ביום 12.2.2023, בחלוף שנתיים וחצי ממועד גזר הדין, הגיש המבקש "בקשה דחופה ביותר לביטול הכרעת דין וגזר דין" שבגדרה טען כי עובדות כתב האישום המתוקן מתייחסות למבנה שאינו בבעלותו ובחזקתו אלא למבנה שבחזקת שכנו.
כנטען, הודאתו של המבקש נימסרה בשל ייעוץ משפטי לקוי.
במקרה דנן טוען המבקש כי בהרשעתו נגרם לו עוות דין (בהתאם לעילה שקבועה בסעיף 31(א)(4) לחוק), וזאת, בעקרם של דברים, נוכח כשל בייצוג אשר הוביל להודאתו במסגרת הסדר הטיעון.
במסגרת שיקוליו של בית המשפט להתיר לנאשם לחזור בו מהודייתו, עליו ליתן את הדעת גם לעיתוי בו מתבקשת החזרה מההודאה, כאשר בהקשר זה נקבע כי: "[...] אם הנסיבות בהן יתיר בית המשפט לנאשם לחזור בו מהודייתו הנן חריגות, על אחת כמה וכמה הן יהיו חריגות בהליך של בקשה למשפט חוזר" (מ"ח 3633/08 אליטוביץ' נ' מדינת ישראל, פסקה (25.11.2008); כן ראו: מ"ח 3300/22 כהן נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (16.11.2022) (להלן: עניין כהן); מ"ח 8902/21 איזברגה נ' מדינת ישראל, פסקה 3 (28.3.2022)).
...
לאחר שעיינתי בבקשה ובצרופותיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות.
בנוסף, במסגרת הבקשה לא כלל המבקש את תגובת בא כוחו אשר ייצג אותו במסגרת ההליך, וגם מטעם זה יש לדחות את בקשתו (מ"ח 6966/20 עבדה נ' מדינת ישראל - הוועדה המקומית לתכנון ובניה, פסקה 3 (24.11.2020); מ"ח 6255/17 ביטרן נ' מדינת ישראל, פסקה 13 (28.11.2017)).
הבקשה למשפט חוזר נדחית אפוא, ומאליה נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע גזר הדין.