחר כתב האישום, בשים לב להיותה של העבירה "עבירה נמשכת". ב"כ הנאשם לא הגיב לתגובה זו של ב"כ המאשימה ואף לא ביקש להוסיף ולטעון בעניין זה בע"פ במסגרת הדיון שבפניי.

לאור כל האמור, אני דוחה טענה זו. באשר לטענת ב"כ הנאשם כי אין דנים פעמיים בשל מעשה אחד, בהתאם לסעיף 5 לחסד"פ, שכן הנאשם בענייננו נכלא בדין סרבנותו ליתן גט למתלוננת החל מיום 29.7.12 ועד ליום 3.2.19, כך שלשיטתו הנאשם כבר ריצה מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח, ב"כ המאשימה טען כי מעצרו של הנאשם לתקופה ממושכת אינו עונש אלא סנקציה בעלת אופי אכיפתי-אזרחי בגין אי קיום וכיבוד ההחלטות שניתנו על ידי בתי הדין הרבניים השונים.

מקובלת עליי טענה זו, שאף נתמכה בדוגמאות ובפסיקה קודמת.

לאור האמור, גם דינה של טענה זו – להידחות.

באשר לטענתו האחרונה של ב"כ הנאשם בדבר העדר שימוע, הרי שבדיון ביום 19.2.23 חזר בו ב"כ הנאשם מטענה זו, לאחר שקיבל את הסברו, המגובה באסמכתאות, של ב"כ המאשימה בעניין זה. לאור כל האמור, אני מורה על דחיית הבקשה הנדונה, הכוללת טענות מקדמיות לביטול כתב האישום, בהתאם לסעיף 149 לחסד"פ, על כל חלקיה.

לפנינו ערעור שעניינו בהחלטת בית הדין הרבני האיזורי תל אביב (הרכב יא) מכ"ז בסיוון התשפ"ב (26.6.22) שבה נקבע כי המערער "האב מפר ברגל גסה את הוראות בית הדין" – בהקשר זה ציין וביאר בית הדין קמא "בין השאר בית הדין מינה מתאם הורי, כדי שזמני השהות יעברו ללא תקלה וללא הטרדה של האם, והאב מסרב לשתף פעולה עם המתאם ההורי" – ושבה הושתו על המערער בשל האמור תשלומים של 1,500 ש"ח לחודש, שנקבע כי ישולמו לידי המשיבה ושהוגדרו 'דמי טפול'.

תמונת מצב עובדתית ומשפטית זו לא השתנתה גם לאחר קיומו של הדיון לפנינו ואף לא לאחר העיון בכתבי הטענות שהתווספו.

החלטת בית הדין הרבני האיזורי תל אביב מכ"ז בסיוון התשפ"ב (26.6.22) שבה חויב המערער להוסיף למזונות ילדיו המשולמים למשיבה 1,500 ש"ח מדי חודש בחודשו בגין 'דמי טפול' – מבוטלת.

...

לפי חזותם של דברים נראה כי בית הדין קמא ביקש לקנוס את המערער על מה שראה כהפרת החלטותיו, אלא שמתוך מודעות למורכבות של חיוב קנס בגין ביזיון, לצורך בהליך המתאים לעניין זה ולמניעה לזקוף קנס זה לטובת המשיבה, מצא בית הדין קמא לנכון להגדירו 'דמי טיפול'.

תוצאת כל האמור היא כי אין מנוס מקבלת הערעור וביטול ההחלטה שבגינה הוגש.

סוף דבר הערעור מתקבל.