ביטול אשרת כניסה לאחר הגעה לישראל עקב מידע שגוי

ביום 26.12.2010 החליט מנכ"ל רשות האוכלוסין לאמץ את המלצת הועדה הבינמשרדית ולהעניק למערערת אשרת ב/2 עד שתגיע לגיל שיאפשר לה להכנס לגדרי נוהל הורה קשיש.

דין טענה זו להדחות, וזאת ממספר טעמים: ראשית, נוהל הורה קשיש בנוסחיו השונים עד היום, קובע באופן עקבי וברור בזו הלשון: "נוהל זה לא יחול על מי שכניסתו לישראל נעשתה על סמך ידיעות כוזבות ו/או מסמכים מזויפים ו/או מעמדו בישראל בוטל..." (לנוסחיו של נוהל הורה קשיש לאורך השנים, ראו: הנספחים שצורפו להודעת המשיב מיום 13.3.2022).

אין חולק כי על סמך מידע כוזב זה, זכתה המערערת בשנת 2010 למעמד לפי הנוהל ההומניטרי; לאחר מכן זכתה למעמד בשנת 2011 לפי נוהל הורה קשיש; ובהמשך מעמדה שודרג לאשרת א/5 מכוח אותו נוהל.

בהתאם למילותיו המפורשות של נוהל הורה קשיש, מאחר שהמערערת מסרה מידע כוזב וכן מאחר שמעמדה בישראל בוטל בגין כך, הנוהל אינו חל. משכך, אין מקום לטענה בכתב העירעור לפיה יש להחיל את נוהל הורה קשיש על המערערת.

בד בבד, יש לזכור כי הכזב נחשף לא ביוזמתן של המערערות, אלא בעקבות מידע שנימסר למשיב מגורם שלישי (ככל הנראה מדובר בבעלה לשעבר של הבת בישראל, במסגרת סיכסוך גירושין בין השניים.

עוד נטען כי המנכ"ל שגה כשקבע כי לא עלה בידי המערערת לאמת את טענתה לנתק מוחלט ארוך שנים עם בנה בחו"ל. בהתייחס לטענות ב"כ המערערות, אציין כי מהחלטת המנכ"ל אכן עולה כי התצהיר היחיד שהונח לפניו בסוגית נתוק הקשר בין המערערת לבנה, היה תצהיר הנכדה.

...

לבסוף, אציין כי כמו בית הדין לעררים, אף אני סבורה כי המשיב היה רשאי לשקול במסגרת הנוהל ההומניטארי גם את השיקול של העדר ניקיון כפיים מצד המערערת.

העובדה שהמערערת נהגה בחוסר ניקיון כפיים בעת שפנתה בעבר בבקשות לקבלת מעמד בישראל ומסרה פעם אחר פעם מידע כוזב למשיב, מצטרפת למכלול הנימוקים שפורטו לעיל, ותומכת במסקנה לפיה החלטתו של המשיב מצויה במתחם הסבירות ואין מקום להתערב בה. בטרם נעילה, אזכיר כי למשיב נתון שיקול דעת רחב בהפעלת הסמכות למתן מעמד לזרים השוהים בישראל.

סוף דבר נוכח מכלול הטעמים האמורים, הערעור נדחה.

בתום תקופה זו, הוגשה בקשתם של האם ושל ארבעת ילדיה ובהם העותרת לחידוש רישיון ישיבת הארעי שניתן להם, אך ביום 22.5.2011 סורבה בקשתם בהסתמך על מידע שהיתקבל מהמוסד לביטוח לאומי, שלפיו לא הוכח כי מרכז חייהם בישראל (להלן – ההחלטה משנת 2011).

עם זאת נאמר לעותרת כי מאז הוגשה הבקשה, היא הגיעה לגיל 25 ולפיכך היא עומדת בתנאי הסף להגשת בקשה על פי סעיף 3(2) בהוראת השעה הקודמת, לשם מניעת הפרדתה מבן זוגה השוהה כדין בישראל.

עוד הוסיפה וטענה כי המשיבות היתעלמו מנסיבותיה ההומניטאריות, כי לא ניתן משקל לכך שכיום אין לה אפשרות לגור במקום אחר זולת ישראל וכי הועדה שגתה בכך שלא נתנה משקל לכך שכיום משפחתה חיה בישראל; מדובר בבקשה לקבלת מעמד מטעמים הומנטריים ולכן לא היה מקום לבחון את הבקשה כבקשה רגילה לאיחוד מישפחות; נפל פגם בהחלטה מאחר שניתנה בלי שהעותרת זומנה לשימוע בעל פה; ההחלטה מפלה אותה לעומת תושבים אחרים שקבלו רישיון ישיבה אירעי מסוג א/5; ההחלטה פוגעת בזכותה לחיי מישפחה.

לצד הוראה זו נקבעו מספר חריגים ובכלל זה, בהמלצת הועדה המקצועית רשאי שר הפנים לתת רישיון לישיבת אירעי בישראל (ובדומה, מפקד האיזור רשאי לאשר בקשה למתן היתר שהייה בישראל מטעמים הומנטריים מיוחדים).

לאחר ביטולו פורסם ביום 1.2.2022 "נוהל הסדרת עבודתה של הועדה הבינמשרדית המייעצת לקביעה ומתן מעמד בישראל לתושבי איזור מטעמים הומנטאריים מיוחדים", שמספרו 1.14.001 וכן "נוהל זמני לטפול במתן מעמד לבן זוג תושב איזור הנשוי לאזרח או לתושב קבע ישראלי", שמספרו 5.14.001.

על-פי סעיף 1 בחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן – חוק הכניסה לישראל), הכלל הוא כי "מי שאינו אזרח ישראלי, תהיה כניסתו לישראל על-פי אשרת עולה או על-פי אשרה לפי חוק זה". הסמכות למתן רישיון לישיבה בישראל נתונה לשר הפנים (סעיף 2 בחוק הכניסה לישראל) וככפי שנקבע זה מכבר, לשר הפנים "נתון שיקול דעת רחב בנושא, והוא אינו חייב לנמק את החלטתו" (בג"ץ 758/88 קנדל נ' שר הפנים, פ"ד מו(4) 505 (1992), כבוד השופטת ש' נתניהו, עמ' 520 (להלן – עניין קנדל)).

...

נימוקיה של העותרת מושתתים בעיקרם על טענותיה בדבר טעמים הומניטאריים מיוחדים המצדיקים לטענתה, להיעתר לבקשתה לקבלת מעמד בישראל.

בנסיבות הנדונות העותרת לא הצביעה על פגם שנפל בהחלטת שרת הפנים או על עילה אחרת המצדיקה להתערב בהחלטתה ולכן אין מנוס מדחיית העתירה.

העתירה נדחית מחמת השיהוי המשמעותי שנפל בהגשתה ואף לגופה.

ביום 22.12.16 שבה העותרת לישראל וביום 17.8.17 הגיע העותר וניכנס לישראל באשרת תייר.

אז פנו העותרים למשיב בהליך להסדרת מעמדו של העותר בישראל, לפי נוהל הטיפול במתן מעמד לבן-זוג זר הנשוי לאזרח ישראלי, וביום 14.11.17 קיבל העותר רישיון ישיבה מסוג ב/1 (רישיון ששודרג לסוג א/5 לאחר הגשת העתירה).

ביום 22.10.18, עת הגיעה ללישכת רשות האוכלוסין וההגירה, עומתה העותרת עם חשד הרשות ש"עלייתה לישראל יסודה במידע כוזב/ שגוי", שנסמך על "מידע" (שטיבו לא הובא לידיעתי).

משלא הוצגה תעודה ציבורית, או פסק-דין הצהרתי של בית משפט לעינייני מישפחה – לא מתיר החוק לפקיד הרשות לבצע את השינוי או התיקון, ומכאן ששינוי פרטים אלו במירשם בטל ומבוטל, ויש להשיב את רישום העותרת כיהודיה על-כנו.

...

סוף דבר: החלטת הרשות מיום 22.10.18 מבוטלת, ופרטי הדת והלאום של העותרת במרשם יושבו לאלתר כשהיו טרם ההחלטה – דת יהודית ולאום יהודי.

המשיב ישלם הוצאות העותרת בסך 5,000 ₪, ואגרה תושב לפי התקנות.

המערערים, אזרחי רוסיה, הם בני זוג שהגיעו לישראל בסוף שנת 2018.

במהלך בירור הבקשה התגלה מידע בקשר לחשד לבצוע עבירות פליליות על ידי המערער ברוסיה, שבעקבותיו המליצו משטרת ישראל ומנהלת אגף אשרות ומעמד לסרב לבקשת המערערים.

נקבע כי לאחר בחינת הערר ובחלוף פרק זמן של כשנתיים וחצי מאז כניסת המערער לישראל, הוחלט לאשר לו לפנים משורת הדין רישיון ישיבה אירעי מסוג א/5 לתקופה של שנה.

בנוסף נטען כי שגה בית המשפט בקבעו כי החלטת המשיב שלא להנפיק למערער אשרה ארעית על גבי גיליון נפרד מהדרכון היא סבירה ואין בה פגם.

זאת שעה שלאחר מתן פסק הדין על ידי בית המשפט המחוזי הגישו המערערים בקשה חדשה לקבלת מעמד עולה מכוח חוק השבות ובקשה להנפקת אשרת א/5 "מחוץ לדרכון". בעקבות בקשה זו המערערים זומנו לראיונות ולאחר מכן התקבלה החלטה חדשה המורה על ביטול האשרה שניתנה להם בהחלטה מיום 29.6.2022.

...

באשר לבקשה להנפקת רישיון השהייה "מחוץ לדרכון", נקבע כי לא ניתן להיעתר לה. בהתאם לנהלי המשיב וכמקובל במקרים מעין אלו, לשם קבלת הרישיון על המערער להציג דרכון זר בתוקף או לחלופין להמציא ראיות בכתב ממדינת אזרחותו על כך שלא ניתן להאריך או לחדש את דרכונו, והדבר לא נעשה בענייננו.

לאחר עיון בערעור, בנספחיו ובבקשה לסעד זמני, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות לפי הסמכות הנתונה לנו בתקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (החלה בענייננו מכוח תקנה 34(א) לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000).

הערעור נדחה אפוא, ועמו גם הבקשה למתן סעד זמני בערעור.

השאלות הטעונות הכרעה חשוב להקדים ולהדגיש, כי אין מחלוקת על כך שבעת רישום העותרים 3-2 כאזרחים ישראלים נימסר מלוא המידע וכי לא נעשה מצידם או מטעמם כל מעשה פסול אשר הוביל לרישומם כאזרחים ישראלים.

ביום 3.8.2021 הגיע העותר עם בנו, העותר 2, אל לישכת המשיבה ובקש להנפיק לו תעודת זהות ראשונה.

"... בבירור נוסף שנערך נמצא כי הנידון נולדו לאביהם [העותר]... שנולד מחוץ לישראל דור ראשון, וילדיו שבסימוכין נולדו דור שני מחוץ לשטחי ישראל ולפיכך, רשומם כאזרחים ישראליים, נעשה בחוסר סמכות, וזאת מאחר ונולדו דור שני בחו"ל (ראה סעיף 4 לחוק האזרחות) ורישומם בקובץ מירשם האוכלוסין בטעות יסודו. לפיכך, על פניו, רישום זה בטל מעקרו". על החלטה זו הוגשה ביום 11.9.2022 העתירה הנדונה.

אגב דיון זה, העלה בית המשפט (כבוד השופט י' זמיר) את השאלה כיצד יש לנהוג במצב שבו התברר כי האזרחות ניתנה "בגלל טעות או רשלנות של עובד במשרד הפנים". כך הוצגה השאלה, אשר נותרה ללא מענה (שם, פסקה 9): "במהלך הדיון במקרה שלפנינו עלתה שוב השאלה, אם הדרך שנקבעה בסעיף 11(ב) לחוק הכניסה לישראל היא הדרך היחידה לביטול אשרת עולה ותעודת עולה, ואם הדרך שנקבעה בסעיף 11(ג) לחוק האזרחות היא הדרך היחידה לביטול אזרחות. למשל, נניח שאדם קיבל אזרחות מכוח חוק השבות על יסוד הנחה שהוא יהודי. לימים התברר כי אותו אדם אינו יהודי, וכי האזרחות ניתנה לו בשעתו, אף שאינו יהודי, בגלל טעות או רשלנות של עובד במשרד הפנים. האם ניתן לבטל את האזרחות שהוענקה לו? לפי סעיף 11(ב) לחוק הכניסה לישראל רשאי שר הפנים לבטל אשרת עולה ותעודת עולה אם הושגו על-ידי מתן ידיעות כוזבות. כך גם, לפי סעיף 11(ג) לחוק האזרחות, לגבי ביטול אזרחות. אולם, כפי שהתברר, אותו אדם לא נתבקש כלל להודיע אם הוא יהודי, בפועל הוא לא אמר דבר בעיניין זה, ולפיכך אין לומר עליו שמסר ידיעה כוזבת. לכן, נראה שאין יסוד לשלול את האשרה, את התעודה או את האזרחות של אותו אדם לפי חוק הכניסה לישראל או לפי חוק האזרחות. האם המסקנה היא שאין כל דרך לבטל את האזרחות של אדם זה? אכן שאלה היא. השאלה היא, אם ניתן לומר במקרה כזה שאפשר לבטל את האשרה, את התעודה או את האזרחות מכוח סעיף 15 לחוק הפרשנות, שכן במקרה כזה אין לומר שכוונה אחרת משתמעת מחוק האזרחות או מחוק הכניסה לישראל. אך בנסיבות המקרה שלפנינו אין צורך, ואף אין זה ראוי, שבית-המשפט ידון בשאלה זאת ויכריע בה, בעיקר כיוון ששר הפנים לא טען, בתשובתו לעתירה, שהוא מוסמך לבטל אזרחות גם בדרך אחרת, ולכן העותר אף לא היתייחס לשאלה זאת". שאלה זו עלתה לנוכח קביעת בית המשפט כי ככלל, ניתן לבטל אזרחות בדיעבד.

כך נקבע לפני למעלה מחצי יובל: "אכן, הפסיקה הישנה של בית-משפט זה, שהלכה בעקבות הפסיקה הישנה של בית המשפט באנגליה, ציירה את חוסר הסמכות ואת הבטלות המוחלטת כאילו הם שניים שהיו לאחד, ויותר אין לנתק ביניהם. אך זה שנים שהפסיקה, בישראל ובאנגליה, התפתחה והשתנתה. במקום ההבחנה החדה שבין בטלות (void) שהיא פועל יוצא של חוסר סמכות, לבין נפסדות (voidable) שהיא פועל יוצא של טעות בתחום הסמכות, בא לעולם המבחן של בטלות יחסית. לפי מבחן זה יש להבדיל בין הפגם לבין הנפקות. הכלל הקובע מה מותר ומה אסור נמצא במישור אחד, ואילו הסעד על הפרת הכלל נמצא במישור אחר. בכל מישור פועלת מערכת שיקולים מיוחדת התואמת את הצרכים והמטרות באותו מישור. לכן אין לשלול את האפשרות שחוסר סמכות לא יוביל בהכרח לבטלות מוחלטת. חוסר סמכות ובטלות מוחלטת אינם תאומי סיאם. ואם היו כך בעבר, אין הכרח שיהיו כך כיום. כיום ניתן להפריד גם בין תאומי סיאם. כך הוא הדין לגבי החלטות מינהליות... ואם יטען מי שיטען כי תורה זאת תופסת רק לגבי פגם שאינו מסווג כחריגה מסמכות, אשיב ואומר כי אין הכרח בכך ואף אין היגיון בכך. להפך, תורת הבטלות היחסית התפתחה בעיקר כדי לפרק את המשוואה האומרת כי חוסר סמכות שווה בטלות מוחלטת, לאחר שהתברר כי ניזקה של משוואה זאת עולה על תועלתה" (ההדגשה אינה במקור) (ע"פ 866/95 סוסן נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(1) 793 (1996)‏, כבוד השופט י' זמיר, עמ' 816).

...

אגב דיון זה, העלה בית המשפט (כבוד השופט י' זמיר) את השאלה כיצד יש לנהוג במצב שבו התברר כי האזרחות ניתנה "בגלל טעות או רשלנות של עובד במשרד הפנים". כך הוצגה השאלה, אשר נותרה ללא מענה (שם, פסקה 9): "במהלך הדיון במקרה שלפנינו עלתה שוב השאלה, אם הדרך שנקבעה בסעיף 11(ב) לחוק הכניסה לישראל היא הדרך היחידה לביטול אשרת עולה ותעודת עולה, ואם הדרך שנקבעה בסעיף 11(ג) לחוק האזרחות היא הדרך היחידה לביטול אזרחות. למשל, נניח שאדם קיבל אזרחות מכוח חוק השבות על יסוד הנחה שהוא יהודי. לימים התברר כי אותו אדם אינו יהודי, וכי האזרחות ניתנה לו בשעתו, אף שאינו יהודי, בגלל טעות או רשלנות של עובד במשרד הפנים. האם ניתן לבטל את האזרחות שהוענקה לו? לפי סעיף 11(ב) לחוק הכניסה לישראל רשאי שר הפנים לבטל אשרת עולה ותעודת עולה אם הושגו על-ידי מתן ידיעות כוזבות. כך גם, לפי סעיף 11(ג) לחוק האזרחות, לגבי ביטול אזרחות. אולם, כפי שהתברר, אותו אדם לא נתבקש כלל להודיע אם הוא יהודי, בפועל הוא לא אמר דבר בעניין זה, ולפיכך אין לומר עליו שמסר ידיעה כוזבת. לכן, נראה שאין יסוד לשלול את האשרה, את התעודה או את האזרחות של אותו אדם לפי חוק הכניסה לישראל או לפי חוק האזרחות. האם המסקנה היא שאין כל דרך לבטל את האזרחות של אדם זה? אכן שאלה היא. השאלה היא, אם ניתן לומר במקרה כזה שאפשר לבטל את האשרה, את התעודה או את האזרחות מכוח סעיף 15 לחוק הפרשנות, שכן במקרה כזה אין לומר שכוונה אחרת משתמעת מחוק האזרחות או מחוק הכניסה לישראל. אך בנסיבות המקרה שלפנינו אין צורך, ואף אין זה ראוי, שבית-המשפט ידון בשאלה זאת ויכריע בה, בעיקר כיוון ששר הפנים לא טען, בתשובתו לעתירה, שהוא מוסמך לבטל אזרחות גם בדרך אחרת, ולכן העותר אף לא התייחס לשאלה זאת". שאלה זו עלתה לנוכח קביעת בית המשפט כי ככלל, ניתן לבטל אזרחות בדיעבד.

מהטעמים אשר עליהם נעמוד עתה, הגענו לכלל מסקנה כי שיקולי צדק וכן מתן משקל למידת הסתמכותם של העותרים על רישומם כאזרחים ישראלים תומכים בתוצאה של אי ביטול רישום זה. כך ביחוד לנוכח העובדה שבנסיבות הנדונות תוצאה זו אינה עומדת באופן מובהק בניגוד לאינטרס הציבורי שלפיו אזרחות תינתן רק למי שזכאי על-פי החוק לקבלה.

לא רק שישנה הצדקה לשקול את חלוף הזמן, את הסתמכותם ואת הסתמכות משפחתם על מעמדם זה, אלא שאילו ביטול אזרחותם היה מתבקש על-פי הוראות סעיף 11 בחוק האזרחות, לא מן הנמנע כי הבקשה הייתה נדחית על הסף מחמת השיהוי הרב שחל בהגשת הבקשה (על-פי סעיף 11(ד3)(2) בחוק האזרחות).

מהטעמים האמורים, דומה כי בחינת הנסיבות בהתאם למבחן הבטלות היחסית מוביל למסקנה כי אין הצדקה לביטול אזרחותם של העותרים 2 ו-3.

(4) הצעת המשיב לנוכח המסקנה שאליה הגענו, דומה כי אין עוד צורך להידרש לשאלת ההצדקה להצעת המשיב, שעל-פיה העותרים 2 ו-3 יוכלו לבקש את הסדרת מעמדם מכוח סעיף 6(1) בהוראת השעה משנת 2022 וכי בקשתם תיבחן כאילו טרם מלאו להם 14.

סיכום ותוצאה תוצאת הדברים היא אם כן, כי העתירה מתקבלת.