ביטוח לאומי: ניידות זכויות ילדים

"כבילת שיקול הדעת של המוסד לביטוח לאומי למועדים הקבועים בהסכם הניידות ולמסגרתם בלבד, על פי העיקרים הנזכרים לעיל, משליך אף על סמכותו של בית הדין לעבודה, המנוע אף הוא מלהעניק זכויות לפי שיקול דעתו, ככל שאינן תואמות את הסכם הניידות והזכויות שהוקנו מכוחו [בג"צ 363/84 המוסד לביטוח לאומי נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח', פ"ד לט(1) 724, 727; עניין ברוך אלרון; עניין אודליה זוגע].

כאמור לאחר אישור תביעת התובעת לקיצבת נכות כללית וגמלת ילד נכה, זכאותה לקיצבת ניידות כמוגבלת בניידות הופסקה כדין החל משנת 2002 ועד למרץ 2018 בהתאם לבחירתה לנוכח איסור כפל גמלאות כהוראת סעיף 4(ג) להסכם הניידות.

...

זאת ועוד, איננו מקבלים את טענת התובעת כי עת אושרה לה קצבת שירותים מיוחדים בשיעור המוגדל, הצמתת מוגבלותה הרפואית מקנה לה זכאות אוטומטית לקצבת ניידות.

גם טענת התובעת החלופית כי חל בעניינה סעיף 18 להסכם הניידות דינה להידחות.

" [footnoteRef:11] [11: עע"מ (עליון) 1621/08 מדינת ישראל נ' חטיב, [ניתן ביום 31/1/11], סעיף 7 לפסק הדין וההפניות שם.] יישום כללי פרשנות אלה על המקרה שלפנינו, מוביל למסקנה כי לשונו של סעיף 18 להסכם ברורה ונהירה, ואין מקום לייחס לאמור בו פרשנות אחרת מזו הנלמדת מלשונו.

אשר על כן איננו מקבלים את טענת התובעת לתחולת סעיף 18 על המקרה דנן.

אשר על כן אין מנוס מדחיית התביעה.

הנתבע ישלם לתובעת קצבת ניידות עבור חודש נוסף – אפריל 2018.

בישיבת ההוכחות התברר שהתובע טרם הגיש בקשה למוסד לביטוח לאומי לשם מיצוי זכויותיו בניידות (הוא כן מיצה זכויות לענין קצבת נכות כללית ושירותים מיוחדים – אשר לשתיהן הוא זוכה).

לא ברור מהיכן נילקחה טענה זו (התובע העיד שעובר לתאונה היה מנהל חברה של גני ילדים ובפן התחזוקה הפיסית היה מקים ריהוט יחד עם עובדים, במקומות המיועדים לגנים – עמ' 4-5 לתמליל); ומה בכלל הרלבנטיות של הטענה – אם נזכור אופן ההדבקה במחלת הליגיונרים.

...

זאת חרף שתי התרעות שניתנו על ידי בעניין זה. היות וענין זה משליך על שאלת גובה הנזק וגובה הסכומים העומדים לניכוי אם מתקבלת התביעה, הוסכם כי בשלב זה יוגשו סיכומים בשאלת האחריות בלבד (חרף העובדה שהראיות עצמן נשמעו אף בשאלת הנזק, היינו לא היה פיצול ראייתי); כאשר השלמה ראייתית תהא אך בנושא הניידות שעניינה לשלב הנזק.

אני קובע כי התקיימו בנתבע כל יסודות עוולת הרשלנות וכי הנתבע חב בפיצוי התובע על נזקי הגוף שלו בשל הידבקותו במחלת הליגיונלה.

בהמשך להשלמות עליהן הוריתי בישיבת ההוכחות: אני מורה לתובע להגיש עד 15.9.19 יום כל תיק הניידות לרבות פירוט התגמולים (קצבת הניידות), וכל חוו"ד הנוגעת לנושא הניידות אם ברצונו להגישה.

אני מורה לנתבע להגיש חוו"ד אקטוארית ביחס לקצבת הניידות וכל חוו"ד אם ירצה (בנושא הניידות בלבד) עד 30.11.19.

לטענת התובעים, הם דיווחו כנדרש על הכנסת הילדה למוסד, הן למשרד הבריאות והן למוסד לביטוח לאומי.

נפרט טעמנו לכך להלן: ראשית, התובעים הציגו דוח ביקורים מהמוסד הרפואי בו שהתה המנוחה, החתום בידי העובדת הסוציאלית, ולפיו ביקרו את המנוחה והוציאו אותה בתדירות של כל שלושה ימים בממוצע ובודאי מעל ל-6 פעמים בחודש, כך שבהתאם לסעיף 15(ג) להסכם הניידות הם היו זכאים לקבלת קצבת הניידות, כך שהחוב בניידות נוצר שלא כדין (נספח 1א לתצהיר התובע); שנית ובכל הנוגע לקיצבת ילד נכה, אנו סבורים כי גם כאן, נוכח מצבה הרפואי המורכב של המנוחה, כפי שמפורט במכתב של העובדת הסוציאלית של הערייה מיום 8.1.18 (נספח 6 לתצהיר התובע), אזי שסביר כי המנוחה הייתה זכאית לקבלת גמלת ילד נכה בהתאם לתקנות הביטוח הלאומי (ילד נכה), התש"ע-2010.

...

הנתבע הגיש תחילה בקשה לסילוק על הסף בטענה כי דין התביעה להידחות על הסף מחמת היעדר עילה, שכן החוב נודע לתובעים עוד ביום 3.11.14 וכל כן מדובר בחוב חלוט.

אשר לטענת התובעים לזכאות המנוחה לקצבת ניידות מלאה לתקופה שבין ספטמבר 2014 למרץ 2017 –אנו סבורים כי יש לקבל את הטענה בחלקה.

משכך, אנו סבורים כי יש להחיל קביעה זו אחורנית למועד בו נגנב הרכב, ולקבוע כי התובעים זכאים לקצבת ניידות בגין המנוחה כחסרת רכב לתקופה שבין ספטמבר 2104 ועד מרץ 2017 מועד בו החלה להשתלם לה הקצבה כאמור.

סוף דבר התביעה מתקבלת בעיקרה תוך שאנו מורים כך: החוב שנקבע בהחלטת הנתבע מיום 8.1.15 וקוזז לאורך השנים מהקצבאות השונות (לצורך ההבהרה- הן של המנוחה והן של אימה) כך שלא בוטל בהחלטות השונות של הוועדה לביטול חובות – מבוטל בזאת, והתובעים זכאים להחזר בגין סכום זה. התובעים זכאים לתשלום של קצבת ניידות בגין המנוחה כחסרת רכב לתקופה שבין 9/14 ועד 3/17.

הכוללות חסכון, ביטוח לאומי ניידות, רכב רפואי.

ואף אין כל נפקות אם האלמנה ידעה מהצוואה או אפילו נכחה בעת חתימת הצוואה ואף אם הסכימה לה, משום שנוסח הצוואה הוא: "הנני מצוה בזה כי כל רכושי והוני שכולל בין היתר, נכסי ניידי, נכסי דלא ניידי, חשבונות בנקים מכל הסוגים זכויות קיימות וכל זכות אחרת שמגיעה לי ו/או אשר תגיע לי או לזכות עזבוני אחרי, בלי יוצא מן הכלל לילדי המפורטים כדלקמן...". הצוואה עוסקת רק בזכויות שיש לו בנכסים, שאותם הוא מעביר לילדיו, ואינה עוסקת כלל בזכויות שיש לאלמנה בבית, שאינם כלולים בצוואה, ועליהם לא צווה מאומה.

דהנה, בשו"ע אבהע"ז (סי' צ"ה סעי' א') נפסק: "מאחר שהיורשים חייבים במזונות האלמנה, מעשה ידיה שלהם". ובחלקת מחוקק שם (סק"ב) כתב: "מעשה ידיה שלהם, זה פשוט שדין האלמנה עם היורשים כדינה עם בעלה וכמבואר לעיל סי' פ'..." ובסעי' ד' כתב: "מציאתה ופירות נכסיה לעצמה". ובט"ז (סק"א) כתב: "מציאתה, דטעם שתקנו מציאת אישה לבעלה משום איבה, הכא תהוי לה איבה ופירות נכסיה לבעלה משום פדיונה, וכאן אין יורשים חייבים לפדותה". והבית שמואל (סק"ה) כתב: "מציאתה, הטעם דהבעל זוכה במציאתה משום איבה וכאן תהוי איבה כן איתא בש"ס..." והבאר היטב (סק"ג) כתב: "נכסיה, והוא הדין מתנה שנתנו לה. הרש"ך ח"א סי' ד'". וז"ל המהרש"ך שם בתו"ד: "אם עשתה (האלמנה) והרויחה במעשה ידיה הוציאה גם כן במזונותיה, אמנם אין מדקדקים עימה על מעשה ידי הבת, דבת הנזונית מהאחים מעשי ידיה לעצמה, ואם עשתה ונתנה במתנה לאמה זכתה במה שנתנה בתה, ואין חלק וזכות ליורשים באותה המתנה, דלא יהא אלא מציאה קיימא לן (כתובות צו, א) מציאת האלמנה לעצמה". יש לציין לפסקי דין-ירושלים דיני ממונות ובירורי יוחסין חי"א פס"ד עמ' תקט"ז ואילך בעיניין פנסיה תקציבית וקצבת שאירים שמקבלת אלמנה, האם שייכים ליורשי הבעל, שכתב בזה"ל: "כספים המשולמים לאלמנה על ידי קרן פנסיה של בעלה, וכן קיצבת גימלאים של הביטוח הלאומי המשולמת לאלמנת העובד, האם שייכים לאלמנה או ליורשי הבעל... שאלתי את מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א (ביום ח' אדר תשס"ו) והשיב שהדבר אינו מוכרע, ועל כן יש לפשר בין הצדדים". עוד נכתב שם בתוה"ד: "לפי זה יש לידון האם יש בזה דין ירושה ליורשי הבעל, דהנה אם היה זה ממון שהבעל הפריש בשנות עבודתו בשבילה, ומחמת כן היא מקבלת קצבה לאחר פטירתו, הרי זה תלוי בדעתו, שאם אינו רוצה ליתן לה אינה מקבלת. וכך הוא בביטוח חיים, כי הוא יכול לקבוע מי יקבל את הכסף מכיון שזה חוב השייך לו, ושייך בזה דין ירושה. מה שאין כן בנדון דידן שגם אם הבעל אינו רוצה הרי היא מקבלת את הקצבה, אם כן לכאורה זו זכות שהממשלה נותנת מתנה לאישה אלמנה שבעלה עבד בחייו, והבעל הוא רק הגורם לזה. ואם כן מנלן שיש בזה דין ירושה ליורשי הבעל". עוד נכתב שם בהמשך: "הקרן הפנסיה וקצבת שאירים למי שייך, לכאורה הרי זה חוב שהמדינה חייבת לאלמנה דזקפו עליהם במלוה, וגם על פי חוק החיוב דווקא להאשה וניתן על דעת החוק, ולפעמים גם הבעל אינו יכול לקחת הכסף לעצמו, אם כן באופן דהאשה מוחזקת אין לתת ליורשים מספק. ועי' באחיעזר ח"ג סי' ל"ד שנסתפק בביטוח חיים, אבל לכאורה כאן כיון שעל פי חוק נקבע החיוב לאישה, יש לומר דודאי מופקע ממנו וליתא בירושה". נמצא כי קרן הפנסיה אינה שייכת כלל ליורשים וזו זכות ישירה של האלמנה.

...

טענה זו נדחית כדלהלן.

דהנה, בשו"ע חו"מ (סי' כ"ו סעי' א) נפסק: "... מי שהלך בערכאות של עובדי כוכבים ונתחייב בדיניהם, ואחר כך חזר ותבעו לפני דייני ישראל, יש אומרים שאין נזקקין לו (מהרי"ק שורש קפ"ז). ויש אומרים דנזקקין לו (מרדכי בפ' הגוזל בתרא), אם לא שגרם הפסד לבעל דינו לפני עובדי כוכבים (מהר"מ מירזברק). והסברא ראשונה נראה לי עיקר". והנה, הלכה זו עוסקת במי שתבע ממון בערכאות והפסיד בתביעתו, והלך לתבוע את אותו ממון בבית הדין ובזה ורק בזה נפסק ברמ"א שאין נזקקין לו. אולם תביעת האלמנה בבית הדין היא זכות מגורים במדור, ואילו תביעתה של האלמנה בבית המשפט היא תביעת בעלות על מחצית הנכס, מדין חוק איזון הנכסים.

אולם הגרי"ש אלישיב פסק שמזונות אלמנה נגבים מן הראוי כמו מן המוחזק וכי יש הבדל יסודי ומהותי בין שאר תנאי כתובה ובין תנאי כתובה של מזונות אלמנה, אך מצאנו סתירה בדבריו בענין זה. אף שלגבי ירושת הבעל, מלווה נקרא ראוי, מכל מקום לגבי תנאי כתובה כגון מזונות הבנות, וכ"ש מזונות אלמנה (שלפי הגריש"א נגבים אפילו מן הראוי הגמור) נגבים ממלווה.

מוגבל בניידות אשר אין משלמת לו קצבת ניידות לפי סעיף (א), יהיה זכאי לקיצבת ניידות בשיעור הנקוב בסעיף קטן (א) ובילבד שמתקיים בו אחד מאלה: הוא מקבל קצבה מיוחדת כמשמעותה בתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח נכות) (מתן שירותים מיוחדים), התשל"-1978 (להלן- תקנות שר"מ), או לפי ההסכם בדבר מתן גמלאות לעולים התלויים בעזרת הזולת (להלן – הסכם שר"מ עולים), מלאו לו 18 שנים, ובילבד שנקבעו לו 100% מוגבלות בניידות או שוועדה רפואית קבעה שהוא זקוק לכיסא גלגלים ומשתמש בו; משתלמת לו גמלת ילד נכה.

הקו המנחה בפסיקה לגבי זכויות על פי הסכם הניידות הוא כי אין להעניק זכויות למוגבל בניידות ככל שהדבר אינו תואם את ההסכם ואת הזכויות שהוקנו מכוחו (דבע נב /0-84 הזנפרץ - המוסד לביטוח לאומי.

...

מכל האמור לעיל, ובגלל העובדה כי לא ניתן לאמוד את השעות והימים בהם נמצאה מרים עם התובעת, אין מנוס מדחיית התביעה.

יצויין כי לאור מסקנה זו – הפלוגתא האחרונה, כפי שנוסחה מתייתרת.

סוף דבר: לאור כל האמור לעיל – התביעה נדחית.