ביטול אשרת שהייה ושחרור ממשמורת

טענות ב"כ העותר: העותר הגיע לישראל בתאריך 14.07.10 עם אשרת עבודה בענף הסיעוד ושוהה בישראל פחות ממחצית תקופת השהייה המותרת לעובדים זרים בענף זה. העותר נעצר ב-29.11.12 ללא אשרת עבודה והושם במשמורת.

עוד באותו היום, נערך לעותר שימוע בפני הממונה על ביקורת הגבולות, במסגרתו הוסבר לעותר כי אשרתו בוטלה מאחר והוא שוהה בישראל ללא מעסיק חוקי, במשך תקופה של מעל 90 יום.

ביום 06.12.12 נערך דיון בבקשת ב"כ העותר להורות על שיחרורו ממשמורת, ובית הדין דחה את הבקשה.

...

לאור כל האמור לעיל, מצאתי כי החלטתו של המשיב הינה סבירה בנסיבות נשוא הדיון, ולא נפל בה כל פגם.

העתירה נדחית.

ביום 08.10.2014 קבע כבוד השופט מגן אלטוביה כי "המבקש נוקט בשיהוי באשר למימוש זכויותיו. כך פעל מול בית הדין לערעורים, וכך פעל בקשר עם זכותו לערער על קביעת בית הדין לערעורים שניתנה עוד ביום 15.9.14 ובחר לפנות בשנית לבית הדין לערעורים במקום לפנות בעירעור לבית המשפט לעניינים מינהליים. עם זאת, גרושו של המבקש בלא שמיצה את זכות העירעור, הוא צעד בלתי הפיך ועל כן אני נעתר לבקשה באופן חלקי. המבקש יישאר במשמורת ולא יגורש עד לדיון בבקשתו ... בפני בית המשפט לעניינים מינהליים מיד בתום פגרת חג הסוכות ולאחר שהמשיבה תגיב לבקשה". ביום 12.11.14 היתקיים לפני דיון במעמד הצדדים, ושוב נדחתה בקשתו של המבקש להורות על שיחרורו ממשמורת.

כב' המשנה לנשיאה א' ריבלין היתייחס למטרת הנוהל ולסנקציית ההרחקה וקבע כך: "מטרתו של הנוהל נשוא העירעור הנה גיבוש פיתרון בנמשרדי לפעילות עבריינית בכל הנוגע לפגיעה בערכי טבע, כאשר זו מבוצעת על-ידי עובדים זרים. המערערים במקרה זה הודו, כאמור, בבצוע עבירות אלה תוך מודעות לאיסור. שר הפנים החליט בנסיבות אלה להפעיל את סמכותו המוקנית על פי חוק הכניסה לישראל ולבטל את אשרות השהייה והעבודה של המערערים בישראל. שיקול דעתו על-פי החוק הוא שיקול דעת רחב ובית-המשפט המחוזי לא מצא עילה להתערב בו, ואנו לא מצאנו עילה להתערב בבחירתו של בית המשפט המחוזי. [...] אכן הסנקציה שננקטה כנגד המערערים אינה קלה, אך גם העבירות שבוצעו אינן קלות והן בוצעו במודע". החלטת הרשות מיום 19.8.14, כפי שמופיעה בפרוטוקול ישיבת בית הדין לבקורת משמורת מיום 9.9.14, היתה לפעול להרחקת המבקש מהארץ ולא להגיש נגדו כתב אישום: "הגם שקיימות די ראיות להגשת כתב אישום כנגד החשוד, אנו סבורים כי בנסיבות העניין מן הראוי לפעול בהתאם למדיניות שנקבעה במשותף על ידי הרשות, משרד הפנים וממשלת ישראל, לפיה במקרים בהם ישנן ראיות להגשת כתב אישום, כדוגמת המקרה דנן, יש לפעול להרחקת החשוד מהארץ.

כאשר מדובר באזרח זר, השוהה בישראל על פי אשרת עבודה, רשאית הרשות המוסמכת להחליט על ביטול אשרות שהייתו ועל הרחקתו מישראל.

...

לאור האמור בתקנה 3, אני מורה כי הנוהל יועמד לעיון הציבור במשרדה הראשי של רשות האוכלוסין וההגירה, אלא אם כן תקבע הרשות מקומות עיון אחרים, שבהם תתאפשר גישה נוחה לציבור, למשל באתר האינטרנט שלה, כאמור בסיפא לתקנה 3 לתקנות חופש המידע.

כב' המשנה לנשיאה א' ריבלין התייחס למטרת הנוהל ולסנקציית ההרחקה וקבע כך: "מטרתו של הנוהל נשוא הערעור הינה גיבוש פתרון בינמשרדי לפעילות עבריינית בכל הנוגע לפגיעה בערכי טבע, כאשר זו מבוצעת על-ידי עובדים זרים. המערערים במקרה זה הודו, כאמור, בביצוע עבירות אלה תוך מודעות לאיסור. שר הפנים החליט בנסיבות אלה להפעיל את סמכותו המוקנית על פי חוק הכניסה לישראל ולבטל את אשרות השהייה והעבודה של המערערים בישראל. שיקול דעתו על-פי החוק הוא שיקול דעת רחב ובית-המשפט המחוזי לא מצא עילה להתערב בו, ואנו לא מצאנו עילה להתערב בבחירתו של בית המשפט המחוזי. [...] אכן הסנקציה שננקטה כנגד המערערים אינה קלה, אך גם העבירות שבוצעו אינן קלות והן בוצעו במודע". החלטת הרשות מיום 19.8.14, כפי שמופיעה בפרוטוקול ישיבת בית הדין לביקורת משמורת מיום 9.9.14, היתה לפעול להרחקת המבקש מהארץ ולא להגיש נגדו כתב אישום: "הגם שקיימות די ראיות להגשת כתב אישום כנגד החשוד, אנו סבורים כי בנסיבות העניין מן הראוי לפעול בהתאם למדיניות שנקבעה במשותף על ידי הרשות, משרד הפנים וממשלת ישראל, לפיה במקרים בהם ישנן ראיות להגשת כתב אישום, כדוגמת המקרה דנן, יש לפעול להרחקת החשוד מהארץ.

לסיכום אני דוחה את בקשת רשות הערעור שנדונה למעשה כערעור.

המישטרה העבירה עניינו למשיב להליך מנהלי וביקשה לבטל את אשרתו של העותר ולשימו במשמורת לפי סעיף 30א(ד)(2) לחוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט) תשי"ד-1954 (להלן: "החוק" או "החוק למניעת הסתננות") - ר' מכתבו של קצין חקירות מחלק סער ביחידה הארצית למאבק בפשיעה כלכלית של המישטרה, מפקח מירון שרעבי, וכן מכתבו של רכז חקירות מחלק סער ביחידה הארצית למאבק בפשיעה כלכלית של משטרת ישראל, רס"ב שמעון פרץ, והבקשה לרשות האוכלוסין – נספחים 7-8 לכתב התשובה).

ביום 2.9.2012 הובא העותר לפני בית הדין לבקורת משמורת של שוהים שלא כדין, אשר אישר את החזקתו של העותר במשמורת וקבע כי לא היתקיימו התנאים לשחרורו של העותר בערובה לפי סעיף 30א(ב)או 30א(ג) לחוק למניעת הסתננות.

בנוסף טוען העותר, כי הבקשה לביטול הרישיון וגירוש העותר מפנה לסעיף 30א(ד)(2) לחוק למניעת הסתננות, אלא שסעיף זה אינו רלוואנטי בעיניינו, מאחר שהוא קובע סייג לשיחרור ממשמורת בשל סכנה לשלום הציבור של מי שכבר נעצר והוצא נגדו צו גירוש, בעוד שהוא אחז ברישיון והיה זכאי להאריכו דרך קבע כל עוד ההגנה הקבוצתית בעינה ולא הוצא נגדו צו גירוש.

...

אני סבור כי הצדק עם העותר.

תימוכין נוספים למסקנה זו ניתן למצוא גם בהחלטת הממונה, אשר כתב כך: "הסברתי להנ"ל שמאחר ונכנס לישראל באופן לא חוקי ובנוסף השתמש ביודעין באשרת עבודה מזוייפת שאותה רכש יכנס למשמורת זמנית עד לגירושו מהארץ" (ההדגשה שלי – י.ש.) לפיכך, אין להחיל על מקרה זה את החוק למניעת הסתננות, כפי שעשה המשיב, אלא את חוק הכניסה לישראל ובפרט את הוראת סעיף 11 לחוק זה, אשר קובע כי: שר הפנים רשאי לפי שיקול דעתו – לבטל אשרה שניתנה לפי חוק זה, בין לפני בואו של בעל האשרה לישראל ובין בשעת בואו; לבטל רישיון ישיבה שניתן לפי חוק זה. אפנה כעת לבחון את החלטת המשיב שלא לחדש את רישיונו של העותר נוכח הוראות אלו.

סוף דבר העתירה מתקבלת.

בעתירה התבקש בית המשפט לקבוע כי "פעולות המשיבים כלפי העותר, לרבות המשך מעצרו, הוצאת צו הגירוש והפעולות אשר קדמו להם, בהתבסס על נוהל אכיפה 10.1.0010, היו בלתי סבירות ובהן פגמים מהותיים ודינם בטלות מלאה – כך שישוב המצב לקדמותו והעותר ישוחרר ממשמורת". הרקע לעתירה העותר הוא אזרח אריתריאה, אשר ניכנס לישראל שלא כדין בשנת 2011, וניתנה לו אשרת שהייה בישראל עד ליום 10/11/12, בהתאם לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 (להלן: "חוק הכניסה לישראל").

...

נוכח התוצאה שאליה הגעתי, שלפיה יש לקבל את העתירה ולהורות על שחרורו של העותר מהמשמורת, מתייתר הצורך להוסיף ולהכריע ביתר טענות העותר – בדבר קיום פגמים בהליכי הביטול של רישיון הישיבה הזמני ובהוצאת צו הגירוש, בדבר קיומו של טעם הומניטרי המצדיק את שחרורו ממשמורת, או בדבר היקף הביקורת השיפוטית של בית הדין למשמורת.

אשר על כן, אני מורה על שחרורו של העותר ממשמורת בתנאים שלהלן: הפקדת סך של 5,000 ₪, לפני השחרור מהמשמורת, להבטחת התייצבותו של העותר במשרדי רשות ההגירה וכן להבטחת איתורו וגירושו בבוא הזמן מישראל, בהסכמה, במועד שייקבע, בכפוף לכל דין.

לאור המקובץ לעיל, ובהתחשב גם בכך שהמדינה לא נעתרה להצעת בית המשפט להסכים לשחרורו של העותר בתנאים מהמשמורת, אשר הועלתה לראשונה בדיון מיום 12/9/13 ובשנית בהחלטתי מיום 29/9/13, תישא המדינה בהוצאות העותר ובשכ"ט עו"ד בסכום כולל של 5,000 ₪, אשר ישולמו תוך 30 יום.

בעודו נתון במשמורת, הגיש המבקש עתירה מינהלית לבית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב (עת"מ 1095/08), במסגרתה עתר לביטול צו ההרחקה, לשחרורו ממשמורת ולמתן אשרת שהייה, וזאת לצורך טיפול בילדתו עקב מצבה הרפואי של גב' לנקרי באותה העת, שהצריך את אשפוזה.

...

לאחר שעיינתי בדבר ושקלתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להיתקבל.

השאלה אם בסופו של דבר תידחה עתירה בטענת שיהוי תוכרע על יסוד איזון בין שלושת היסודות האמורים, וייחוס משקל יחסי לכל אחד מהם בנסיבות ענין נתון, במיוחד תוך קביעת היחס בין מידת הפגיעה באינטרסים של יחידים, שנתגבשו עקב הסתמכות על מצב דברים נתון, לבין מידת הפגיעה בחוק ובערכי שלטון החוק, יסוד שנועד להבטיח עקרונות בסיסיים של תקינות, חוקיות וטוהר מידות שמקורם בדאגה לאנטרס הציבורי הכללי" (שם).

לסיכום, הבקשה מתקבלת.