מכאן, שלכאורה התובע אמור היה לדעת, כי לא בהכרח שהוא ימונה למרכז הוראה גם בשנת הלימודים העוקבת;
שנית התובע צירף לכתב התביעה (ת/13) שני עמודים מחוברת זכויות המורה של ארגון המורים לפיהם הפרשנות שהארגון נותן לסעיף 16.10.2 לתקנון שירות עובדי הוראה, הנה כי "למרות האמור לעיל בסעיף זה, עמדת ארגון המורים היא שהנהלת בית הספר תודיע למרכז המיקצוע עד 31 במאי של שנת הלימודים, אם אין בכוונתה למנות אותו לרכז מיקצוע גם בשנה הבאה" וכי "זכותו של כל עובד הוראה לדעת, לפני תום שנת הלימודים, מה יהיו תפקידיו בשנת הלימודים הבאה כדי להתכונן בהתאם". איננו סבורים שיש ב"חוברת זכויות" זו לשנות את המסקנה, לפיה תקנון שירות עובדי הוראה הוא המחייב, שכן לא ברור מהאמור בחוברת האם כוונת ארגון המורים הנה כי רצוי להודיע הוראה על תפקידיו בשנה הבאה, או שמדובר לדעת האירגון בחובה, וככל שלדעת האירגון המדובר בחובה, מה מקור אותה חובה.
נוסיף, כי התובע העיד כי הוא חבר דוקא בהסתדרות המורים – ארגון המורים הגדול השני – ומכהן כסגן יו"ר סניף נתניה באירגון זה. מכאן, שאם בכלל, מערכת יחסי העבודה הקיבוצית הרלוואנטית לעניין העסקתו היא זו שבין הסתדרות המורים למשרד החינוך, ולא זו שבין ארגון המורים למשרד החינוך;
שלישית אשר לעמדת הסתדרות המורים בסוגיה שעל הפרק – התובע צרף לכתב התביעה הנחייה של גד דיעי, יו"ר האגף לאיגוד מקצועי בהסתדרות המורים והמשנה למנכ"לית, שכותרתה "הסרת עובד מתפקיד בו כיהן משך שנים ואין לו זכות או חזקה על התפקיד (חינוך כתה, רכוז מיקצוע וכד')", שבה נכתב כי בהמשך להחלטות שניתנו בבית הדין האיזורי בחיפה בעיניין הסרת עובד מכהונתו הממושכת והרצופה בתפקיד שאין לצדו מינוי וחזקה, הרי שהמינוי לתפקיד מצוי בגדר הפררוגטיבה הניהולית של מנהל בית-הספר, וכי עליו לזמן את עובד ההוראה לשימוע בדבר הכוונה שלא למנות אותו לתפקיד בשנה שלאחריה, לתת לו היזדמנות להשמיע טענותיו, ורק לאחר מכן לקבל החלטה.
אלא שהתובע טען שלא נערך לו שימוע כדין והעלה שורה של טענות בקשר להליך זה: כי מדובר על מעשה עשוי נוכח הודעת לישנסקי בשיחת המשוב; כי מונתה לו מחליפה שהחלה עובדת בתפקיד עוד קודם שניתנה לו ההזדמנות לטעון כנגד ההחלטה; כי הגם שההחלטה הוצגה כצורך ברענון בעלי התפקידים כשבחלופת המכתבים דובר על חמישה בעלי תפקידים, בפועל הוא היחיד שמינויו בוטל לגמרי; כי לא נימסרה לו הסיבה האמיתית העומדת מאחורי אי מינויו והיא היתנהלות התובע.
לאחר בחינת מסכת הראיות והעדויות כמו גם טיעוני הצדדים, הגענו לכלל מסקנה שלמרות שבשיחת המשוב נימסרה לתובע החלטתו של לישנסקי מבלי שנוהל הליך שימוע בקשר אליה, הרי שלאור ההתפתחויות וחליפת המכתבים בין באי כוח הצדדים, ניתן לראות בהודעת לישנסקי בדבר הכוונה לערוך שינויים כהודעה על כוונה, ולא כהחלטה סופית.
...
למרות האמור, במכלול נסיבות העניין, ובשים לב לכך שעל פי ההלכה הפסוקה, לא בכל מקרה שבו נפלו פגמים בהליך שימוע יש מקום לפסוק פיצוי (ראו: ע"ע 554/09 צבר ברזל הספקה ושיווק מתכת נ' שמיר (13.1.11); ע"ע 10940-10-15 מנורה מבטחים ביטוח נ' רון (6.9.18)) , הגענו לכלל מסקנה שאין מקום לפסוק לתובע פיצוי בגין פגמים אלה.
סוף דבר
התביעה נדחית.
התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט בסך 3,000 ₪.