בעתירה המנהלית שלפני מבקש העותר להורות על ביטול החלטת ועדת האכלוס העליונה מיום 3.12.19 שקבלה את בקשת המשיבה 2 הגב' קלריס קריסמרו, ואישרה לה להמשיך ולהתגורר בדירה הציבורית עם בנותיה הקטינות, החלטה שנתבקשה לאור הליכי פירוד שהתנהלו בין העותר לבין המשיבה 2.
בעניינינו, טען המשיב 1, הוצגה לוועדה החלטת בית המשפט לעינייני מישפחה (בתיק 39102-11-18) לפיה המשמורת על שלושת הקטינות היא בידי המשיבה 2 וכדברי בית המשפט: "...האם הנה המשמורנית הטובה ביותר עבורן ומתוך החלטתי על כך שהבנות צריכות להתגורר יחד תחת קורת גג אחת – אזי המקום הטבעי והנכון עבורן, אשר תואם את טובתן - הוא בבית האם יחדיו" (סעיף 32 לתשובת המשיב 1), ומשכך מתיישבת החלטת הוועדה עם הוראות הדין כאמור.
תחילה לציין כי, אכן ראוי היה שהעותר היה פועל בהתאם להחלטה של הוועדה שביצועה לא עוכב, וגם היה ראוי שיעתר לדרישת עמידר לפינוי הדירה השייכת לה. היתנהלות זו אינה מתיישבת עם היתנהלות עותר הפונה לבית משפט לקבל סעד בהליך מינהלי.
ככל שההליך המינהלי היתקיים כסדרו, וההחלטה שניתנה אינה חורגת באופן קצוני ממיתחם הסבירות וככל שהתקבלה על יסוד שיקולים עניינים ולא על סמך שיקולים זרים, הרי שבית המשפט לא יתערב בהחלטת הרשות, וכלשון בית המשפט העליון: "נזכיר, כי נקודת המוצא לדיון היא כי בית משפט לא משמש כ"רשות-על" ולא מחליף את שיקול דעתה של הרשות בשקול דעתו, אלא בוחן את חוקיות פעולתה של הרשות ואת סבירות החלטותיה .
...
העותר לא הסכים לקבל את החלטת ועדת האיכלוס, לא נעתר לדרישת עמידר לפנות את הדירה הציבורית וממשיך להתגורר בדירה עד עתה בהתעלם מדרישת עמידר ואף בהתעלם מהחלטת בית המשפט מיום 3.3.20 בה נדחתה בקשתו לעכב ביצוע ההחלטה של ועדת האיכלוס, בקשה שהוגשה במקביל לעתירה דנא.
משנאמרו דברים אלה אומר כי קראתי את החלטת הועדה בעיון, ראיתי את החומר שצורף לעיונה בטרם מתן ההחלטה, בין שמדובר בדוחות סוציאליים, בתסקיר הרווחה, בהחלטות בית המשפט לענייני משפחה, כן נתנה הועדה את דעתה לפניות העותר באמצעות ב"כ בהן שטח את נסיבותיו, את נכותו ואת יחסיו עם המשיבה 2 ועם בנותיהם, ולאחר ששקלה את אלה הגיעה הועדה למסקנה כי יש לאפשר למשיבה 2 המחזיקה במשמורתה את שלושת הבנות על פי החלטת בית המשפט, להמשיך להתגורר בדירה הציבורית כפי שנקבע בתקנה 2(א) לתקנות הזכות למגורים בעת פירוד, החלטה המבוססת על הנסיבות ולא מצאתי כי היא נגועה בטעות כלשהי המחייבת התערבות שיפוטית.
לאור האמור אני סבורה כי בדין קבעה הועדה כי זכות השכירות לדירה הציבורית היא לבן הזוג שבהחזקתו נמצאים הקטינות, בענייננו המשיבה 2, ההחלטה סבירה ולא ראיתי להתערב בה.
העתירה נדחית אפוא.
ואולם נתתי דעתי למצבו הכלכלי, כפי שהעיד על עצמו כי מחמת מצבו זה אינו משלם מזונות לקטינות, ובנסיבות העניין החלטתי שלא לחייבו בהוצאות – אך אומר כי ראוי לעותר שיכבד את דרישת עמידר ויפנה את הדירה כמתחייב ולא יאלץ אותה לנקוט בהליכי פינוי, ולו כדי לאפשר לשלושת הבנות הקטינות שזקוקות למקום מגורים יציב ומוכר ויאפשר חזרתן לדירה בה התגוררו.
