ביטול איסור פגיעה בכבוד בית המשפט

בית משפט השלום בנצרת ה"ת 35262-01-22 אדרי ואח' נ' מדינת ישראל תיק חצוני: 451433/2021 בפני כבוד השופטת מיסא זועבי מבקשים 1. חנה אדרי 2. יעקב הדר 3. אשרת פני הדר 4. אשר רל הדר משיבה מדינת ישראל - יחידת תביעות להב 433 החלטה

עיקר טענות הצדדים: המבקשים המבקשים העלו טענות לכל ארכה ורוחבה של היריעה ועתרו להורות על שיחרור כלי הרכב לידיהם, ביטול צוי איסור דיספוזיציה שהוטלו על כלי רכב, ביטול צוי הקפאה שהוטלו על בנקים, או לחילופין ביטול צוי הקפאה על חשבונות העו"ש, שיחרור יתרות למחייה ושיחרור מכשירים סלולריים לידי המבקשים.

"   על כן, כאשר נבחנת בקשה לתפיסה או החזרת רכוש, מצוה בית המשפט להגביל מידת הפגיעה ברכוש למינימום ההכרחי (רע"פ 4526/18 שאול אלוביץ נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (5.08.2018) (פסקה 17) (להלן: "ענין אלוביץ").

בבש"פ 829/22 ‏חברת אליאבוסיון ללאסתתמר וללעקאר נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (13.04.22) אשר ניתן אך לפני מספר ימים, דן כב' השופט שוחט בטענת המבקשים לפיה בית המשפט שינה את צו התפיסה באופן רטרואקטיבי, באופן שהכשיר תפיסת רכוש בשווי, ודחה אותה תוך שקבע כי צוי התפיסה ניתנו בהתאם לפקודה ולחוק איסור הלבנת הון, כפועל יוצא מכך שהמבקשים ואחרים חשודים בבצוע עבירות מירמה ועבירות לפי חוק איסור הלבנת הון.

...

מעיון בהחלטות, ניכר כי נסיבותיהם של התיקים שונות מעניינו הן בנוגע לתשתית הראייתית שהעמידו המבקשים להוכיח טענתם בנוגע לצרכי מחיה, עוצמת החשדות בנוגע לעבירות ושחרור כספים מכוח זה, וחלוף הזמן הניכר מאז תפיסת הרכוש ועד להיעתרות לבקשה לשחרר חלק ממנו כדמי מחיה.

משכך, לא מצאתי מקום להיעתר לבקשה, בשלב זה, ולפגוע אגב כך באינטרס הציבורי על ידי ריקון מצבת נכסי החילוט הפוטנציאליים ללא ביסוס ראוי (בש"ע (מחוזי-ב"ש) 48078-05-21  נחום פרסר נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (25.11.21)).

לסיכום, בהינתן המפורט בחומר החקירה שהונח בפניי, צרכי החקירה, פרק הזמן שחלף מאז תפיסתם, קצב התקדמות החקירה וטיב החשדות, לא מצאתי כל נימוק, בשלב זה, אשר בכוחו להצדיק השבתם של הטלפונים, והכל, בכפוף להוראת סעיף 35 לפסד"פ. בהינתן העובדה כי המשיבה הודיעה שעם מיצוי החקירה, יוחזרו הטלפונים למבקשים.

בהנתן החידוש שבשאלה שהוצגה לפתחנו, ותרומתו של העירעור לפיתוח הדין, אציע לחבריי כי למרות דחיית העירעור, נימנע מלהטיל הוצאות על המערערת, ונסתפק בהוצאות הבלתי מבוטלות שהטיל עליה בית משפט קמא.

ובמילים אחרות, "הפליה מציינת איפוא אופן מיוחד של כשלון בהבעת כבוד שווה לבני אדם" (סטטמן, עמ' 268; על כך שתכליתו של חוק איסור הפליה היא הגנה על כבוד האדם מפני הפגיעה שבהפליה, ראו גם רונן אברהם "מדוע פעולה המיטיבה עם אדם יכולה בהחלט להפלותו" עיוני משפט מב 283, 289 (תש"ף) (להלן: אברהם); וראו והשוו רע"א 8821/09 פרוז'אנסקי נ' חברת לילה טוב הפקות בע"מ, פסקות 29-23 לפסק דינו של השופט דנציגר (16.11.2011)).

למרות זאת, בשורה התחתונה, הגעתי למסקנה כי המקרה אינו מהוה הפליה, ואצביע בקצרה על מערך השיקולים שהביא אותי, בהצטברותם, למסקנה זו. ודוק: אמנם איננו עוסקים במושג השויון בתחום המנהלי או החוקתי, אך השיקולים שיפורטו להלן יכולים לשרת את בית המשפט בבואו לבחון את איסור ההפליה בדין האזרחי, מכוח חוק איסור הפליה, ובפרט את השאלה אם מדובר בהפליה או בהבחנה מותרת (השלב הראשון).

...

לטעמי, מסקנה זו מתיישבת עם לשון החוק ביתר קלות לעומת מסקנתו של חברי כי מדובר בפרקטיקה המתחייבת מטיב השירות (השלב השני).

גם אם אין באמור כדי להשליך בהכרח על השאלה אם מדובר בהפליה אם לאו, דומה כי ראוי ליתן את הדעת על כך. סוף דבר, שאני מצטרף לעמדתו של חברי כי דין הערעור להידחות.

השופט ד' מינץ: מצטרף אני לדעת חבריי כי דין הערעור להידחות.

באותו מקרה נדחתה הטענה לחוזה בלתי חוקי, כי מדובר היה בשמאי חקלאי, ולא בשמאי מקרקעין, ולא הוצבע על הוראת חקיקה האוסרת קביעת שכר לפי תוצאת המשפט בנוגע לשמאי חקלאי; ויתרה מכך – כך נקבע – תקנה 1(8) אינה קובעת שמדובר בחוזה בטל או פסול, אלא שהסכם כזה אינו הולם את כבוד המיקצוע (פס' 78-77).

ב"כ הנתבעים הפנה לדברים אלה, בספרם של **** פרידמן ונילי כהן חוזים כרך ג' 547 (2003), בו נכתב: "אתיקה מקצועית – בפסיקה הישראלית נקבע לא אחת כי חוזה המנוגד להוראות אתיקה מקצועית של אחד הצדדים עלול להיות בטל משל אי חוקיות או פגיעה בתקנת הציבור. כך, בעיניין אדרי נחתם הסכם בין המערערת למשיב, רופא שניים במקצועו, לפיו יפתחו השניים במשותף מרפאת שיניים, שבה ייתן המשיב טפול רפואי, והמערערת תספק שירותים אדמיניסטרטיביים. כניסה להסכם זה הוותה עבירה אתית מצד המשיב, וזאת נוכח הוראת סעיף 46 לפקודת רופאי השיניים האוסר על רופא שניים לקשור 'קשרי שותפות לעיסוק בריפוי שיניים עם אדם שאינו מורשה לכך'. השופט בזק בבית המשפט המחוזי קבע מיוזמתו כי הסכם השותפות היה בטל, ובית המשפט העליון אישר קביעה זו, תוך שהוא מעלה על נס את הערך החברתי שבשימור עצמאותם המקצועית של רופאי השיניים, ואת הסיכונים העלולים לצמוח לציבור המטופלים מכך שהחלטות בעיניין ניהול המרפאה יושפעו משקולי השותף שאינו רופא. לאור זאת נקבע כי הסכם השותפות 'מוכתם באי חוקיות ונוגד את תקנת הציבור ולכן הנו בטל'". בפסק הדין בענין אדרי נדונה איסור בחקיקה ראשית, ואילו בעניינינו מדובר בחקיקת משנה; אולם עולה ממנו כי די בקביעת איסור אתי של היתנהגות שאינה הולמת מיקצוע, כדי להפוך חוזה הסותר אותו לחוזה פסול.

אולם נוכח ההכרעה העקרונית של מחוקק המשנה – אמנם בשלב זה בהוראת שעה – בענין ביטול האיסור על שכר טירחה לפי תוצאה בהליכים לקביעת פצויי הפקעה לפי הפקודה בפני גורם נטראלי מכריע (כפוף לתנאים בתקנה 4(1) ו-4(3)), אין מקום למנוע מהתובע להנות מביטול איסור עיקרוני זה רק מאחר שסעיף 13 לפקודה בוטל (מסיבות שאינן קשורות כלל לשכר לפי תוצאה) ומאחר שהליכי פיצויים לפי הפקודה עברו מבתי המשפט לגורמים מכריעים ניטראליים אחרים.

...

לטענת התובע, כל אחד מהנתבעים, המחולקים לשלושה בתי אב, חתם על חוזה התקשרות עמו לפיו הנתבעים ישלמו לו 12% בתוספת מע"מ מהסכום הכולל (המשוערך) שיקבלו בתביעתם לפיצויי הפקעה לפי סעיף 13 (המבוטל כיום) לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 (להלן: התביעה לפיצויי הפקעה).

אני דוחה את טענת הנתבעים לפיה המומחה מטעם בית המשפט מר וילנס התפרק מתפקידו כי התייעץ עם שמאים נוספים במסגרת הכנת חוות דעתו.

הנתבעים יחד ולחוד ישלמו לתובע שכר טרחת עורך דין בסך של 30,000 ש"ח. הנני מחייב את הנתבעים יחד ולחוד לשלם לתובע בגין אגרה סך של 10,715 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כאמור לעיל מיום 28.3.2018 עד לפרעון בפועל.

על כן הנני מורה כי כל צד יישא בהוצאותיו בנוגע לחוות דעת מומחים בתיק זה. ניתן היום, כ"ט שבט תשפ"ג, 20 פברואר 2023, בהעדר הצדדים.

בגדרה, נטען בפירוט רב כיצד היתנהלות המישטרה עולה כדי "פגיעה אסורה בזכות לביטוי, לכבוד, לזהות ולקניין". בנוסף נטען באשר ל"הנפת דגלי לאום במשפט הבנלאומי".

" וכפי שצוין בעיניין דיאב: "מקורו של האיסור על הנפת דגל אש"ף הוא בשנת 1986, אז הוכרז האירגון לשיחרור פלסטין כארגון טירור על ידי שר הבטחון, מכוח חלק ז' לתקנות ההגנה (שעת-חרום), 1945 (שעמדה בשעתו בתוקף). היות שהכרזה זו מעולם לא בוטלה, הנפת דגל אש"ף בפומבי עלולה לעלות לכדי עבירה פלילית. יחד עם זאת, בעקבות הסכמים מדיניים שנערכו לאורך השנים בין מדינת ישראל לבין אש"ף והרשות הפלסטינאית, המבטאים הכרה הדדית בין שני הצדדים, היועץ המשפטי לממשלה הנחה כי אין להעמיד אדם לדין פלילי אך בשל הנפת דגל אש"ף (ניסיון לתקוף הנחייה זו נדחה בבית משפט זה במסגרת בג"ץ 5883/93 יהלום, חבר כנסת נ' המפקח הכללי, משטרת ישראל רב ניצב פלד (26.5.1994)).

...

כאמור לעיל, הסעד הראשון המבוקש בעתירה דנן הוא כי המפכ"ל "יורה לשוטרי משטרת ישראל להימנע מלקיחת דגלי פלסטין מידי מפגינים ומהחרמתם במסגרת אירוע מחאה". דינו של הסעד האמור להידחות על הסף מחמת היותו כוללני, רחב וגורף (בג"ץ 1901/94 לנדאו נ' עיריית ירושלים, פ"ד מח(4) 403, 411 (1994) ורבים זולתו).

ואולם, העתירה במתכונתה, ובפרט בשים לב לסעדים שהתבקשו בה דינה להידחות על הסף.

העתירה נדחית בזאת בלי צו להוצאות.

בית משפט השלום לתעבורה בחיפה בא"ש 493-10-23 סיף לעבודות קבלניות ומסחר בע"מ נ' מדינת ישראל תיק חצוני: בפני כבוד השופט אור לרנר מבקשים סיף לעבודות קבלניות ומסחר בע"מ משיבים מדינת ישראל החלטה

לגופו של עניין, המבקשת טוענת למעשה כי עשתה ככל שביכולתה על מנת למנוע את ביצוע העבירות וכי הפגיעה הכלכלית בה מצדיקה את ביטול איסור השמוש ואינה משרתת שום תכלית ראויה.

על פי סעיף 57ב(ב) לפקודת התעבורה, בית המשפט יבטל את הודעת איסור השמוש באם נוכח כי היתקיים אחד מאלה:         הרכב נילקח מבעליו בלי ידיעתו ובלי הסכמתו.

...

לאחר שבחנתי את הדברים ואת הפסיקה הנוהגת הגעתי למסקנה כי לא די באזהרה הכללית של נציג החברה ויש צורך באזהרה ספציפית ונקודתית.

במקרה דנן, גם שיקולים אלה מביאים אותי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

מעבר לאפשרות של המבקשת לפנות בדרישת שיפוי לנהג על הנזק שנגרם לה (ואיני מכריע כלל בנושא זה), הרי שמדיניות משפטית ראויה שבסיסה במטרת המחוקק למנוע נהיגה בשכרות, מחייבת אותנו ללכת בדרך אשר תוביל את מי המשכירים רכבים, מוסרים רכבים לעובדים, נהגים מטעמם וכו' להזהיר את הנהגים בצורה ברורה הולמת ותכופה ואם צריך לבטח את עצמם (בתוך החוזה), מפני אירועים דומים, להטיל את הנזק לפתחו של העבריין ולתרום למלחמה בתופעת נלוזה זו. יפים לעניין זה, בשינויים המחויבים, דבריו של כב' הש' בנג'ו בבפ"מ 1987-02-15 ארגון המובילים אטיאס משה בע"מ נ' מ"י: "הנני ער למחיר הכלכלי אותו משלמת המבקשת עקב השבתת הרכב, אך סבורני כי נוכח מחדלי המבקשת, ובכדי ליישם את כוונת המחוקק ולהטמיע בקרב המבקשת וציבור המסיעים בכלל, את חובת נקיטת הזהירות, שתמנע הישנות הסיכון הבא, יש לאשר את הסנקציה המנהלית בה נקט הקצין הפוסל, על מנת שתדע המבקשת, וידע כל בעל חברה המחזיק בצי רכבים, ובמיוחד בעלי חב' של רכבי הסעים, שחיי אדם בידם מדי יום, כי לא די בהבל פיו של אותו בעל חברה, כדי לפרוק עצמו מעול האחריות הכבדה שעל כתפיו. עליו לעשות מעשה של ממש כדי לצמצם ככל האפשר את היתכנותו של סיכון לנוסעיו, וככל שיחדל מכך, ישלם מחיר כלכלי כבד. העדפת האינטרס הכלכלי של המבקשת על פני מחדליה, הינה החטאה גמורה של כוונת המחוקק והפיכת הסנקציה המנהלית לתלוית מחיר כלכלי, תוך התעלמות ממחיר הדמים שכפסע היה בינו לבין האירוע דנן". לאור כל האמור לעיל הנני מורה על דחיית הבקשה.