מכל האמור, התבקש להורות על "ביטול החלטות ועדת הערר (ולמעשה לאמץ את חוות דעת השמאית המייעצת במלואה)". לחילופין התבקש להורות כי העניין יושב לשמאית המייעצת שתיקבע את מידת הפגיעה בגין החנייה, ותנמק את שווי המקרקעין במצב קודם בשל הטענה לקרבה למבנה ציבור, ובנוסף התבקש לפסוק למערערים החזר הוצאות ריאליות.
ואולם אני מוצא כי יש בכך שטענת הרכב חסר מועלית לראשונה במסגרת ערכאת העירעור כאן, כדי להשליך על שאלת הטלת הוצאות משפט בהליך הנוכחי.
במסגרת ההחלטה השניה של הועדה, מיום 19.3.23, נפסקו לזכות המערערים הוצאות משפט בשל כך שעל פי ההחלטה הראשונה היתקבל הערר בחלקו.
...
לטענת המערערים, שמאי מייעץ נמצא בעמדה מקצועית עדיפה על ועדת הערר, אין זה תפקידה של הוועדה לבדוק את נכונות ההחלטה השמאית, אלא את תקינות וסבירות מהלכי גיבושה, די לוועדה שתשכנע כי השומה לא נערכה בחלל ריק, וכי היא נסמכת על מגוון מקורות מידע ובסיס נתונים מספיק וראוי, ואפילו אם נפלו טעויות בשומה מכרעת אין להתערב בה.
ביחס לקרבה לחניה נטען כי שגתה ועדת הערר משקבעה כי על מנת לקבוע ירידת ערך בגין תוספת החניה יש לצרף חוות דעת שתבסס את הפגיעה, כי מחדל בהסתמכות על חוות דעת אינו מוביל למסקנה בדבר העדר פגיעה, וכי הוועדה הפכה בין נטלי ההוכחה לבין הפונקציה אותה ממלא שמאי מייעץ, ונקלעה לטעות.
סבורני, כי העלאת הטענה באופן זה הינה בעייתית, וההתייחסות אליה תהיה בשלב בחינת הטלת הוצאות משפט.
לאור כל האמור, ההחלטה השנייה של ועדת הערר, לעניין ההוצאות, הינה החלטה הנובעת מההחלטה הראשונה, קשורה אליה ישירות ומשלימה אותה, ומהווה חלק בלתי נפרד ממנה.
אין מקום להטלת הוצאות לזכות המערערים, לאור כך שבחרו לא להעלות בפני ועדת הערר את טענת ההרכב החסר והעלו אותה רק במסגרת ערעור זה. שקלתי הטלת הוצאות על המשיבה 2, בהמשך להחלטות קודמות בעניין התנהלותה, ואולם לאור התוצאה, אינני מוצא לנכון להטיל הוצאות בגין כך.
אשר על כן, אני מורה כדלקמן:
החלטת ועדת הערר מיום 9.2.23 בטלה מעיקרא.
