ביטול אמצעי תשלום לפני הודעה על ביטול

ביחס לחיוב בגין הקו הנוסף טענה המשיבה, כי בשנת 2017 המבקשת לא ביקשה לבטל את המנוי אלא להעבירו למסלול ללא עלות וכי בהמשך התעדכן התעריף בגין מנוי זה. באשר לפתיחה בהליכי גבייה כנגד המבקשת (באמצעות המשיב הפורמאלי) טענה המשיבה, כי הפנייה באמצעות המשיב הפורמאלי נעשתה לאחר שהמבקשת ביטלה את אמצעי התשלום והחלה ליצבור חובות, אשר הועברו כדין לגבייה במשרדו של המשיב הפורמאלי.

באשר לטענה בדבר משלוח הודעת "ספם" נקבע, כי ההודעה נשלחה במועד בו המשיבה סברה כי המבקשת עדיין לקוחה שלה וכי מדובר בהודעה אחת אשר המשיבה לא דרשה את הסרתה ובנסיבות אלו אין מקום לפסיקת פיצוי בגין רכיב תביעה זה. בנוגע להודעת המשיב הפורמאלי נקבע, כי מדובר בפניית התראה לפני נקיטת הליכים ולא בפניית פירסומת כמשמעותה בחוק התיקשורת ומשכך אף רכיב תביעה זה נדחה.

בעיניין זה נטען, כי ביסוד פסק הדין קמא ניצבת ההנחה, כי היה על המבקשת להשיב לפניה שנעשתה מטעם המשיבה, וכי הנחה זו מנוגדת להוראות חוק הגנת הצרכן, לפיהן חוזה בעיסקה מתמשכת יסתיים בתוך שלושה ימי עסקים מיום שנמסרה הודעת ביטול וכי לצרכן זכות חד צדדית להודיע על ביטול אשר צריכה הייתה להיות מכובדת על ידי המשיבה, לכל הפחות החל מיום 13.6.2018, המועד בו פנתה המבקשת למשיבה וביקשה בשנית את נתוק המנויים.

...

ואולם, כמבואר להלן, אני סבורה כי דינה של בקשת רשות הערעור להידחות אף לגופה.

אף לא מצאתי לקבל את טענות המבקשת לעניין חוק התקשורת והודעות הספאם ומקובלת עליי קביעת בית המשפט קמא כי ההודעה ששלחה המשיבה נשלחה בעת שסברה המשיבה כי היא נשלחת למנויה שלה, וכי ממילא המבקשת לא ביקשה את הסרתה בהתאם לחוק התקשורת.

סיכום - מטעמים אלו, על משקלם המצטבר, נדחית בקשת רשות הערעור.

כמו כן, התובעת טוענת כי הנתבע חב בגין דמי שכירות חודשיים התובעת טוענת כי התובע מסרב לשלם לתובעת עבור החריגה והנזקים שנגרמו לכלי ואף ביטל את אמצעי התשלום שמסר לתובעת ולכן זכאית לפי ההסכם לתשלום בגין דמי גבייה.

סעיף 12.4 להסכם קובע כדלקמן: "החוכר לא יהיה רשאי לבטל חוזה זה לפני תום תקופת החכירה. מובהר בזאת כי גט מוטו הסכימה להיתקשר בהסכם זה, וקבעה את תנאיו, לרבות התנאים המסחריים, בשים לב לתקופת החכירה לגביה התחייב החוכר כפלי גט מוטו. לפיכך, היה ויבוא הסכם זה לידי סיום ו/או ביטול מכל סיבה שהיא הקשורה לחוכר, לפני תום תקופת החכירה במלואה, ישלם החוכר לידי גט מוטו פיצוי מוסכם כאמור ומוערך מראש לפי המופיע בטבלה כדלקמן:

כאמור ולפי נספח 4 לכתב התביעה "הנידון: סיום חוזה החכירה", הודיע הנתבע על ביטול תקופת החכירה ביום 27.7.21.

...

לפיכך, דין התביעה להתקבל במלואה.

סוף דבר בנסיבות האמורות, התביעה מתקבלת.

הנתבע ישלם לתובעת סך של 5,031 ₪ בתוך 30 ימים בתוספת הצמדה וריבית פיגורים מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.

התובעות עתרו בתביעתן לסעד הצהרתי לפיו ביטלו כדין את הסכם השכירות בהודעת הביטול שניתנה על ידן בתאריך 28.6.20, הצהרה על בטלות אמצעי התשלום והבטוחות שנמסרו לקורן מכח הסכם השכירות ובכלל זה הערבות הבנקאית, וחיוב קורן בתשלום בגין הנזקים שנגרמו לתובעות בשל הפרתו היסודית הנטענת של ההסכם.

באשר לדרישת קורן לחייבן בתשלום בסך של 92,257 ₪, עבור תיקונים שנאלצה לבצע במושכר לאחר ביטול ההסכם, טוענות התובעות שקורן לא צרפה כל ראיה קבילה בעיניין ולא הביאה לעדות כל מומחה או גורם אחר שבדק את המושכר בסמוך למועד שבו הוא פונה על ידן.

...

התביעה שכנגד נדחית אף היא בהעדר הוכחת רכיבי הנזק שבה.

בהתאם אני מורה על ביטול כל אמצעי התשלום והבטוחות שניתנו לקורן על ידי התובעות מכח הסכם השכירות ובכלל זה: בטלות הערבות הבנקאית שנמסרה לקורן מכח סעיף 20.2.1 להסכם השכירות, בטלות שטר חוב שנמסר לקורן מכח סעיף 20.2.2 להסכם ובטלות השעבוד הספציפי שנרשם על ציוד ומלאי השייך לתובעות מכח סעיף 20.2.4 להסכם.

בהתאם לשיקולים אלה, אני מחייב את התובעות לשלם לקורן הוצאות משפט בסך 117,000 ₪.

בהמשך נסקור את הרקע ואת הראיות בנושא זה. ביום 22.9.19 הסוכנת כתבה לתובעת הודעת מייל בזו הלשון (עמ' 67 למוצגי הסוכנת): "העלאת (כך במקור – מ.ב.) את הצעתו של המתכנן המשפחתי הפינאנסי, לבצע הקפאת הביטוחים, המשמעות, הוסברה בשיחה..." סמוך לפני חודש 12/19 התובעת נתנה לחברת האשראי הוראה לביטול הוראת הקבע לתשלום הפרמיה לביטוח החיים.

כפי הנראה, בעקבות אותה פנייה, באותו יום בשעה 12:51 הסוכנת כתבה לתובעת כך (מוצגי הסוכנת, עמ' 50): "מה שלומך. ביטוח מנורה ל(המנוח) בוטל בשעה טובה". התובעת השיבה בהודעה קולית (עמ' 58 למוצגי הסוכנת): "כל כך מהר הם ביטלו אחרי שביטלתי את האשראי. אם הייתי יודעת הייתי עושה את זה מזמן" לאחר שבוטל אמצעי התשלום, מנורה שלחה את המכתבים הבאים: ביום 21.1.20 נשלחו שני מכתבים נפרדים זהים, למנוח ולתובעת, לכתובת הישנה.

גם אם נקבל את העדות בדבר "מתח" או "נתק" שבגינו התובעת לא ראתה לנכון להודיע למנוח על ביטול הפוליסה, על אחת כמה וכמה לא ניתן להגיע למסקנה שהמנוח היה "מיתנדב" לשלם את הפוליסה שאמורה להקנות לתובעת כספים עקב מותו.

...

השיחות מאששות ומאשרות את מהלך העניינים שנלמד מתכתובת הווטסאפ בשנת 2019, קרי: העובדה שהתובעת ביקשה להפסיק את הפרמיה עקב קשיים כלכליים, ובפועל בסופו של דבר הפסיקה אותה (עמ' 81 – 82 למוצגי התובעת): "(הסוכנת): ... אני ממש מחר על הבוקר עושה את זה משימה ראשונה. אם הפוליסה חיה אני אגיש תביעה ממש מחר...

בסופו של דבר, התובעת ביטלה את התשלום מספר חודשים לאחר מכן – בלי ליידע את הסוכנת (עמ' 178 ש' 1 – 3) או לאפשר לה להציע לה הסדר של פריסה או הקטנת הפרמיה (עמ' 192 ש' 3 – 15).

לפיכך, אני מורה על דחיית התביעה.

התלונה ניסגרה לאחר 7 חודשים כשלא ברור אילו פעולות חקירה בוצעו והוחלט שלא להעמיד לדין (אותו מספר תיק) את מר מור מושא התלונה בגין אי החזרת שיק עקב ביטול עסקה (כשלא צוין בתלונה שלא קיבל את הקרוון ובקש לבטל עסקה אלא שלא יצאה אל הפועל מבלי להסביר מהי הסיבה שלא יצאה אל הפועל משאם למשל הנתבע התחרט אחרי שהתחייב, עצם כך שביטל את העסקה לאחר כ-3 חודשים אין משמעותה כי יש להשיב בהכרח את כל התשלום ותלוי מיהו הגורם לביטול העסקה ויכול ומר מור הסתמך על הנתבע ולא מכר למישהו אחר שהיה זמין לו).

זאת, עוד ללא קשר לכך שלא הוכח מועד ביטול העסקה משהביטול ניכנס לפועל לאחר שהנפגע מוסר הודעת ביטול לצד שכנגד (המפר), אולם, וכאמור, בעבר הייתה משמעות לשאלה אם הודיעו לפני הסיחור על ביטול העסקה או אחריו אך כיום, האוחז נידרש להיות אוחז כשורה כדי להתגבר על נקודה זו ולכן גם אם הודיעו על ביטול העסקה אחרי הסיחור, הוא צריך להיות אוחז כשורה ולא די להיות אוחז בעד ערך (עת כל הדיון רלוואנטי לטענת כישלון תמורה אולם יוזכר שוב כי הנתבע עמד על כך שהשיק נגנב ולא הוכחה גניבה ומשכך יש חזקת מסירה ולנתבע אין כל הגנה).

השיטריות שמשו ומשמשים כאמצעי ישיר לתשלום בין הקונה למוכר, ובנוסף מאפשרים להעביר חוב לתשלום בידי צד ג' או שישולם לצד ג' בכפוף להצגת השטר (ראו עניין טל טריידינד בפס' 6).

...

על כן, ולנוכח האמור, בשים לב לכל קונסטלציה אפשרית שנבחנה לעומק, עת הנטל הוא על הנתבע, הרי שגם אם כפות המאזניים היו מאוינות (50%-50%), אין מנוס אלא לקבל את התביעה.

אי לזאת, הנתבע ישלם לתובעת סך של 8969.58 ₪ כשהם נושאים ריבית והצמדה מיום המצאת האזהרה בתיק ההוצאה לפועל.

כן ישלם הנתבע לתובעת סך של 4800 ₪ שכ"ט עו"ד וכן 1200 ₪ הוצאות משפט.