ביטוח רפואי לערבי שאינו תושב ישראל בשל מצב בריאותי קשה

לדבריו, מאז ומתמיד ילדיו לומדים בבתי הספר של שבט אבו רביעה ביישוב כסייפה, מקבלים טפול רפואי בקופת החולים ובטיפת חלב ביישוב, הוא ואישתו מחזיקים בחשבון בנק בבנק מזרחי טפחות בבאר-שבע והם מטופלים על ידי לישכת הרווחה ביישוב.

כעולה מפסיקת בית הדין: "לא יהא זה נכון לקבוע נוסחה כוללת ומרשם כולל, אשר יהיה בהם כדי לענות על כל המצבים שבהם מתעוררת השאלה, אם פלוני הוא תושב ישראל, אם רכש מעמד כזה, או אם הפסיד מעמד כזה. תשובה תבוא ממכלול הנסיבות, כעולה מכל האמור לעיל. נדגיש רק זאת, שבחשבון סופי תיקבע הזיקה למעשה; זיקה שלא יהא בה מהזמניות או מהארעיות, וזיקה שיש בה להוכיח ראיית מקום שבתחום ישראל, כמקום ש'בו הוא חי', ש'זה ביתו'" (דב"ע מה.04-73 סנוקה - המוסד, פד"ע יז 79,84).

גם שינוי במקום מגורים כשלעצמו אין בו כדי להעיד כי מבוטח הפך להיות תושב ישראל או להיפך, אלא שיש לבחון את הדברים במסגרת מכלול הראיות המוצגות בפני בית הדין והכוללות היתייחסות לרכוש, מקום מגורים בחו"ל, מקום עבודה, קשר כלכלי עם הארץ ועוד (דב"ע נה.0-19 פאתנה שעאבנה - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כט' 133; דב"ע נו.0-286 צפריר אביוב - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לא 376).

משכך, הנטל להוכיח כי התובע אינו תושב ישראל מוטל על המבקש לסתור זאת, היינו, הנתבע (עב"ל 470.08 עלאן - המוסד, ניתן ביום 18.8.09; עב"ל 644.08 חרחש - המוסד, ניתן ביום 19.10.09).

לאישורים אלה צורפו תעודות בשפה הערבית; תעודה של בית ספר מקיף אורט כסייפה אבו רביעה לשנת הלימודים תשע"ח שבו צוין כי מאיה לומדת בכיתה ז-5 ותעודה ללא ציון שנת הלימודים שבה צוין כי מאיה לומדת בכיתה ח-5.

המכתב נערך ביום 6.3.17 על פי בקשת התובע ובאשור מיום 29.4.18 נרשם על ידי עובדת סוציאלית האלה אלקרעאן כי מישפחת התובע מטופלת על ידי המחלקה לשירותים חברתיים משנת 2011 על רקע מצב סוציואקונומי קשה.

...

אשר למכתב העובדת הסוציאלית המטפלת במשפחה שהופנה לחברת עמידר בבקשה לסיוע בשכר דירה (ת/9), לא שוכנעתי שהעובדת הסוציאלית בדקה את נתוני התובע מעבר לדברים שמסר לה ולו רק בשל העובדה שציינה בשנת 2017 כי לתובע 6 ילדים קטינים מתוך 8 ילדים בעוד שמתוך החקירה עולה כי לתובע 9 ילדים מתוכם בשנת 2017 היו שלושה קטינים בלבד.

משהגעתי לכלל מסקנה שאין ליתן אמון בגרסת התובע, לאור הסתירות בגרסאותיו ולאור העובדה כי בעדויות העדים שהביא לא היה כדי לתמוך בטענותיו בעוד שנמנע מלהביא עדים רלוונטיים, מצאתי כי הנתבע הרים את הנטל המוטל עליו וכי דין התביעה להידחות.

אשר על כן, התביעה נדחית.

הרקע העובדתי התובע יליד 18.2.1986, רווק וסובל מהפרעה נפשית קשה מגיל 22[footnoteRef:1].

ועדה רפואית העמידה את שיעור נכותו של התובע על 50%[footnoteRef:2] לפי סעיף ליקוי 33א(5) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז-1956 הקובע לאמור: [1: בשים לב למועד תחולת הנכות כפי שנקבע על ידי הועדה הרפואית לעררים מיום 7.11.2018.

] הנתבע קבע כי במועד תחולת הנכות, ביום 5.5.2008, התובע לא היה תושב ישראל ולפיכך, דחה את תביעתו לקיצבת נכות ומכאן התביעה.

מעמדם של תושבי מזרח ירושלים מעמדם המשפטי של תושבי מזרח העיר ירושלים, הערבים, לא זכה להתייחסות מפורשת בחקיקה ולהם מעמד 'מיוחד' בדין הישראלי.

] "כאשר נידרש השר לבחון בקשה להשיב רישיון למי שהוא תושב מזרח ירושלים, עליו להיתחשב במצבם הייחודי של תושבים אלה – שבשונה מעניינם של מי שהיגרו לישראל ומבקשים לקבל בה מעמד – הם בעלי זיקה חזקה למקום מגוריהם, כמי שנולדו בשטח זה – ולעיתים אף הוריהם והורי הוריהם נולדו בו – והם מקיימים בו חיי מישפחה וקהילה במשך שנים"[footnoteRef:8].

עם זאת יוטעם כי מתן מקום מרכזי לשאלת מקום המגורים בקביעת שאלת התושבות, אין משמעו החלת כלל גורף לפיו "כל מי שאינו גר בשטח ישראל אינו תושב". מקום המגורים הוא סימן, עקרי, לשאלת התושבות אך המבחן לקביעת התושבות נותר כפי שנקבע לעיל - מבחן מרכז החיים ומירב הזיקות.

לפיכך שאלת התושבות תיגזר ממכלול הנסיבות ולאחר בדיקת כל מקרה ומקרה על פי עובדותיו הייחודיות לו.[footnoteRef:16] [15: עב"ל 190/99 רחמיאן - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לו 548 (2001) ; עב"ל 48134-10-12 המוסד לביטוח לאומי - יאסמין מחרום (3.11.14) - להלן: "עניין מחרום"; עב"ל 65521-09-14 נג'אתי קואס - המוסד לביטוח לאומי (27.3.17) – להלן: "עניין קואס".] [16: הפסיקה הכירה בתושבות ישראלית גם במקרים בהם מבקש הגימלה התגורר מחוץ לישראל באופן מלא או באופן חלקי.

...

אין בידינו לקבל את הטענה בעניין זה. ראשית, הנתבע מתבסס בטענותיו בעניין זה על דו"חות החקירה של מורן חקירות אשר לא התקבלו כראיה לתוכנן ואין אפוא לסמוך עליהם בעניין זה. מעבר לכך, מהעדויות של מוהנד תמימי ואביו, עולה כי תיאור הדירה בדו"חות החקירה היה מגמתי, הדירה עברה שיפוץ ובניגוד לנטען כללה גם שירותים ומקלחת.

בעניין זה מצאנו את עדותם של מר סמיר תמימי ובנו מוהנד לפיהם היה למשפחה בעבר הרחוק נכס באבו דיס, אותו קיבלו בירושה, שאינו ראוי למגורים, שנמכר עובר לתקופה הרלוונטית לתביעה, כמהימנים.

] נוכח האמור, מצאנו כי התובע היה תושב בתקופה השנויה במחלוקת בין הצדדים, ובכלל זה בחודש מאי 2008.

מלאכת איסוף המסמכים מסודאן קשה במיוחד עקב המצב הרעוע שם, העובדה שאין ביכולתו של המערער לשוב לסודאן והעובדה שמדובר במדינת אויב שאינה מקיימת יחסים דיפלומטיים עם ישראל.

את מציאות החיים של אזרחי סודאן בישראל תארה כב' השופטת עדנה ארבל בבג"ץ 7146/12 נג'ט סרג' אדם נ' הכנסת, סו(1) 717 (2013), בפיסקה 6 לפסק דינה (להלן: עניין אדם): "סודאן היא מדינה מוכת בצורת ורעב שבמשך שנים רבות סבלה מהפיכות צבאיות וממלחמת אזרחים קשה וממושכת. בעקבות המילחמה נאלצו מיליוני אנשים לעזוב את בתיהם, סבלו מרעב ומתת-תזונה, ומשירותי חינוך ובריאות לקויים ביותר. מלבד מלחמת האזרחים בין הצפון לדרום פרץ בשנת 2003 מרד נוסף בחבל דרפור שבמערב המדינה. על מנת לדכא את המרד חימשה הממשלה מיליציות אשר נלחמו במורדים. מאבק זה, שהפך למאבק אתני, אופיין באונס ובטבח המוני ויש הרואים בו רצח עם. בשנת 2011 הכריזה דרום סודאן על עצמאותה מהרפובליקה של סודאן. באמצע שנת 2011 עוד דווח על הפצצות שאינן מבחינות בין אזרחים ללוחמים; על התקפות נגד אזרחים מטעם כל הצדדים לסכסוך, כולל על ידי הצבא הסודאני; ועל העידר הגנה ממשלתית על האזרחים. ישנם דיווחים נרחבים על אלימות פיזית ומינית כלפי נשים, אם כי דווח גם על שיפור מסוים בטיפול הממשלתי והמשטרתי בסוגיה. גיוס וחימוש ילדים אף הם תופעה נפוצה בסודאן, אשר יש מאמץ כיום למגרה. הפרת זכויות האדם בסודאן כוללת אף מאסרים ומעצרים שרירותיים, ענוי עצירים והחזקתם בתנאים גרועים ...". נתיני סודאן אינם מורחקים מישראל במסגרת מדיניות זמנית של אי הרחקה (וזאת, בהתאם לעיקרון "אי ההחזרה" שלפיו אין להרחיק אדם למקום שבו נשקפת סכנה לחייו או לחירותו), ובעבר הוכרו נתיני סודאן שהגיעו לישראל כזכאים ל"הגנה זמנית" ולפיכך עוכבה הרחקתם מישראל והם קיבלו רישיונות ישיבה בישראל (על זכיות השוהים בישראל במסגרת הגנה זמנית ראו: עע"מ 8908/11 נסנט ארגיי אספו נ' משרד הפנים, החל בפיסקה 23 לפסק דינו של כב' השופט עוזי פוגלמן (פורסם בנבו, 2012).

מעמדה החוקתי של הזכות לחיי מישפחה, הכרוכה בזכות לכבוד האדם, הוכר פה אחד ע"י כלל שופטי ההרכב המורחב בבג"ץ 7052/03 עדאלה – המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' שר הפנים, פ"ד סא(2) 202 (2006) 0להלן: עניין עדאלה) ובלשונו של כב' המשנה לנשיא, השופט מישאל חשין (שם, בפיסקה 47 לפסק הדין): "הזכות לנישואין ולקיומם של חיי מישפחה, ובכלל אלה זכותו של קטין להיות עם הוריו, מהוה תשתית לקיומה של חברה. התא המשפחתי הוא תא היסוד של החברה האנושית, ועליו נבנית חברה ומדינה. אין פלא בדבר, איפוא, שהזכות לחיי מישפחה הוכרה בקהילה הבינלאומית כזכות יסוד. כך גם במשפט ישראל. ....הגם שזכות זו, הזכות לנישואין ולקיום חיי מישפחה, לא זכתה להימנות מפורשות עם זכויות היסוד שהוכרו מפורשות בחוקי היסוד, נסכים כולנו - נסכים ונצהיר - כי נגזרת היא, נגזרת מן הראשונות במלכות היא, מכבוד האדם. והזכות לנישואין ולקיום חיי מישפחה גוזרת מעצמה, כדבר הלמד מעניינו, זכותו של אזרח ישראל להתגורר עם בני משפחתו בישראל, וחובתה של המדינה כלפי האזרח לאפשר לו לממש זכותו לחיות עם בני משפחתו בישראל..... עד כאן - הזכות לנישואין והזכות העקרונית הקנויה לאזרח ישראל לחיות עם משפחתו בישראל". כב' הנשיא ברק בפסק דינו היתמקד בזכותו של בן הזוג הישראלי להתחתן עם בן זוג תושב ה"איזור", וזאת בנפרד ובמנותק משאלת מעמדו של ה"זר" בפני עצמו (פסקה 17 לפסק דינו של כב' הנשיא אהרן ברק): "במרכז העתירות שלפנינו עומד בן הזוג הישראלי. השאלה העיקרית הניצבת בפנינו הנה, אם זכויותיו החוקתיות של בן הזוג הישראלי נפגעו שלא כדין. השאלה הנה, אם זכויות שהוענקו לו בחוק-יסוד: כבוד האדם וחרותו נפגעו שלא כדין. לאור מרכזיות זכותו של בן הזוג הישראלי ולאור מסקנתי באשר להפרת זכותו של הישראלי, אינני מוצא לנכון לידון בזכויותיו של בן הזוג הלא-ישראלי (הזר) .... אכן, אפילו נפגעו זכויותיו של הזר על פי דיני זכויות האדם הבנלאומי ודיני זכויות האדם ההומניטאריים – ואפילו נפגעו זכויותיו של הישראלי עד כמה שהן מעוגנות רק בדינים אלה – ואיננו נוקטים בשאלות אלה כל עמדה – פגיעה זו נעשתה מכוח חוק האזרחות והכניסה לישראל. חקיקה מקומית מפורשת יש בכוחה, מנקודת המבט הישראלית הפנימית, לפגוע בזכויות המוענקות בדין הבנלאומי. עד כמה שדין אחרון זה מהוה משפט בנלאומי מינהגי, אין בכוחו להתגבר על דבר חקיקה ישראלי הפוגע בו במפורש. לא כן לעניין זכותו של בן הזוג הישראלי על פי חוקי היסוד. עד כמה שעומדות לו זכויות על פי חוק-יסוד: כבוד האדם וחרותו, אין חוק רגיל (כגון חוק האזרחות והכניסה לישראל) יכול לפגוע בו כדין, אלא אם כן הוא מקיים את דרישותיה של פסקת ההגבלה. זהו הביטוי המובהק להיותה של ישראל דמוקרטיה חוקתית. כך נהגנו לעניין זכויותיהם של הישראלים שפונו מחבל עזה ..... על פי אותה מערכת נורמאטיבית עלינו לבחון את זכויותיהם החוקתיות של בני הזוג הישראליים, עד כמה שחוק האזרחות והכניסה לישראל פוגע בהן. כמובן, אין להיתעלם מבן הזוג הזר. יש להכיר בזכויותיו שלו, ובהשפעתן על חייו שלו ועל חיי בן זוגו הישראלי. עם זאת, מהבחינה המשפטית האנאליטית נתרכז בבן הזוג הישראלי, שכן הוא נושא באמתחתו את חוק-יסוד: כבוד האדם וחרותו" (הדגשה הוספה – מ' א' ג').

כתוצאה מכך ימנעו ממנו זכויות הנילוות למעמד זה. כך, חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1984, וחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995, מוחלים חצי שנה לאחר קבלת רישיון ישיבה אירעי מסוג א/5 (ראו: סעיף 2א(ב)(3) לחוק הביטוח הלאומי).

...

לאור כל האמור לעיל, אני מבטלת את קביעתו זו של בית הדין לעררים.

בית המשפט קבע כי מצב הדברים הקיים לפיו העותרים ממתינים שנים לדיון מדי שנה בפני הוועדה הבינמשרדית לעניינים הומניטריים, כאשר העותרת נמצאת בישראל ללא מעמד וללא זכויות סוציאליות עד שיסתיימו הליכי הגירושין-אין לו כל הצדקה, והוא פוגע באופן לא מידתי בבני הזוג הקשורים בקשר בלעדי של "ידועים בציבור". היות ואין חולק כי העותרים מנהלים מערכת יחסי משפחה כנה ובלעדית וכי הפרידה של העותר מאשתו בנפרד - אמיתית, נפסק כי דין העתירה להתקבל.

סוף דבר הערעור מתקבל.

לפי המסמכים הרפואיים שהוגשו על ידי המערער, הוא פונה מהאתר לבית החולים "הלל יפה" בחדרה באמצעות אמבולנס מד"א, כאשר בדו"ח מד"א נרשם "בן 45... עובד ביניין. במהלך עבודתו נפל מגובה 2.5 מ' לערך על מצע קשה ישירות על רגליו. בהגיענו למקום נמצא שוכב על הריצפה ומתלונן על כאבי גב...". בבית החולים "הלל יפה" נרשם "מדובר בתושב השטחים, פועל ביניין, אשר במהלך עבודתו נפל מגובה משוער של כ-2.5 מ'. ככל הנראה נחת על רגליו ואז נפל לאחור ונחבל בגבו...". בין היתר אובחנו אצל המערער שברים בגולגולת, דימום מוחי, שברים בצלעות וחזה אויר, ונוכח מצבו הקשה הועבר לבית החולים "תל השומר", שם היה מאושפז עד ליום 28.6.17.

אשר לעד באסל ציין כי הכיר אותו רק לאחר התאונה, דרך עורך דינו, שכן "השם שלו היה רשום בחקירות". באסל - שמסר את גירסתו ללא תצהיר - העיד שעבד מספר ימים בעבודות שיפוצים בביתם של בני הזוג דואיב, דרך קבלן ערבי שאינו זוכר את שמו, וביצע מחיצות וריצוף בשירותים.

המערער אף לא היה "עובד לשעה" בהתאם להגדרות בסעיף 1 לחוק ובתקנות הביטוח הלאומי (רישום), התשכ"ג-1963 (שכן העבודה תוכננה לשבועיים ובהקף העולה על 4 שעות שבועיות), ואין חולק כי מעסיקו היה תושב ישראל.

...

לסיום טוען המוסד כי ממילא וגם אם היה המערער מוכיח את כל טענותיו ספק אם ניתן היה להכיר בנסיבות המקרה כמגבשות יחסי עובד-מעסיק, "בשים לב לארעיות הנטענת, לכך שהמערער (על פי טענתו) העמיד את מומחיותו לכל דורש, כי לא הייתה קביעות או מחויבות כלשהי... ובכל מקרה המערער לא הוכיח כי השתלב במפעל כלשהו ככל שהיה למי ממעסיקיו הנטענים". דיון והכרעה לאחר שנתנו דעתנו לכל חומר התיק ולטענות הצדדים בכתב ובעל פה, הגענו לכלל מסקנה כי יש לקבל את הערעור ולקבוע כי המערער עמד בנטל להוכיח כי נפילתו מגג משפחת דואיב בפרדס חנה בבוקר יום 11.6.17 אירעה תוך כדי ביצוע עבודה עבור מעסיק ישראלי ומשכך יש להכיר בה כתאונת עבודה.

נסיבות אלה של זמן ומקום שאינן במחלוקת משמשות כחיזוק משמעותי לגרסת המערער לפיה אכן עבד עבור דורון וביצע עבודות על הגג אותו יום בהתאם להנחיותיו, שהרי לא נטען שהיו קבלנים נוספים שביצעו עבודה על הגג ועל פני הדברים לא הייתה סיבה למערער להימצא בשטחה הפרטי של משפחת דואיב ככל שלא אמור היה לעבוד שם. תמיכה משמעותית נוספת לכך מצאנו בעדותו של דן, שראה את המערער שרוע על הקרקע מיד לאחר נפילתו מהגג וכן ראה את התנהלותו של דורון בסמוך לאחר אותה נפילה, לרבות בקשר להזמנת האמבולנס ופינויו של המערער לבית החולים.

לטעמנו די בחומר הראיות כדי להשיב בחיוב גם על שתי השאלות הנוספות שפורטו בהלכת טנינה, ולקבוע כי המערער היה עובד של דורון, שאינו "עובד לשעה", ומשכך יש להכיר בנפילתו כתאונת עבודה (לפירוט מלא של ההוראות החוקיות ראו בהלכת טנינה).

שוכנענו כאמור שכן גם אם תקופת העבודה המתוכננת הייתה קצרה; גם אם לדורון לא היה "מפעל" בהיבט הפיזי שכן נתן שירותים באתרי בנייה שונים; וגם אם העדיף לנהל את עסקו באמצעות עובדים הנשכרים לעבודה "פר פרויקט" ואינם עומדים לרשותו דרך קבע, העובדות שהוכחו מלמדות שהתקיימו יחסי עובד-מעסיק.

סוף דבר - הערעור מתקבל והתאונה שאירעה למערער ביום 11.6.17 מוכרת כתאונת עבודה כמשמעה בחוק.

על פי עובדות כתב האישום המתוקן, ביום 7.11.22 בשעה 05:00 לערך שהה הנאשם, תושב אזור יהודה ושומרון, ברחוב הנשיאים 45 ברעננה (להלן – המקום).

בהקשר זה, הוצגו שני מסמכים בשפה הערבית בעיניין מימצאי בדיקות אולטרסאונד מיום 16.12.22 ומיום 29.1.23.

הנאשם, בדבריו האחרונים לעונש, הביע צער וחרטה על מעשיו ואמר כי עשה את טעות חייו וכי הדבר נכפה עליו בשל מצבו הכלכלי הקשה ורצונו להעניק טפול רפואי לבני משפחתו.

שם מדובר היה בנאשם שלחובתו הייתה הרשעה קודמת בעבירה של כניסה לישראל, ובית המשפט הטיל עליו עונש של 12 חודשי מאסר בפועל, בנוסף להפעלת המאסר המותנה שהיה לחובתו (והורה כי ירוצה בחופף לעונש שהוטל עליו); בת"פ (שלום – כפר סבא) 21425-11-22 מדינת ישראל נ' טוטח (פורסם בנבו, 7.2.23) שניתן על ידי לאחרונה, הורשע הנאשם על פי הודאתו בעבירות של שהייה בישראל שלא כחוק, גניבת רכב (בצוותא עם אחרים) ונהיגה ברכב ללא רישיון נהיגה וללא ביטוח.

...

בסופו של דבר, נגזרו על הנאשם שם 10 חודשי מאסר בפועל, בצירוף ענישה נלווית.

לנוכח מכלול הנתונים עליהם הצבעתי, לרבות מידת הפגיעה בערכים המוגנים בעבירה, נסיבות ביצוע העבירה והענישה הנוהגת, אני קובע כי מתחם העונש ההולם בתיק שלפניי נע בין 9-18 חודשי מאסר לריצוי בפועל.

סיכומו של דבר לאור כל האמור, אני מטיל על הנאשם את העונשים הבאים: 9 חודשי מאסר בפועל, שתחילתם ביום מעצרו 7.11.22; 6 חודשי מאסר על תנאי, למשך 3 שנים מיום שחרורו, שלא יעבור כל עבירת רכוש מסוג פשע; 4 חודשי מאסר על תנאי, למשך 3 שנים מיום שחרורו, שלא יעבור כל עבירת רכוש מסוג עוון; 3 חודשי מאסר על תנאי, למשך 3 שנים מיום שחרורו, שלא יעבור כל עבירה לפי חוק הכניסה לישראל; קנס כספי בסך 1,000 ₪ או 10 ימי מאסר תמורתו.