ביטוח תלמידים: פציעת אוהד כדורגל

כתבי טענות והמחלוקת התובע יליד 1996, מבוטח אצל הנתבעת בביטוח תאונות אישיות לתלמידים (להלן – "הפוליסה" או "פוליסת תלמידים").

בתעודת חדר מיון שיבא ב – 19/12/11 נרשם "ידוע לו על פריקות חוזרות ... פריקה קודמת לפני כחודשיים... ". הרישום מתיישב עם טענתו על הפריקה הראשונה במהלך משחק כדורגל.

בדיקות הדימות מדגימות ממצאים חבלתיים, המתיישבים לכאורה עם ארוע תאונתי.

...

(בעת כתיבת החלטתי התגלה לי שלבקשה צורפו מכתבים שנשלחו לנתבעת כנראה בשם תלמיד אחר, אך אסתפק בציון העובדה, בהיעדר התייחסות של הצדדים).

שוכנעתי בקיומן של נסיבות מיוחדות, נסיבות של ממש, שלא יהא זה צודק לדרוש מהתובע להגיש חוות דעת.

הבקשה מתקבלת.

הנתבעת טענה כי הפסיקה הציבה מבחן של פעולה אקטיבית שעל התובע לנקוט, וכי תובע שישב בחיבוק ידיים ובאופן פאסיבי, לא יוכל להסתמך על סעיף זה. לענין זה הפניתה הנתבעת לע"א (מחוזי ת"א) 9977-08-10 אוהד בר-הדס נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו).

בית המשפט שם קבע כי - "בנסיבות שכאלו, יש לבחון אם אכן הוכיח התובע, ובמקרה דנן המערער, כי במבחן אוביקטיבי נקט את כל האמצעים וכי לא יכול היה לדעת אודות קיומן של הפוליסות ובעקבות כך היותו מבוטח..." בהמשך היתייחס בית המשפט לכך שהתובע באותו ענין נפגע במהלך משחק כדורגל ובהיות הנסיבות בגדר תאונת ספורט, היה עליו לדעת על אפשרות קיומה של פוליסה מתאימה - "ודוק, לא מדובר על ידיעת הדין או אי ידיעתו, אלא כי במבחן אוביקטיבי מצופה ממי שניפגע בפעילות ספורטיבית כי יברר עם הגורמים המוסמכים שם, אם ביחס לארוע זה או אחר קיים כסוי בטוחי." כן הפניתה הנתבעת לתא (שלום חי') 17544/02‏ ‏ אבו סלאח סלמאן נ' כלל חב' לביטוח בע"מ (פורסם בנבו), העוסק בתביעה מכוח פוליסת ביטוח תלמידים.

...

הנתבעת הוסיפה וטענה כי הפסיקה התייחסה לצורך בהגבלת הטענות לפי סעיף 8, שכן באם אלה לא יוגבלו, יוכלו תובעים לפנות בתביעה גם שנים ארוכות לאחר מקרה הביטוח בטענה לאי ידיעה על קיומה של הפוליסה, ואין לדבר סוף.

מקובלת עליי עמדת הפסיקה כי טענה בדבר אי ידיעה על קיומה של פוליסה היא טענה שאם נקבלה מבלי לדרוש פעולות מינימאליות מהתובעים, עלולה להביא להארכת תקופות ההתיישנות באופן בלתי סביר, ובכך יינטל התוקף מדיני ההתיישנות.

לאור זאת אני מוצאת כי במקרה זה אין מקום לקבל את טענת התובע להארכת תקופת ההתיישנות מכוח סעיף 8, ובנסיבות אלה אני קובעת כי התביעה התיישנה, ככל שמדובר באירוע משנת 2010.

לגבי חובת אחריות-אזכיר בקצרה מספר פסקי-דין: ע.א. 73/86 שטרנברג נ. עירית בני-ברק, פ"ד מג (3) 343, שם תלמיד כולל קיפץ בין שלוליות בכביש שהוצף במי ביוב, מעד ונפצע.

התובעת העידה כי בכדי להקים את המכון נאלצה ליטול הלוואה מבנק וקבלה אשראי של 50,000 ש"ח, וכי ביום הארוע היה חשבונה בבנק במינוס 50,000 ש"ח. עוד העידה כי מנהל הבנק דאז, סרב להזרים לה כספים נוספים, וכאשר הגיע לידיו, כששה חודשים לאחר הארוע, סכום הפצוי מחברת הביטוח מגדל סרב לשחרר, אפילו במועד מאוחר זה, את הכסף לתובעת, למעט סכום של כ-6,000 ש"ח שבו רכשה מכשיר כושר אחר במקום אחד המכשירים שניזוק בארוע.

מצד שני-אנשים מבוגרים מתייחסים, כמדומה, באהדה חייכנית לאנשים שמקדישים את חייהם לפיתוח הגוף.

מר דמלין מעיד שרשם את הנתונים לפי אחוזים שמרק קולברג, בעלה של התובעת, מסר לו. המומחה גם מפרט "מתחרים פונטנציאליים" של המכון, פרט לבריכה העירונית והם: מרכז הטניס של ערד, חוגים לילדים ושחקני כדורגל-לגבי כל הללו יש ספק אם היו נרשמים גם למכון.

...

בעקרון נראה לי שהמומחה נימק כדבעי את חוות דעתו ותשובותיו בחקירה הנגדית הניחו את דעתי.

לסיכום נושא הנזקים בקשר לאי-רישום או ביטול מנויים אני מוצא שנגרם נזק בעילה זו. כמו שציינתי הנזק לא היה אפקטיבי לפחות לגבי שליש מהמנויים שהיו אמורים להרשם באמצעות וועדי עובדים או הנהלת החברות המעסיקות.

כאן הנזק היה גם מסחרי, מתמשך יחסית (גם אם אני דוחה את הנזקים שנבעו מכך שלא תוקנו המכשירים והשטיחים בהקדם, במקום אלו שנפגעו.

בנסיבות אלו אני סבור שמידת הצדק וגם הדין מחייבים לקבוע בראש נזק זה פיצוי בסך 50.000 ש"ח. סכום זה כולל את עגמת הנפש ואת יתר הנזקים אשר לא פורטו בחוות-הדעת ת/5.