התובעת טוענת כי הוכחה עילת גרם הפרת חוזה כנגד הנתבעות 1 ו-2 בגין הפרת חוזה מצד אריה הנתבע3,, ובמיוחד סעיף 5 להסכם בין התובעת לבין הנתבעת1, וגם כנגד הנתבעת 2, וזאת בעת שהן גרמו להפרת חוזה בדרך של "קנוניה" וחוסר יושר קצוני.
משעה שהוכח כי 'התניה המגבילה' עומדת בנגוד לדין היא איננה אכיפה, לא ניתן להפר אותה ולא יכולים להתקיים היסודות של "גרם הפרת חוזה".
טענות הנתבעת 2:
הנתבעת 2 טוענת, כי אם נתבסס רק על כתב התביעה ועל החלטת בית הדין, לא נותרה לתובעת ולו עילת תביעה אחת כלפיה, היות שלא בא בעילות התביעה המקוריות "גרם הפרת חוזה".
טוענת הנתבעת 2, כי מעבר לנדרש תתייחס לתניית איסור תחרות גורפת- מקום שלא ניתנה תמורתה תמורה מיוחדת ושלא באה להגן על סודות מסחריים בעלי משמעות, הנה חסרת תוקף.
על פי הילכת צ'ק פוינט, בהעדר תמורה בעד אי תחרות, מקום בו מדובר בעובד זוטר של התובעת אשר שכרו במועד חתימה על החוזה עמד על 7,000 ₪ ברוטו בלבד, כאשר העובד לא הוכשר על ידי התובעת, ואת קורס הרענון המקצועי שעבר במהלך עבודתו אצל התובעת מימן מכיסו הפרטי , דין תניית אי תחרות להתבטל, ובודאי שלא ניתן לתבוע מכוחה.
"
בפס"ד צ'ק פוינט נקבע כי :
"'סוד מסחרי' אינו מילת קסם. על מעסיק הטוען לקיומו של 'סוד מסחרי' להוכיח את קיומו. היינו, עליו לתאר ולפרט מהו הסוד. אין להסתפק בתאור כללי או בטענה כללית על קיומו של 'סוד', כפי שארע במקרה דנן, אלא יש להצביע לדוגמא על תוכנה, פורמולה, נוסחה מסוימת, רשימת לקוחות מסוימת תהליך מסויים וכו'. במסגרת הוכחת ה'סוד המסחרי' על המעסיק הקודם להוכיח גם את הקפו ואת הזמן שעליו להוותר בגדר 'סוד'. יתרה מזו, על המעסיק הקודם להוכיח, כי מדובר ב'סוד' וכי הוא נקט באמצעים סבירים במטרה להבטיח את שמירת הסוד המסחרי, כגון: חשיפתו בפני עובדים הזקוקים לו לצורך עבודתם ואי חשיפתו לעובדים אחרים או שמירת החומר במקום מוגן".
כאמור, על פי הלכה פסוקה בעיניין הגבלת עסוקו של עובד נקבע כי, ככלל, לא יינתן תוקף לתניה חוזית המגבילה את עסוקו של עובד, אלא אם יעמוד המעסיק בנטל ויוכיח כי התניה מגנה על "אינטרס לגיטימי" שלו.
לא כן לגבי סודות מסחריים מיוחדים האופייניים לעסק ספציפי, אשר השמוש בהם על ידי העובד עשוי לגרום נזק למעסיק.
...
לפיכך, בהתאם ובכפוף להוראות החוק והפסיקה אנו קובעים כי מדובר בהתחייבות עירומה לאי תחרות, שלא באה להגן על אינטרסים של התובעת, מעבר לאינטרס אי התחרות "כשלעצמו", ולכן דינה של תניה זו בחוזה העסקה להיפסל בהיותה נוגדת "תקנת הציבור".
לאחר שהגענו למסקנה שעסקינן בתניית אי תחרות 'ערומה' בחוזה העסקה, דינה להתבטל היות שהיא נוגדת "תקנת ציבור". ומשבוטלה תניית אי התחרות, אין הפרת חוזה מצד העובד כלפי התובעת , ומשכך דין התביעה להידחות כנגד הנתבע 3.
לאור האמור, גם התביעה כנגד הנתבעות 1 ו-2 דינה להידחות.
לאחר שבחנו את מכלול הנסיבות בתיק, לרבות קבלת הבקשה לדחייה על הסף ברוב עילות התביעה, סכום התביעה והעובדה כי התביעה נדחתה בכללותה הן מחמת תנייה לא חוקית בחוזה העסקה והן בהיעדר הוכחה בכל מרכיבי התביעה, אנו מחייבים את התובעת לשלם לכל אחד מהנתבעים סך של 15,000 ₪ (סה"כ 45,000 ₪) בגין הוצאות משפט, סכומים אשר ישולמו לכל אחד מהנתבעים בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
