ביטול אשפוז פסיכיאטרי בכפייה

הטעם העקרי להגשת השלמת הטיעון נבע מנימוקי החלטת הועדה הפסיכיאטרית המיוחדת מיום 28.10.2020, אשר הורתה על שיחרור המערערת מאישפוז פסיכיאטרי כפוי לטפול מרפאתי כפוי, וזאת לאחר כשנתיים וחצי בלבד בהן שהתה באישפוז (להלן: החלטת הועדה המיוחדת).

אכן, בשונה מהוראת סעיף 300א(א) לחוק העונשין שחלה בשעתו ("עונש מופחת"), ומסעיף 301ב.(ב)(2) לחוק העונשין החל כיום ("המתה בנסיבות של אחריות מופחתת"), אין בסעיף 303 הבהרה מפורשת, ברחל בתך הקטנה, כי הענישה שנקבעת בגדריו מתייחסת למצבי ביניים בלבד, דהיינו כאשר נפל ליקוי נפשי ("ערעור שיקול הדעת") שאינו עולה לכדי סייג אי השפיות (בסעיף 300א(א) לחוק העונשין, אשר בוטל בתיקון מס' 137, צוין כי הוא מתייחס ל"[.

...

ויובהר, בסופו של דבר לא בוטל אומנם סעיף 303 (כשם שבאנגליה לא בוטל ה-Infanticide Act), ואולם אין בכך כדי ללמד, לדידי, על היות הרציונל שבצד עבירה זו שונה מזה שבצד ההוראות לעניין אחריות מופחתת (ראו מרדכי קרמניצר וחאלד גנאים הרפורמה בעבירות ההמתה [2019] לאור עקרונות היסוד של המשפט, ומחקר היסטורי והשוואתי 170-168, 355-354 (2020)).

לאור זאת, כשם שנאשם איננו יכול לטעון לתחולתם במצטבר (להבדיל מתחולה לחלופין) של סייג אי השפיות והסדרי הענישה/האחריות המופחתת, כך גם אין לאפשר לנאשמת לטעון לתחולתם במצטבר (להבדיל מתחולה לחלופין) של סייג אי השפיות ושל סעיף 303 לחוק העונשין.

הוחלט בדעת רוב כאמור בחוות דעתו של השופט נ' הנדל, שאליו הצטרף השופט ע' גרוסקופף כי הערעור יתקבל באופן חלקי, במובן זה שהמערערת תזוכה מעבירת רצח, וזאת חלף פסק הדין המורה על הפסקת ההליכים נגדה בגין עבירה זו. זאת בניגוד לחוות דעתו של השופט ד' מינץ, שסבר כי יש לקבל את הערעור באופן של זיכוי המערערת מעבירה של המתת תינוק.

לא אחת נפסק כי אין די בחשיבות, בקשיות או בחידוש ההלכה כדי להענות לבקשה לדיון נוסף, שכן חלק לא מבוטל מן השאלות המובאות בפני בית משפט זה הן ראשוניות, חשובות או קשות ויש בהן מן החידוש (ראו למשל: דנ"פ 11414/05 רוזנשטיין נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 14 (31.1.2006)).

זאת ועוד – הועדה הפסיכיאטרית מוסמכת להורות על שיחרור הנאשם בהתאם למצבו הנפשי ולמידת המסוכנות הנשקפת ממנו, ואכן בעניינינו המבקשת שוחררה מאישפוז פסיכיאטרי כפוי לאחר שנתיים וחצי בלבד ועברה לקבל טפול מרפאתי, אף שתקרת האישפוז הנגזרת מעבירת הרצח שיוחסה לה עמדה על 25 שנים.

...

אין בידי לקבל את הטענה.

לפיכך, מקובלת עליי טענת המשיבה כי ההלכה שנקבעה בפסק הדין מוגבלת בהשלכותיה וגם בשל כך אני סבורה כי מקרה זה, על נסיבותיו הפרטניות והייחודיות, אינו מקים עילה לדיון נוסף.

סוף דבר – הבקשה נדחית.

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט צ' קאפח) מיום 18.6.2020 בתיק מ"ת 28487-06-20 במסגרתה דחה את בקשת העורר להסיר מעליו את כבילתו בידיו וברגליו בהיותו נתון באישפוז פסיכיאטרי כפוי.

בקשת העורר לבטל את כבילתו, נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי ועל החלטה זו הוגש הערר שלפנַי.

...

דין הערר להידחות.

הערר נדחה אפוא.

שירות המבחן המליץ על ביטול הפיקוח האלקטרוני ועל שינוי כתובת מעצר הבית לבית אמו, וכן המליץ לאשר את אמו של העורר כמפקחת נוספת עליו.

בשולי החלטת בית המשפט מאותו יום נקבע כי הפסיכיאטר המחוזי יגיש חוות דעת עדכנית באשר למצבו הרפואי של העורר תוך 10 ימים, וכי עם שיחרורו מהאישפוז הכפוי, העורר ישהה במעצר מלא עד למתן החלטה אחרת.

...

בית המשפט מצא לנכון לבחון את המשך מעצרו של העורר בפיקוח אלקטרוני בבית האם, והורה ליחידת הפיקוח להגיש חוות דעת היתכנות להתקנת הפיקוח בכתובת המוצעת ואף קבע דיון המשך ליום 17.2.2019.

בנסיבות אלו אפוא, ומבלי להביע עמדה באשר לעמדות הצדדים, אני מקבל את הערר במובן זה שאני מורה כי העורר ישוב לשהות במעצר בית בפיקוח אלקטרוני כפי שנקבע בהחלטה מיום 26.7.2018.

רקע עובדתי ותאור ההליך בפני בית המשפט קמא ביום 1.9.2023 הגישו המערערים לבית המשפט קמא בקשה למתן צו מעצר וצו הרחקה כנגד המשיב בטענה כי המשיב הנו אדם בעל מסוכנות עצמית וציבורית, תוך שעתרו כי בית המשפט יורה בתום ההליכים על אשפוזו של המשיב באישפוז פסיכיאטרי כפוי (להלן: "הבקשה").

טענות הצדדים בעירעור טענות המערערים לטענת המערערים יש לבטל את פסק הדין שניתן על ידי בית המשפט קמא, ובתוך כך להורות על מתן צו הרחקה של 100 מטרים מהמערערים, מבני משפחתם ובאי ביתם; לדיווח לפסיכיאטר המחוזי על היתנהגותו של המשיב; ולהפנות את המשיב לבחינה פסיכיאטרית.

...

דיון והכרעה לאחר עיון בכתב הערעור על נספחיו, בהודעת המערער בדבר נחיצות הכרעה בערעור (הודעה מיום 18.9.2023) ובתשובה לערעור שהגיש המשיב, מצאתי כי דין הערעור להידחות מכוח הוראת תקנה 138 (א) (5) לתקנות סדר הדין האזרחי.

לעניין זה אוסיף, כי הבקשה הוגשה על יסוד אירוע מסוים, אירוע במסגרתו טענו המערערים בבקשתם כי המשיב יצא מביתו כשבידו סכין או דוקרן "במטרה לדקור" את בן זוגה של אם המערערת ובאופן מסכן חיים; אלא שבן זוגה של אם המערערת, אשר העיד בפני בית המשפט קמא, העיד כי לא ראה סכין בידי המשיב אך ראה שהמשיב "יצא עם כלי" ו- היה "במוד מסוכן" (עמ' 8 לפרוטוקול הדיון שור' 22-25) ואיני מקבלת את עמדת המערערים (שנטענה לראשונה בהודעת הערעור) לפיה יש לראות בעדות זו כחוות דעת מומחה לאור היותו של בן זוגה של אם המערערת קצין משטרה בדימוס.

משנדחה הערעור לאחר שנדרש המשיב להגיש תשובה מטעמו וזאת על אף שניתנה למערערים ההזדמנות לשקול את הצורך בערעור לאור שינוי הנסיבות, מצאתי לחיים אף בהוצאות הערעור בסך כולל של 3,500 ₪.