ביטול הזמנה מכיוון שלא מולאו התנאים המלאים לביצועה

בחדר הדרומי יורחב החלון לכיוון מזרח במידות 100X140 ס"מ. אופן סגירת רגלי הממ"ד יהיה בהתאם להצעת התובעת המסומנת בע/1.

ביום 15.3.17 פנו התובעים לועדת הערר, וטענו כי הנתבעים לא מילאו אחר התנאים שנקבעו על ידיה ביום 19.5.15.

סעיף 15 לפקודת הנזיקין פוטר את המזמין מאחריות לעוולות שמבצע קבלן עצמאי שעמו היתקשר בחוזה, פרט לחריגים המנויים בו. במקרה זה אני סבורה כי הנתבעים התרשלו, הואיל ולא דאגו מבעוד מועד לביטוח מתאים למקרה שבמהלך ביצוע העבודות יגרמו ניזקי רכוש.

יתירה מכך: התובעים מנעו מהנתבעים לבצע הרחבה של החלונות, ובכך מנעו מהם להשלים את מלוא חובותיהם, לעמוד בתנאי ההיתר, ולקבל בחזרה את הפיקדון שנותר בעיריה.

התובעים מוסיפים כי הנתבעים לא טרחו במשך השנים למלא את תנאי ההיתר, התעמרו בהם במהלך ההליכים המינהליים, והם אף נאלצו להוציא הוצאות בלתי מבוטלות למימון שכ"ט עו"ד שייצג אותם בהליכים אלה.

...

סוף דבר הפיצוי לו זכאים התובעים הינו בסך 19,000 ₪, בתוספת 2,000 ₪ עבור פיקוח הנדסי, ובתוספת מע"מ – 24,570 ₪.

אני דוחה את התביעה נגד נתבעים 3-4.

התובעים ישלמו לנתבעים 3-4 שכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

בעוד שפרויקט הציונות בוצע, הרי פרויקט ספיר לא יצא אל הפועל בסופו של דבר (ומכאן ממילא לא ניתן לומר כי הישתחררות הנתבע מההסכם הייתה בחוסר תום לב).

ההסכמים נקבו בעלות משוערת כוללת, זאת מכיוון שלא ניתן לקבוע מראש את הקף היחידות והשטחים שיאושרו על ידי רשויות התיכנון.

מנקודת ראותו של היזם, במהלך התיכנון עשויים להתרחש שני תרחישים אפשריים – זניחת המיזם, ככל שיתברר כי תקוותיו של היזם להגדיל את הקף הבניה נכזבו והמיזם לא ריווחי או לא ריווחי מספיק; או המשך ביצוע הפרויקט, ככל שהיזם יסבור כי הפרויקט ריווחי גם אם לא זכה להגדלת אחוזי הבניה, בין באופן מלא ובין אם בכלל.

וכך הוא מבהיר – "קיימים שני סוגים של תנאים מפסיקים. האחד תנאי המפקיע את החוזה. אם מיתקיים תנאי זה החוזה פוקע (החוק מדבר אמנם על כך שהחוזה 'חדל'. למעשה משמעות הדבר – פקיעה). תוצאתה של פקיעה זו היא לא רק שיחרור מהחיובים שהיו אמורים להתבצע בעתיד, כי אם השבה של מה שניתן לפי החוזה קודם פקיעתו... אנו נכנה תנאי כזה – תנאי מפסיק מפקיע. קיימת, כמובן, גם אפשרות שהצדדים יסכימו כי בקרות ארוע מסוים יבוא החוזה ביניהם לקיצו מכאן ולהבא, ואילו התקופה עד לקרות אותו ארוע תיחשב יחידה עצמאית, שלגביה קיים כמעין חוזה נפרד הממשיך לעמוד בעינו. כך, למשל, נניח ש- א השכיר נכס ל- ב והוסכם על דמי שכירות חודשיים. משך ההסכם נקבע לשלוש שנים, אך נאמר כי החוזה יתבטל, אם יודיע ג על היתנגדותו. כעבור 4 חודשים הודיע ג על היתנגדות. אין זכות להשבה לגבי דמי השכירות ששולמו לגבי התקופה של 4 חודשים שבה החזיק השוכר בנכס, שלגביהם לא היה כל כשלון. במקרה זה מדובר, למעשה, בחוזה ניתן לפיצול. לשכירות לתקופה של 4 חודשים יש קיום עצמאי והיא עומדת בתוקפה. ההסכם מתבטל לגבי העתיד מבלי שהדבר מחייב השבה של טובות הנאה שהוענקו קודם לביטול. אנו נכנה תנאי כזה, תנאי מפסיק ומסיים. משמעותו היא שהחוזה מסתיים לגבי העתיד, אך כל הפעולות שנעשו עד לביטול, עומדות בעינן ואין לגביהן זכות השבה. חוק החוזים איננו עוסק כנראה בתנאי מפסיק מסוג זה, אך אין סיבה שלא להכיר בקיומו נוכח הדיספוזיטיביות של החוק וזכותם של הצדדים לעצב את החוזה כרצונם" (**** פרידמן ונילי כהן דיני חוזים חלק ג' 41 (2003); ראו גם: ע"א 4946/94 אגברה נ' אגברה, פ"ד מט(2) 508 (1995); ע"א 495/80 ברקוביץ נ' קלימר, פ"ד לו(4) 57 (1982)).

בהקשר למצב דברים זה סעיף 35(א) לחוק זכות יוצרים קובע כלהלן: "יצירה שנוצרה לפי הזמנה, הבעלים הראשון של זכות היוצרים בה, כולה או חלקה, הוא היוצר, אלא אם כן הוסכם אחרת בין המזמין והיוצר, במפורש או במשתמע". לעמדתי, מכלול תנאי ההסכם מתיישב יותר עם האפשרות כי כוונת הצדדים המשתמעת הייתה כי הזכות תהיה בידי המזמין-הנתבע ולא בידי התובע.

כמו כן יודגש כי גם אם התמלאו התנאים לחילוט העירבון, החילוט לא נעשה באופן אוטומאטי, אלא שההחלטה נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט (עניין גדנסקי, עמ' 733-732).

...

171.4 אני מחייב את הנתבעות 5-3, ביחד ולחוד, לשלם לתובע שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 15,000 ₪ וכן הוצאות בסך 3,000 ₪.

171.5 אני דוחה את התביעה שכנגד, למעט בעניין חילוט העירבון.

171.6 אני מורה על חילוט העירבון שהופקד במסגרת הליכי העיקול הזמני באופן חלקי.

העובדות המפורטות בבקשה המבקשת רכשה ביום 30.3.2020 מוצרים באתר-האנטרנט של המשיבה – רשת-חנויות לשיווק מוצרים לילדים, הפועלת בשם-המותג "טויס אר אס". עם השלמתה של ההזמנה הופיעה הודעה, המבשרת לאימוֹר: "ביטול הזמנה ניתן לבצוע דרך האתר במידה והמשלוח עוד לא יצא ללקוח[.] לאחר מכן[,] ביצוע ההזמנה ייעשה בסניף הקרוב". דא עקא, כשחפצה המבקשת לבטל את העסקה – משהתחוור לה כי המוצרים לא יספיקו להגיע עד לחג-הפסח – לא עלה בידיה לעשות כן. המבקשת תרה, לשוא, באתר-האנטרנט של המשיבה אחר קישור המיועד לביטול שכזה.

היא מילאה אחר מצוותה של המשיבה ופנתה שוב לדואר-האלקטרוני של מוקד-ההזמנות, בהודעה – שישית במספר – על ביטול-עסקה.

גוף-הפסיקה, הוסבר, הולך ומתפתח בכיוון המביט בעין עקומה על קרבת-מישפחה שכזו.

ממילא לא הוכח הנזק אשר לו טענה המבקשת, בשמה ובשם-הקבוצה כאחד ולאמתו של דבר, לא הוכח כלל קיומה של קבוצה כזו.

הזמנה באמצעות האנטרנט היא, בלשונו של הפרק השלישי לחוק הגנת הצרכן, עסקה של "מכר מרחוק". בשל מאפייניה, ועיקרם הקושי של הלקוח לעמוד על מלוא-פרטיהם של העסקה ושל הממכר קודם שהוא נקשר עם המוכר, ייחד לה המחוקק זכות מיוחדת של ביטול (ע"א 7187/12 עו"ד צמח נ' אל על נתיבי אוויר לישראל; בייחוד בפיסקה מ"ד לפסק-דינו של כבוד השופט אליקים רובינשטיין ופסקאות 42 ו-42 לפסק-דינו של כבוד השופט סלים ג'ובראן (פורסם באתר הרשות השופטת, 17.8.2014)).

הלשון, הדעת, ההיגיון הבריא והשכל הישר משמיעים, כמאליהם, את תכליתה של הוראת-החוק: לאפשר גישה קלה ונוחה לביצועו של ביטול מקוון, על מנת להגשים את זכותו המיוחדת של צרכן במכר מרחוק, לפי תנאי-הדין, להימלך בדעתו ולחזור בו מאומד-הדעת אשר הוליך לקשירתה של העסקה.

...

שהרי ממה נפשך? לו נתקבלה נכונה – ואינני מקבלה ככזו – טענת-המשיבה כי המבקשת גמרה לפעול נגדה באפיק הייצוגי ויהי מה, מה תועלת הייתה בפנייה מקדימה? אניח, שבפנייה כזו מספרת הייתה המשיבה למבקשת כי ביטלה בסופו של יום את העסקה וכי הכסף בדרכו אל המבקשת; ומה? כלום אז הייתה המבקשת גונזת את בקשתה, הנסמכת על עובדות נוספות ועל עילות נוספות? כלום מסייעת הייתה פנייה מקדימה למשיבה להתנהל אחרת מן הקו, שאותו היא נקטה לאחר הגשתה של הבקשה לאישורה של תובענה ייצוגית? זאת ועוד: בְּמָקום, שבו מבוססת איזו מעילותיה של בקשה לאישור תובענה ייצוגית בדיוק על הטענה כי ניסיונות חוזרים ונשנים לפנות אל המשיבה לא נענו, דרושה, לדעתי, מידה לא מבוטלת של עזות-מצח על מנת לעתור לדחייתה של הבקשה מחמת-היעדרה של פנייה מקדימה בענינו של ההליך הננקט.

מכל האמור סבורני כי המבקשת עמדה, כל צורכה, בתנאים הנדרשים לאישור-בקשתה אשר לפנַי.

התוצאה אני מקבל את הבקשה בכל הנוגע לעילה של פגיעה בזכות-הביטול של עסקת-מכר מרחוק, לפי הוראותיהם של סעיפים 14ג ו-14ט לחוק הגנת-הצרכן, ומאשר את הגשתה של תובענה ייצוגית, כמבוקש, בעילה זו. בתוך 15 ימים מיום, שקיבלה לידיה החלטה זו, תשלם המשיבה למבקשת הוצאות-משפט בסך של 3,600 ש"ח ועוד סך, כולל מע"מ, של 24,600 לשכר-טרחה של עורכי-דין.

המבקשת תפרסם, על חשבונה של המשיבה, את החלטתי זו לחברי-הקבוצה, כאמור בסעיף 25(א)(1) לחוק תובענות ייצוגיות.

ביום 11.7.2017, (הערייה טוענת כי ההודעה ניתנה ביום 17.5.17), התקבלה אצל העותרת הודעה מאת מחלקת רשוי הבניה, לפיה כיוון שתיק המידע שהוזמן לא היתקבל בחלוף הזמן הקבוע בתקנות, יכולה העותרת להגיש בקשה להיתר בנייה ולהיתר שימוש חורג.

עוד טענה הערייה כי אין חולק כי לעותרת לא הוצא היתר לשימוש חורג, וזאת בשל אי מילוי התנאים הנדרשים לצורך קבלת ההיתר (ראו העתק המענה לבקשת העותרת להיתר זמני, בנספח י"א לתשובה לעתירה).

העותרת טענה כי המשמעות הכספית של דרישה זו עומדת על כ-100,000 ₪ (לעומת 3,000 ₪ למפה של בית העסק בלבד), עבור שטח שאינו רלבאנטי לעסקה, ומצוי בבעלות המלאה של עריית תל אביב עצמה.

ביום 26.8.2019 קודמה ונקלטה במערכת הערייה הבקשה לשימוש חורג, לאחר שהשלימה העותרת את כל התנאים המקדמיים לקליטתה (ראו בקשת הערייה לביטול מועד דיון, מיום 21.5.2020).

בנושא זה יצוין, כי חרף החלטת הוועדה המקומית מיום 02/10/2013 לאשר את הבקשה הקודמת לשימוש חורג ממסחר למלונאות (לתקופה של 5 שנים), עד היום לא בוצע תנאי הועדה לפינוי השטח הצבורי הנמצא לכיוון מערב למעבר החופשי.

...

אני שבה ומזכירה דברים שאמרה נציגת העירייה (עו"ד בנצקי) עוד ביום 7.12.2016, היינו, לפני מעל לארבע שנים, במסגרת דיון בעפ"א 556-06-16 אתרים סוויט בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל: "המערערת קיבלה את אישורם של כל גורמי הרישוי האמונים עליה למתן רישוי עסק למעט אישור אחד והוא מחלקת הנדסה לעסקים שקבעה שיש לקבל היתר לשימוש חורג...לאחר שעיינתי בכלל המסמכים אשר חברי הציג בפניי, נראה על פניו כי המערערת אכן התגברה על המכשול שהוצב בפניה והוא חתימת הבעלים. התרשמתי שנעשו מאמצים כנים להשיג את כל החתימות". היינו, כבר ב-2016, סברה העירייה עצמה, כי הדרך סלולה לפני העותרת לקבל את רישיון העסק.

סוף דבר בנסיבות אלה, אני קובעת כי לעותרת יינתן היתר לשימוש חורג ע"י האגף לרישוי הבניה, מבלי לעמוד על הדרישה לעניין שטחי שירות, זאת, בעקבות הצהרת אדריכל המבקשת כי העותרת עומדת בכללי משרד התיירות לעניין זה. בהמשך, יעניק האגף לרישוי עסקים לעותרת רישיון עסק.

עוד אני קובעת כי העירייה לא תנקוט כלפי העותרת כל צעדי אכיפה שעניינם רישוי העסק, בתקופה שתחילתה יום מתן פסק דין זה ועד לקבלת רישיון העסק.

במהלך השנים 2000-2001 ניסתה חברת המלח, שוב ושוב, לקדם את נושא העברת הזכויות מול המינהל, וביום 26.2.2001 הודיע המינהל כי לא ניתן להזמין בשלב הזה שומה חדשה כיוון ש"התיקים נמצאים בירושלים", וכי עם קבלתם חזרה יימשך הטיפול בתיק.

במסגרת אותו הליך רמ"י טענה כי אין לחברת המלח זכות להעביר זכויות במבנה ללא הרשאתה, וכי תהיה מוכנה לידון בתנאים להקניית זכויות לתובע, אם תפריד חברת המלח את המבנה על ידי חלוקה מאושרת ותחזיר מלוא הזכויות בו לרמ"י. ביום 12.9.1986 דחה בית המשפט המחוזי (כב' השופטת (בדימוס) שטרסברג כהן) את התביעה, ובפסק הדין נכתב בין היתר כדלקמן: "מדובר במבנה ושטח קרקע הנמצאים על חלקה בלתי מחולקת בת כ-542 דונם שמתוכם בחכירת משנה של החברה 309 דונם. על החלקה יחד עם חלקות נוספות ששטחיהן גדולים מאוד, מתפרשים בנייני מיפעל החברה, מתקניה, מבנים שונים ובריכות מלח, ועל חלק מן הקרקע החליטה החברה לשכן עובדיה בדירות שירות כדי שיגורו קרוב למפעל בו הם עובדים, מטעמים של טובת המפעל ושל טובת העובדים. כדי להעביר לתובע חכירת משנה על חלקה של דונם, דרושה פארצלציה של כל החלקה, דבר שלא נעשה עד היום ושכרוך בהוצאות עצומות" (נספח לא' לתצהירה של גב' קאופמן) בעקבות פסק הדין, הגיעו הצדדים לידי הסכם פשרה שלפיו המבנה ימשיך לשמש למגוריו של מר בן יעקב ואישתו במשך תקופת חייהם, ולאחר מכן תוחזר החזקה בו לידי חברת המלח.

יובהר כי מחדליה של הרשות במקרה כאמור, לא מעניקים לפולש, ובמקרה שבפנינו לבני הזוג דנקנר, זכות כלשהיא במקרקעין, אך מאיינים את טענתה של רמ"י שלפיה בני הזוג דנקנר הנם בבחינת מסיגי גבול ומטהרים אותם מהטענה של אי החוקיות שדבקה בהחזקה שלהם במקרקעין, וכדברי נ. זלצמן (שם, עמ' 56): "ההסכמה הנלמדת משתיקתו של בעל המקרקעין מטהרת את ההחזקה או השמוש מיסוד אי-החוקיות שדבק בו, והופכת את מעשה העוולה למעשה ברשות" האם רמ"י היתה מנועה מלנקוט בפעולות לפינויים של בני הזוג דנקנר מהמקרקעין לאור ההשתהות שלה מלפעול במשך שנים רבות? ברע"א 6156/05 הרצל אדאדי נ' מדינת ישראל (20.07.2005) נפסק כי: "לפלישות למקרקעי הציבור אין בית משפט זה יכול כל עיקר ליתן יד, וכבר נאמר לא אחת כי אף אם לא מילאו הרשויות את חובתן לאורך שנים רבות, ואף אם התרשלו כפי שציין בית משפט השלום, אם הגיעה שעת התעשתות מצידן והן החלו במעשים, על בית המשפט לעודדן ולא להיפך. זו החובה כלפי הציבור" האם קנו להם בני הזוג דנקנר מעמד של רשות בלתי הדירה במקרקעין מעצם ההחזקה רבת השנים ללא מחאה כלשהיא מצד רמ"י, וההשקעות שהשקיעו בהם בהסתמך על מצגי רמ"י? התשובה היא שלילית, והנני מפנה בהקשר זה לדברים שנאמרו על ידי כב' השופט (בדימוס) זילברטל בעיניין נחום כדלקמן: "לגישתי, ככלל יש לנהוג במשנה זהירות ביחס לקביעה כי רשות היא בלתי-הדירה, וזכות שכזו תוסק אך במקרים חריגים ויוצאי דופן. בצד זאת, כאשר עסקינן ברשות מכללא במקרקעי ציבור, שנוצרה עקב מחדלן של הרשויות מלפעול לסילוקו של מסיג גבול במקרקעין, אין מקום לקביעה כי זכותו של בר-הרשות התגבשה לכדי רשות בלתי הדירה" והוא ממשיך ואומר: "במקרים חריגים ונדירים ביותר, יכול ובית המשפט ייקבע כי הפולש הפך לבר-רשות במקרקעין נוכח שתיקת הרשויות, תוך שייחס בכלל שיקוליו משקל הולם לפעולות האכיפה הרבות שעל הרשויות לבצע בהקשר זה. ואולם, רשות שכזו לא תיתגבש לכדי רשות בלתי-הדירה, וזאת נוכח האנטרס הצבורי בדבר השמירה על רכוש הציבור והרצון שלא לתמרץ פולשים על-ידי הקניית רישיון שאינו ניתן לביטול ויצירת זכות מעין צמיתה בנכס" [ ההדגשה אינה במקור, כ.ג'] סיכום ביניים המסקנה מכל האמור לעיל היא שבני הזוג דנקנר הנם בעלי רשות הדירה במקרקעין, והגשת התביעה דנן אינה אלא הודעה על הפסקת הרשות הנ"ל, ולכן עליהם לסלק את ידם מהמקרקעין למעט מהמבנה המקורי על התוספת שלו בשנת 1990, כפי שידובר על כך להלן.

אלא שבעניינו, לא היתה בפני הועדה המקומית ולו אינדיקאציה אחת נוספת (מלבד אישור תשלום אגרות) למילוי כל התנאים שנקבעו בהחלטה מחודש יולי 2003, כתנאי להוצאת ההיתר" עוד הוסיפה הוועדה וכתבה: "36. לשאלתנו שהופנתה לועדה המקומית בדיון, התברר כי לא היה בפניה כל אישור או אינדיקאציה כי בוצע הליך של פירסום התנגדויות על פי סעיף 149 לחוק התיכנון והבניה (אשר היה תנאי להיתר); לא היתה בפניה כל אסמכתא כי מולאו התנאים שנקבעו בהחלטת הועדה המקומית מחודש ינואר 2003 לאישור תשריט איחוד וחלוקה ובעיקר חתימת בעלים; וממילא לא הוצגה כל אסמכתא לחתימת/הסכמת הבעלים לבקשה. כל אלה תנאים להיתר, שלא הוצגה כל ראיה כי מולאו. הועדה המקומית גם הבהירה כי לא חקרה, לא בדקה ולא ניסתה לאתר אישורים או אינדיקאציות אחרות למילוי התנאים האמורים.

...

התביעה כנגד חברת המלח נדחית בזאת.

בהתאמה הנני דוחה את ההודעה שנשלחה על ידי חברת המלח לצדדים השלישיים.

לאור העובדה שהתנהלות כל הצדדים לא היתה נקיה מביקורת, הנני קובעת כי כל צד יישא בהוצאותיו.