המבקש טען כי אין רכבים נוספים המשמשים את המבקשת במהלך עבודתה וכי עליה לשכור משאית חלופית, טען כי מדובר בחברה המעסיקה 7 מישפחות ובקש היתחשבות לאור תקופת הקורונה.
דיון והכרעה
תקנה 85 (א)(5) לתקנות התעבורה, התשכ"א 1961 קובעת:
"לא יוביל אדם מטען ברכב או עליו... כאשר המשקל הכולל של הרכב והמטען המובל בו לא יעלו על המשקל הכולל המותר ועל המטען המורשה לפי רישיון הרכב..."
המבקשת הגישה בקשה לביטול איסור שימוש שניתן על הרכב והציגה טענות של הפסד הישתכרות.
...
כהמשך ישיר להנחיית כב' השופט צלקובניק, אני קובעת שדי בראיות שהוצגו בפניי– בכדי לקבוע קיומן של ראיות לכאורה להוכחת אשמת המבקשת בעבירה המיוחסת לה.
באשר לטענה כי לא היתה למבקשת היכולת לדעת מה המשקל המועמס, זה בדיוק המקום לציין כי האחריות מוטלת לפתחה לבדוק שעשתה כל שביכולתה בכדי שלא יתבצעו עבירות ברכבים שבבעלותה ובכלל זה, לבדוק שהמשקל המועמס יהיה כפי שמתיר החוק.
בבחינת סבירות החלטת הקצין הפוסל ועמידתה בכללים המנהליים אני קובעת כי החלטת הקצין הפוסל עומדת במבחן הסבירות ובדין יסודה.
לסיכום, אפנה לדבריו של סגן הנשיא, כב' השופט אלון אופיר בבא"ש 3950/06/17,
אלצראיעה נ' מדינת ישראל:
"אני סבור כי כל חריגת משקל מעבר לברירת המשפט (רף של 15%) צריכה להיענות באפס סבלנות ובאישור של הודעת איסור השימוש ברכב ככל שזו ניתנה על פי חוק ויש בידי המדינה ראיות גולמיות המראות כי העבירה בוצעה".
דעתי כדעתו.
לאור כל האמור, אני קובעת כי החלטת קצין המשטרה ניתנה כדין ובסמכות ודין הבקשה להידחות.
