ביטוח מבנה ותאונה דיני ביטוח

התביעה הוגשה כנגד בעלי הבית, חמה וחמתה של התובעת (להלן: "הנתבעים 1-2" או "המבוטחים") וכן כנגד חברת הביטוח שהוציאה פוליסת ביטוח דירה לבית בו אירעה התאונה, במסגרתה ביטחה את הנתבעים 1-2 כבעלי הנכס.

כל שכולל המפרט הוא: כסוי בטוחי למבנה (מים, איטום, רעידת אדמה), חבות מעבידים , אובדן מפתחות, טפולי שיניים ושרותי חרום לדירה.

למעשה, משלב זה ואילך מרכז כובד הדיון הוסט לחלוטין מן העילות מתחום דיני הנזיקין בין התובעת לנתבעים כפי שהועלו בכתב התביעה, לעילות מתחום דיני החוזים ודיני הביטוח בין הנתבעים 1-2 כמבוטחים לבין הנתבעת 3 כמבטחת.

...

וכך נקבע בהחלטה: " ...למעשה קיימת מחלוקת עובדתית בין הצדדים בנוגע לשאלה האם במסגרת כריתת פוליסת הביטוח בין הנתבעים 1-2 לבין הנתבעת 3 נרכש הפרק של כיסוי כלפי צד ג' אם לאו. ככל שזו אכן המחלוקת- לא ניתן בשלב מקדמי זה לסלק את התביעה על הסף ללא בירור עובדתי תחילה. ואולם, ובהתאם לניתוח לעיל, אין מנוס במקרה דנן מפיצול הדיון בין סוגיית קיומו של כיסוי ביטוחי תקף בחזית שבין הנתבעים 1-2 לנתבעת 3, לבין יתר הסוגיות השנויות במחלוקת: חבות לאירוע ונזק. וכך אני מורה....למען הבהר ספק אציין כבר עתה כי מאחר ואין חולק בין הצדדים כי הרשימה אכן אינה כוללת בחובה את הפרק שלחבות כלפי צד ג'- הנטל להוכיח קיומו של כיסוי כאמור, רובץ לפתחה של התובעת..." (הדגשה אינה במקור).

וכעת לגופו של עניין; לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, באתי למסקנה כי בנסיבות דנן לא ניתן להוציא את התובעת "פטור בלא כלום" ויש מקום לפסוק הוצאות משפט לטובת הנתבעת 3 ואסביר: המדובר בתביעה המתנהלת מזה שלוש שנים בבית המשפט, במסגרתה הוגשו כתבי טענות, בקשות שונות, התקיימו שלוש ישיבות, והוגשו חוות דעת רפואיות ואף ראיות בסוגיית הכיסוי הביטוחי.

לכך מצטרפת העובדה כי לנוכח המסקנה אליה הגעתי לעיל בדבר מחיקת התביעה להבדיל מדחייתה, לא מן הנמנע כי הנתבעת תיאלץ להתמודד "בסיבוב נוסף" מול טענותיה של התובעת, ועל כן צפויה לסיכון של ניהול הליך נוסף על כל ההוצאות הכרוכות בזה.

אשר על כן, הריני פוסקת כי התובעת תשלם לנתבעת 3 הוצאות משפט בסך כולל של 15,000 ₪ וזאת בתוך 30 יום מיום מתן פסק הדין המורה על מחיקת התביעה.

המהנדס גולדקלנג אישר בהגינותו כי בגין הנזילה נגרמו סדקים ושקיעה של ריצפה, אולם קבע כי: "הפיצוץ הווה זרז (קטליזטור) לנזקים אך לא היה מקור הבעיה שהנו כשל תיכנוני ו/או ביצועי במבנה". על בסיס קביעה זו בחן את הליקויים וקבע כי הליקויים הנטענים בשלד הבית לא קשורים לארוע, ואמד את כלל הליקויים בסך של 27,400 ₪ לפני מע"מ. עוד קבע המהנדס והשמאי גולדקלנג כי שווי המבנה הקיים ששטחו כ- 200 מ"ר הנו 760,000 ש"ח בעוד סכום הביטוח הוא 380,000 ₪.

כך נקבע בעיניין ליפשיץ הנ"ל בפיסקה 6: "ע"א 300/97 חסון נ' שמשון חברה לביטוח בע"מ פ"ד נב (5) 746, שעסק בביטוח חיים והתנאים שונים, גם הוא חל רק כאשר הנזק נגרם רק מפעולתו של הסיכון במהלך תקופת הביטוח. זה אינו מתאים למקרה שבו הנזק נגרם כתוצאה מסיכון שהיה קיים קודם לכן. עובדה היא שבשומת הנזק תובעים התובעים כ- 10% בגין תיקון הסדקים והשקיעות בריצוף, וכ- 90% בגין ביסוס הבית מחדש. זאת ועוד, בע"א 172/89 סלע נ' סולל בונה פ"ד מז (1) 311 נקבע שאין לראות בנזק פרי "תאונה" מקום שגרימתו היא תוצאה של מהלך ענינים טבעי ורגיל, ולכן אין כסוי בטוחי לנזק שניגרם כתוצאה מבלאי רגיל של נכס מבוטח או מפגם הטבוע בנכס או הנובע מטבע הברייה.

אני מסכים לסיכומו של ירון אליאס בספרו דיני ביטוח כי פגם שבטבע הברייה הוא פגם המוביל באופן בלתי נימנע להתממשות הסיכון המבוטח.

...

בחינת הראיות מלמדת כי לא ניתן לייחס לתובע הסתרה או מסירת תשובות מלאות וכנות לשאלות שהוצגו לו. התרשמתי מהתובע כאדם ישר, שהסכים להיעתר לפניית הנתבעת אליו להעברת הביטוחים אליה, כדי לחסוך בעלות החודשית של הפרמיות.

לאור מסקנה זו מתייתר הצורך להתייחס לטענות התובע שמבקש להקיש לעניין הנדון מנטל ההוכחה שחל על חברת הביטוח להוכיח עלות פוליסה חלופית בנוגע לאי עמידה באמצעי להקלת סיכונו של מבטח, שנידון ברע"א 3260/10 חתמי לוידס נ' סלוצקי, 15.9.13.

סוף דבר אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 101,359 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 7.1.15.

בתוך כך, בית משפט השלום הנכבד ציין כי במקרים חריגים ניתן לראות באי עמידה במגבלת גיל כהחמרת סיכון, אולם בנסיבות המקרה, בהן הוכח כי המבוטח קיבל לידיו את הפוליסה חמישה חודשים לפני התאונה, ונוכח העובדה כי הוא אישר בעדותו שקרא את העמוד הראשון של הפוליסה (שבו הייתה מנויה ההחרגה בדבר מיגבלת הגיל, כאמור), כך שידע על מיגבלת הגיל ולא הודיע על הסתייגות ממנה – יש לשלול את הכסוי הבטוחי.

טענות איי.די.איי חברה לביטוח בע"מ ואייל סלבין (לעיל ולהלן גם: המשיבים 3-2) המשיבים 3-2 ציינו כי הם מסכימים לבקשת המבקשת ב-דנ"א 5235/19 לקיום דיון נוסף, הן לעניין עצם הבקשה לקיום דיון נוסף והן לטענות המועלות בה. לטענתם, פסק הדין עומד בסתירה להוראות החוק ולדיני החוזים, ועלול לגרום נזק למבוטחים ולמבטחים, בכך שישנה לרעה את מיגוון מוצרי הביטוח העומד לבחירת הלקוחות ויוביל להתייקרות פרמיות הביטוח.

הצעות חוק הביטוח, התשל"ו-1975 הלכה בעקבות סיכומי הועדה והשלימה אותם, וניתן ללמוד מדברי המבוא להצעת חוק זו כי היא התבססה במידה רבה על הדין הקונטיננטלי, וכך נאמר שם: "הצעות הוועדה התבססו במידה רבה על דוגמאות קונטיננטליות, בעיקר על החוקים של שווייץ, גרמניה, צרפת, איטליה וארגנטינה; כן עושה ההצעה המוגשת בזה. קרבה מיוחדת קיימת בינה לבין החוק השווייצרי משנת 1908 הנחשב עד היום לאחד הטובים ביותר, אך שונה היא מן הדוגמה השווייצרית הן במבנה ובן בפרטים רבים" (ה"ח 1209, י"א בחשוון תשל"ו, 16.10.1975; עיינו גם: ולר, בעמ' 65-60).

...

ואכן, ביחס לסעיף 7 לחוק, אשר פרשנותו דומה לזו של סעיף 19 לחוק (ראו דברי ההסבר, בעמ' 26), בית משפט זה קבע זה מכבר כי "הצורך בהוכחת 'כוונת מרמה' מציב בפני המבטח דרישה חמורה אף יותר מזאת שניתן ללמוד מן המילה 'הסתרה'. כך או כך, יש לראות בסעיף זה ביטוי לכוונתו הברורה של המחוקק, 'להצר, בתנאים האמורים בסעיפים 8-6 את האפשרויות של המבטח להשתחרר מחובתו לשלם את תגמולי הביטוח על יסוד טענת אי-גילוי מצד המבוטח'" (ההפניות הושמטו; ע"א 1809/95 הלמן ז"ל נ' לה נסיונאל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3) 77, 87 (1996)).

סוף דבר לאור כל האמור, אם תישמע דעתי נותיר על כנה את התוצאה לפיה הדיון יוחזר לבית המשפט השלום, על מנת שיבחן אם התקיימה בענייננו "כוונת מרמה", ואולם נגביל את בחינתו לפרשנות המצומצמת של מונח זה, כמפורט בפסקה 28 לעיל.

הניתוח התכליתי גם הוא אינו מוביל למסקנה שונה.

על-פי הנטען בכתב התביעה, הפוליסה כוללת ביטוח מבנה, ואולם למרות שהתובע העביר לנתבעת את מלוא המסמכים הרלוואנטיים, ושמאי מטעמה בדק את הדירה והנזקים, דחתה הנתבעת את דרישתו לתשלום בגין הנזקים, שהוערכו ע"י שמאי מטעמו בסך של 275,000 ₪ .

לטענתה, בחוות דעת השמאי מטעם התובע נטען, כי הנזקים בביתו של התובע נובעים מחלחול מים שניגרם מהיעדר איטום; ומשאין המדובר ב"ארוע תאונתי" אין כסוי בטוחי על-פי הפוליסה.

על המבוטח הנטל להוכיח את קרות מקרה הביטוח, ועליו להוכיח כי הסיכון שהיתממש הוא מן הסיכונים המכוסים בפוליסה; וכן כי הנזק נגרם כתוצאה מהתממשות הסיכון המכוסה בפוליסה (ירון אליאס, דיני ביטוח, מהדורה ראשונה, עמ' 666).

...

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה ובשאר כתבי הטענות על צרופיהם, ולאחר שבחנתי תנאי הפוליסה, הגעתי לכלל מסקנה, כי נסיבות 'מקרה הביטוח', כפי שנטענו ע"י התובע בתביעתו, יכול והן חוסות תחת כיסוי ביטוחי על-פי הפוליסה.

ומשכך, דין הבקשה להידחות, אך לא מטעמיו של התובע.

לאור האמור, דין הבקשה להידחות.

ניתן גם להפנות לפסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בע"א 18563-03-11 סויטאת ואח' נ' ביטוח ישיר חברה לביטוח בע"מ. באותו מקרה בית המשפט קיבל ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום, שקבע כי פוליסה הביטוח פקעה עקב מכירת הרכב, אם כי קבלת העירעור היתה לאחר שבית המשפט המחוזי התערב במסקנה של בית המשפט כי המכר של הרכב הושלם לפני התאונה ובדבר הזיקה שהיתה בזמן התאונה בין מי שמכר את הרכב לרכב עצמו.

בנוסף, בהיות פוליסת ביטוח חוזה אישי, על פי דיני החוזים הכלליים בנוגע ל"מפגש רצונות" לא ניתן להסב חוזה ביטוח שהנו חוזה אישי, ללא הסכמת חברת הביטוח שהנה צד לחוזה.

בהקשר זה אדגיש כי פסק דין שיבר שאוזכר לעיל, אליו הפנה הנתבע בסיכומיו, ניתן על בסיס רשימת הסכמות בין הצדדים, אשר כללה את ההסכמה לפיה "אם התובע היה פונה לנתבעת (המבטחת שם – ל.ש.ח.), בטרם הארוע הבטוחי, אזי הנתבעת היתה מבטחת אותו באותם תנאים של מר עלווה עמאל (המבוטח שם – ל.ש.ח.)". ועוד בהקשר זה יודגש כי במקרה כאן, לעומת מקרים אחרים בהם היתה נכונות מצד הפסיקה להכיר בתחולת הכסוי הבטוחי לאחר העברת הרכב, מדובר בפוליסת אחריות להבדיל מפוליסת רכוש או פוליסה מסוג הפוליסות בהן לממד האישי של המבוטח אין כל השפעה על הסיכון המכוסה, דוגמאת חוזה לביטוח מבנה מפני רעידה אדמה או מפני שטפון (ראו בעיניין זה, ספרו של אליאס, עמ' 163 ואילך).

...

התובעת טענה כי התאונה נגרמה עקב רשלנותו של הנתבע וכי האירוע שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה ההפוכה ולפיכך, חל הכלל של הדבר מדבר בעד עצמו, ועל הנתבע נטל הראיה שהוא לא התרשל.

סוף דבר אני מורה על קבלת התביעה במלואה נגד הנתבע מס' 2 ומחייבת אותו לשלם לתובעת סכום של 89,431 ₪, בתוספת הפרשי והצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה.

בנוסף ישלם הנתבע לתובעת סכום של 14,000 ₪ בגין הוצאות (אגרה + הוצאות העד) ושכ"ט עו"ד. אני מורה על דחיית התביעה נגד הנתבעת 1, ללא צו להוצאות.

אני דוחה את הודעת צד ג' שהגיש הנתבע, ומחייבת אותו לשלם לצדדי ג', ביחד ולחוד, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 7,000 ₪.