המערערת, אזרחית נפאל, נכנסה לישראל באשרת עבודה בסיעוד וכאן נולדו שני ילדיה (לאב אזרח הודי).
ביום 29.8.19 נעצרה המערערת עם ילדיה, כיון ששהתה שלא כדין בישראל.
נראה כי דרישת ההתיצבות של פעמיים בשבוע נועדה "להעניש" את המערערת, או באי כוחה, הפונים לבית המשפט, כאשר הרשות פועלת בנגוד לדין ולהוראות מפורשות של בית המשפט
לאור הפגמים שנפלו בשימוע והיעדר הנמקה של ההחלטה בעיניין תדירות ההתייצבות, אני קובעת כי לשימוע שנערך אין כל תוקף, ומורה על ביטול ההחלטה לפיה על המבקשת להתייצב במשרדי הרשות פעמיים בשבוע.
...
משכך החלטתי כי נכון לעת זו, ועד שהזרה לא תשוב לשתף פעולה כנדרש, בחובתה תהיה להתייצב לצורך חידוש רישיונה פעמיים בשבוע ולא אחת לשבועיים כפי שהיה"
ובכן ההחלטה מנומקת בשלושה: בכך שהמבקשת לא המציאה מסמכים רפואיים שמעידים כי היא אינה יכולה להתייצב פעמיים בשבוע; כי אין מניעה שתתייצב פעמיים בשבוע כיון שההתייצבות היא בשעות הבוקר בשעה שילדיה במסגרות, ולבסוף, בכל שאינה משתפת פעולה עם הרשות כאשר אי שיתוף הפעולה מנומק בכך שהמבקשת אמרה שהיא מעוניינת להישאר בישראל, וכי אינה רוצה לעזוב, כאשר נשאלה שוב ושוב מה תעשה אם ידחו בקשותיה.
סוף דבר
חובת ההתייצבות נועדה לוודא כי הרשות ערה למקום הימצאם של המבקשים, והוותה את אחד התנאים לשחרורם ממשמורת (לצד ערבות משמעותית).
נראה כי דרישת ההתיצבות של פעמיים בשבוע נועדה "להעניש" את המערערת, או באי כוחה, הפונים לבית המשפט, כאשר הרשות פועלת בניגוד לדין ולהוראות מפורשות של בית המשפט
לאור הפגמים שנפלו בשימוע והעדר הנמקה של ההחלטה בעניין תדירות ההתייצבות, אני קובעת כי לשימוע שנערך אין כל תוקף, ומורה על ביטול ההחלטה לפיה על המבקשת להתייצב במשרדי הרשות פעמיים בשבוע.
