ביטוח נזקים לרכב בעקבות ניסיון פריצה

מונחת לפניי תביעה כספית לפצוי התובע בגין נזקים שנגרמו לרכבו עקב תאונה עם רכב הנתבעת.

על כן, מחזיק רכבה לא התרשל כלפי התובע והנתבעת אינה מבטחת את הרכב בעת ארוע תאונה כאשר הנהג אינו מורשה לנהיגה, כל שכן עת התאונה ארעה תוך כדי ניסיון לגנוב את הרכב.

בדו"ח התאונה שצרפה הנתבעת, עת לא מצוין בו תאריך הדיווח, התייחסה הנתבעת לתאונה, שם צוין: "היתקבל דיווח במוקד נתב"ג כי רכב 78-428-54 נמצא לאחר תאונה...לקוחה לא עונה לטלפון מספר רב של פעמים ונסיונות. ע"פ הדיווח הטלפוני הרכב חוסם את הרחוב ככה כבר יומיים והמדווח ביקש מהעירייה והמשטרה לפנות את הרכב ללא הצלחה. הלקוח הגיע להחזיר את הרכב בבאר שבע ולטענתו נפרץ לו הרכב ונסיו לגנוב – הודיע למישטרה מצ"ב בס"ר". הרכב רשום על שם אשה שכתובתה היא במוסקבה הגם שהלקוח הוא ממין זכר (יכול להיות שמדובר בבן זוגה).

יצוין כבר עתה, כי תמוה שלא ניתן להשיג את הלקוח והרכב שוהה במקום יומיים לאחר תאונה ואין לו דורש, ורק לאחר מכן הגיע הלקוח להחזיר לאלתר את הרכב (לא ידוע האם לפני מועד החזרתו מתקופת השכירות) וטוען לפני הנתבעת כי נפרץ לו הרכב (דבר שיכול להסביר את הנזקים לרכב או תביעה עתידית נגד הנתבעת).

...

על כן, אני קובעת שהנתבעים ישלמו ביחד ולחוד לתובע (הוא הבעלים של הרכב מיום 14.11.2016 ) סך של 200 ₪ וכן 400 ₪ הוצאות משפט לרבות אגרת בית המשפט, וזאת בגין הגעה לשני דיונים ופנייה למשטרה במיוחד לשם הוצאת חומר.

בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים ע"א 74018-01-20 טלר נ' בסט קרטון בע"מ ואח' תיק חצוני: בפני כבוד השופטת שושנה שטמר, שופטת עמיתה מערערים איגור טלר ע"י עו"ד מוניר מחאג'נה ואח' משיבים 1.בסט קרטון בע"מ 2.כלל חברה לביטוח בע"מ ע"י עו"ד י' אפק ואח' פסק דין

כן טענה המשיבה, כי המערער החנה את רכבו לא בחניה של המפעל, אלא בשטח כורכר באיזור העבודה וכי ניתן היה לפרוץ את ארון כיבוי האש גם ללא מפתח, ואכן העובדים הצליחו לפרוץ אותו והשתמשו בזרנוק ובמטפים שהיו בו על מנת לכבות את השריפה.

אמנם המערער לא הוכיח באמצעות חוות דעת מה היה קורה אם המתקן היה שמיש, אולם עולה כי חבריו של המערער הגיעו למקום כשרק עלה עשן, ובשלב מוקדם זה, יש להניח, במידה גדולה של סבירות כי זרנוקי מים (ולא מים מבקבוקים כפי שעשו החברים במטרה לנסות לכבות את השריפה) כן היה מקטין את הנזקים לרכב.

...

נטל השכנוע שהשריפה פרצה עקב רשלנות של המשיבה, מוטל על המערער בהיותו "המוציא מחברו". אני קובעת, כי השריפה החלה בחניה ולא מחוץ לה. הטענה כי האש יכלה לפרוץ תוך כדי הנסיעה, כאשר המערער היה בנהיגה מחוץ למתקניה של המשיבה, ונייר אקראי נדבק לצינור הפליטה של הרכב, איננה עומדת במבחן הסבירות.

אוסיף כי לאחר השריפה, סגרה המשיבה את המקום ומנעה בכך חניה של כלי רכב שם. גם בהעדר חוות דעת מקצועית, ובהסתמכי על הגיון ונסיון החיים ועל חוות דעתו של המומחה מטעם המערער שסבר כי הייתה בעירה מתחת לרכב, אני קובעת כי בהתרשלותה זו תרמה המשיבה להתפשטות השריפה בין אם בשל אשם תורם ובין אם כמעוולת (יחד עם הגורם שגרם להדלקות השריפה).

לפיכך, אני מורה כי על המשיבות לשלם למערער 45% מגובה נזקיו שעמד על 49,748 ₪ בגין הנזקים לרכב בתוספת ריבית חוקית והפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה.

התובעת דורשת מהנתבעת תשלום תגמולי ביטוח בגין הנזק שניגרם לרכב, ירידת ערך ושכר טירחת השמאי מטעמה.

כך נקבע בעיניין המגן כי "מבוטח אינו יוצא ידי חובתו בהעלאת טענה סתמית כי ארעה פריצה או כי בוצע שוד – עליו להציג נתונים עובדתיים המבססים את טענתו... בכל המקרים, יצא המבוטח ידי חובתו בהוכחת היתרחשות הארוע המוגדר, והוא אינו נושא בנטל להוכיח שידו לא הייתה במעל" (פסקה 20).

בית המשפט העליון עמד על תכליתו של סעיף זה ועל כך שבבסיסו עומדת תפיסה שונה מזו המנחה את החוק בכללותו:   "בעוד שהמבטחת נתפסת, בדרך כלל, כצד החזק בעסקת הביטוח, ועל כן מרבית ההסדרים בחוק נועדו להגן על המבוטח מפני כוחה העדיף של המבטחת, הרי שישנם מצבים הדורשים היתערבות לטובת המבטחת דוקא, כשהמובהק שבהם הוא מקום בו היתרחש מקרה הביטוח... לאחר קרות מקרה הביטוח, נהנה המבוטח מיתרון מידע על פני המבטחת. יתרון זה "עשוי להתבטא בעצם הידיעה אם אכן היתרחש הפסד, בהכרת נסיבות ההתרחשות שלו, בידיעת שיעור הנזק המדויק שניגרם לו מההפסד, ובעובדה שהוא לומד על היתרחשות מקרה הביטוח לפני המבטחת. במקרים מסוימים עלול המבוטח לנסות להסתיר מידע מהמבטחת. הוא יכול לטעון שניגרם לו הפסד מהתרחשות מקרה ביטוח שעה שמקרה ביטוח לא ארע כלל; הוא יכול להפריז בשיעור הנזק שניגרם לו; הוא יכול למסור מידע כוזב בדבר נסיבות היתרחשות ההפסד כך שמאורע שאיננו מבוטח ייחשב למבוטח והוא יכול לייחס נזקים שארעו בעבר לארוע המדובר... זוהי בעיית סיכון מוסרי" (שחר ולר "חובת הגילוי לאחר קרות מקרה הביטוח וחיוב מבוטחים בפיצויים עונשיים בגין מרמת ביטוח" עלי משפט א 277, 278 (2000).

...

כאשר נשאלת אמנה על כך בעדותה היא טוענת כי לא ידעה שהמקום הוא בגדה וחשבה שזו מדינת ישראל, וכי מדובר בכביש המוביל בסופו של דבר לירושלים, תשובה שנראית על פניה תמוהה.

תוצאה מהאמור עולה כי אין מנוס מדחיית התביעה.

התובעת תשלם לנתבעת שכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪ והוצאות משפט.

ביום 20.05.14, לטענת התובע, נערך ניסיון פריצה לרכב, הניסיון לא צלח אך לרכב נגרמו נזקים.

התובע טען, כי בהתאם לתנאי הפוליסה, אין כל ספק, כי לתובע אשר היה מבוטח על ידי הנתבעת 1 ושילם פרמיה לאורך כל תקופות הביטוח - זכות שבדין לקבל פיצוי מאת הנתבעת 1 עבור הנזקים שנגרמו לרכב.

...

אם כן, מכל האמור לעיל עולה, כי גם אילו הייתה מוכחת אחריות של הנתבעים כלפי התובע, הרי שלא הוכח כל נזק לתובע, ודי היה גם בכך, כדי לדחות את התביעה.

מכל המקובץ, דין התביעה להידחות.

התובע ישלם הוצאות ושכר טרחת עו"ד לשמאי בסך של 5,000 ש"ח. כמו כן ישלם התובע הוצאות ושכר טרחה להראל בסך של 5,000 ש"ח. בקביעת ההוצאות התחשבתי גם באמירתה של כב' השופטת פורר שעניין ההוצאות במסגרת התביעה הקטנה יילקח בחשבון במסגרת ההליך שיחודש, הוא ההליך שבפני.

בנקודה זו יצוין כי עדות השוטר נתמכה בדו"ח פעולה מטעמו ממנו עולה שביום 18.8.20 בשעה 15:24 ניפתחה קריאה בגין רכב התובעת שחונה באלכסון בצורה מחשידה מאתמול.

במאמר מוסגר, אציין כי לאור דו"ח הפעולה מטעם החבלן המתאר ניזקי רכב התובעת בעקבות הפריצה במספר מוקדים והיעדר פירוט בדבר דרך פריצת הרכב בנסיבות דידן; טופס ההודעה מטעם עד התובעת; מוקדי הנזק הנצפים בבירור בתמונות שהוצגו בפניי וכן הודעת הנתבעת מיום 22.6.22 במסגרתה הובהר כי תחילת ניסיונות הפריצה נעשו מהחלק האחורי ורק שניסיון זה כשל עבר החבלן לפריצת החלק הקידמי מעידה גם היא על אי נקיטת אמצעים מידתיים וזהירים יותר מאלה שנקטה הנתבעת בפועל, זאת מאחר והיה מצופה כי הנתבעת תפעל תחילה לפריצת חלון הנהג ולאיתור המסמכים, כפי שאכן עשתה אך זאת בסמוך לסוף הארוע ולא בתחילתו.

למען שלמות התמונה, יצוין כי ב"כ הנתבעת הפנה בסיכומיו לתא"מ 14681-09-09 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' מדינת ישראל (פורסם, 11.1.16) (להלן: "עניין הפניקס"), אלא שסבורני כי מדובר בנסיבות שונות לחלוטין וכי לא ניתן ללמוד גזרה שווה למקרה דנן.

...

על כן, דין התביעה להתקבל וכך אני מורה.

סוף דבר: התביעה מתקבלת - אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 73,397 ₪ בצרוף אגרת משפט בסך 1,936.26 ₪.

התובעת תשלם המחצית השנייה של האגרה, בתוך 7 ימים מהיום שאחרת החוב יעבור למרכז לגביית קנסות, ללא צורך בהחלטה שיפוטית נוספת.