ביטול החלטה למעצר או עיכוב שחרור

בהחלטה נקבע כדלקמן: "העונש לא התיישן, שכן לאורך התקופה נעשו ניסיונות לבצעו והמבקש אף נאסר לאחר שהתחמק מריצוי עונש הקנס, עובדות אשר הפסיקו את מירוץ ההתיישנות". טענות הצדדים ב"כ המערער עותרת לביטול צו המאסר וטוענת כי בית משפט קמא דחה את בקשת המערער ממבלי לקיים דיון פרונטאלי במעמד הצדדים, בהתאם להוראת סעיף 126 לחסד"פ, לפיו שומה עליו לבחון את יכולת המערער לשלם את הסכום, בשים לב לחלוף השנים בין המועד שהושת עליו ועד היום.

טענות המערער נדחו, ונקבע כי: "על המערער לשאת, על כן, ביתרת תקופת המאסר חלף הקנס. מתקופה זו, בת עשרה חודשים, יש לנכות הימים בהם היה המערער נתון במעצר או מאסר עקב אי תשלום החוב וכן לנכות מימים אלה תקופה בגין תשלומים שביצע ע"ח החוב, לפי הפרוט הבא: יש לחשב את חלקם היחסי של התשלומים שבוצעו בפועל מתוך קרן החוב בסך 100,00 ₪ ולקזז חלק יחסי זה מתקופת המאסר (לדוגמא: אם המערער שילם מחצית מסכום הקרן, ויש לזקוף כל סכום ששולם ע"ח הקרן, כי אז יתרת תקופת המאסר תהא חמישה חודשים בנכוי ימי מאסרו / מעצרו).

לאחר שהבקשה נדחתה, המערער נעצר אך שוחרר לאחר מכן ועוכב ביצוע הפקודה עד למתן פסק דין בעירעור.

...

ניתן היה לומר כי המסקנה מכל אלה הנה שבית משפט קמא, בדונו בבקשה מושא הערעור, לא היה חייב לקיים דיון במעמד הצדדים, שכן למערער ניתנו אין ספור הזדמנויות ועלה בידו לעכב את ביצוע פסק הדין מאז שנת 2010 ועד היום בטענות ממוחזרות, כאשר בכל פעם ביקש להשיב את הגלגל לאחור כאילו לא ניתנו פסקי דין בעניינו וכאילו לא נעשה דבר.

על כן, הערעור מתקבל במובן זה שעל בית משפט קמא לקיים דיון בבקשה מושא הערעור במעמד שני הצדדים.

" בצרוף לפרשנות זו ניתן לראות כי בפקודת המטה הארצי מספר 14.01.34 "עיכוב, מעצר ושיחרור" (8.10.2013) [להלן: "פקודת המטא"ר"] בפרק 6 סעיף (ב)(2) נקבע, כהוראה לקצין הממונה, כי: "ככלל יעדיף הקצין הממונה לשחרר את החשוד בערובה, והחלטה בדבר מעצר תנתן רק בנסיבות בהן השתכנע הקצין הממונה כי מתקיימת עילת מעצר ולא ניתן להשיג את מטרת המעצר, אלא כשהחשוד במעצר". הוראה זו דומה בתכליתה לזו שבסעיף 13(ב) בחוק המעצרים.

הפגיעה שנפגעה חירותו של המבקש בארוע, בהקשר של עיכוב יישום החלטת השיחרור, אינה מבוטלת.

ידענו כי החלטת שיחרור בפרשייה אחת אינה מאיינת פקודות מאסר או מעצר בפרשיות אחרות.

...

סוף דבר: לא מצאתי כי התקיימה עילת הפיצוי הראשונה, שלפיה "לא היה יסוד למעצר". גם לא מצאתי שהתקיימה העילה השניה באופן ובעוצמה המצדיקה פיצוי חריג.

סבורני כי נכון שממשקי העבודה הקשורים להליך שחרורו של עצור ממעצר ייבחנו לשם צמצום לוח הזמנים, ואני משאיר זאת לגורמים הרלוונטיים לעסוק בכך.

מעבר לכך ומתוך חזקה כי גם ההערה הנוגעת לרישום דברי החשוד תוטמע, התביעה לפיצויים נדחית.

לשאלה מדריכה אם הוא לא אמר שמאיימים עליו מישפחת פשע, השיבה "ברור שהוא אמר את זה וגם הגשתי את זה בתלונה שאנחנו מאויימים וכלום, פעמיים הגשתי תלונה ופעמיים ביטלו את זה" (עמ' 42, ש' 30).

מכל מקום, מקובל עליי שהחלטה בדבר עיכוב, מעצר או שיחרור נתונה לקצין החקירות והוא מקבל את ההחלטה על סמך מכלול הראיות והנסיבות.

...

לסיכום – הוכח לפניי כי בבסיס שיחת הטלפון שביצע הנאשם למחלקת הבטחון של העירייה לא עמד איום מוחשי או סכנת חיים שחש הנאשם ממשפחת פשע מאום אל פאחם, כי אם ריב קולני או ויכוח סוער שהתגלע בינו לבין רחלי (לגירסתם בשטח), בשל רצונה שיחזור לביתה וסירובו לכך (לגירסתו בשטח), או בנוגע לטלפון שאיבדה (לגירסתו בשטח) או חשבה שגנב לה (לגירסתה בשטח).

וכך התייחס לענין זה כב' הש' בקר בהכרעת הדין בענין פלוני – "פשיטא, כי לו היה ד' אומר את אותם דברים לגרושתו, או אפילו לחבר או מכר, בין הוא מכיר את גרושתו של ד' ובין אם לאו, סביר כי היה מורשע בדין... בהחלט יתכן כי הדברים שאמר ד' – היו נתפסים כמפלילים, זולת אם נאמרו אך ורק לגוף מטפל, כער"ן, למשל" (פיסקה 55 להכ"ד).

לסיכום נוכח האמור לעיל, אני מרשיע את הנאשם בעבירה של איומים, בניגוד לסעיף 192 לחוק העונשין, כמיוחס לו בכתב האישום.

לאחר שערכה דיון חוזר, הורתה שוב ועדת השחרורים על שיחרורו הזמני של המבקש, אלא שבעקבות עתירה נוספת שהגישה המדינה ביטל בית המשפט המחוזי את ההחלטה.

הועדה קבעה כי עקב החמרה במצבו הרפואי של המבקש ונכונותו לעבור טיפולים רפואיים בהתאם להוראות הרופאים, הוא ישוחרר זמנית לתקופה של ארבעה חודשים שבמהלכה ישהה בבית חולים או במעצר בית מלא בבית אמו במידה וישוחרר מבית החולים.

יתר על כן, לטענת המבקש עיכוב הבצוע גרם לו לפגיעות ממשיות, שכן הוא לא יצא למספר בדיקות חשובות ומקדימות לאישפוזו בשל כך. בנוסף, המבקש טוען כי ההחלטה לעכב את שיחרורו לא עולה בקנה אחד עם "רוח ההחלטה השיפוטית" שניתנה בהליך הקודם בעיניינו (רע"ב 2909/18 הנזכר לעיל).

...

לאחר ששקלתי את הדברים, ולא בלי התלבטות, החלטתי לדחות את הבקשה.

עם זאת, בנסיבות שבהן התקיימו כבר שני דיונים בעתירה ודיון נוסף צפוי להתקיים בעוד יומיים, אני סבורה כי אין הצדקה להתערב בהחלטה בעניין עיכוב הביצוע.

בכפוף לאמור בסעיף 10 לעיל הבקשה נדחית.

להלן: הערר הראשון), וביום 24.11.2023, בהסכמת הצדדים, הורה בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט ג' ****) על עיכוב ביצוע החלטת השיחרור הראשונה עד יום 27.11.2023, על מנת לאפשר לבית משפט השלום לבחון את שאלת המעצר במסגרת בקשה למעצר עד תום ההליכים, בעת שיוגש כתב האישום (להלן: ההחלטה על עיכוב ביצוע).

לגישתו, אין בסמכות ערכאת הערר להאריך את עיכוב הבצוע שניתן, ועליה להכריע האם לבטל את החלטת השיחרור או להותירה על כנה.

...

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, אף מבלי להידרש לתשובת המשיבה.

אני סבורה כי המקרה דנן אינו נופל בגדר אותם מקרים חריגים.

סוף הדבר; לאור כל האמור לעיל, הבקשה נדחית.