לטענתו, הפך לפליט בהיותו בישראל ("פליט במקום", או “sur place”), בשל פעילות פוליטית שהחל בה בישראל, והמכוונת כנגד המשטר בארץ מוצאו, והכל "במסגרת זכותו הבסיסית לחופש הבחירה והמימוש העצמי". העותרת - אזרחית הפיליפינים, היא אישתו, ולטענתו יש להקנות לה הגנה זהה, "על פי עיקרון התא המשפחתי, המוכר בדיני הפליטים".
רקע עובדתי כללי
כאמור, העותר ניכנס לישראל כדין, ביום 24.7.2001, כעובד זר בענף הסיעוד.
חברי הועדה המייעצת אישרו את המלצת האו"ם.
ביום 29.6.2008 שב העותר ופנה לנציבות האו"ם לפליטים במכתב הכתוב בכתב ידו, ובמסגרתו ציין כי הוא מעוניין לנסוע עם בת זוגו, העותרת, לפיליפינים, כאשר יהיה להם מספיק כסף כדי להתחיל שם חיים חדשים.
בפסק הדין (שערעור עליו תלוי ועומד בבית המשפט העליון, עע"מ 2244/12), מפי כב' השופט י' נועם נכתבו הדברים הבאים:
"כאן המקום להבהיר, כי יש להבחין בין מצבים של "Sur Place", שיכולים להקים עילה להענקת הגנה מפני גרושו של המבקש לארץ מוצאו (ראו והשוו: בג"ץ 4702/94 בעיניין אל טאי לעיל .
צו הביניים שניתן כנגד הרחקתו של העותר מישראל מתבטל בזאת, ועל העותר לעזוב את ישראל עד ליום 1.7.12.
...
עורך הראיון הגיע למסקנה לפיה נמצאו בעיות אמינות רציניות ביחס למספר אלמנטים מהותיים בבקשתו של העותר, וכי קשה לקבל את טענתו לפיה סבל מרדיפה לפני עזיבתו.
בנסיבות אלה, קביעת נציבות האו"ם לפיה אין העותר בבחינת מתנגד למשטר נראית מבוססת היטב, והמסקנה המתבקשת היא כי אינו אלא עובד זר המבקש להישאר בישראל לאחר תום תקופת האשרה שניתנה לו. ראיה לדבר - פנייתו שלו לנציבות האו"ם בשנת 2008, בה כתב בכתב ידו כי מבקש הוא עזרה על מנת שיוכל להישאר בישראל ולחסוך כסף על מנת להקל על חייו בפיליפינים, וכפי שגם עולה מן הראיון שנערך לעותרת, וממנו עולה כי רצונם להישאר בישראל מונע במניעים כלכליים.
די אם אצטט מהשלמת הטיעון של העותר, בה נאמר מפורשות כי אין במסמכים שנמסרו לידיו לאחר הגשת העתירה "כדי להביא לשינוי מהותי בטיעוני העותרים".
נוכח כל אלה, דין העתירה להידחות.
העותרים ישלמו למשיב הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 7,500 ₪.
