ביטוח חיים למשכנתא במקרה התאבדות

במסגרת תביעת ההיתאבדות נתבע מידי הבנק פיצוי בגין מעשים שתוארו בסעיפים 24- 29 לכתב התביעה תחת הכותרת " האירועים אשר הובילו לאובדן חייו של התובע 1". "האירועים" אותם מייחסים התובעים לבנק ו/או למי מטעמו , ואשר הובילו להתאבדותו של המנוח, ארעו במהלך חודש יוני 2008, במסגרת פגישה (מוכחשת) שהתקיימה כביכול בין המנוח לבין סמנכ"ל בנק לאומי למשכנתאות בע"מ וכן בתחילת חודש יולי 2008, במהלך פגישה (מוכחשת) של המנוח עם הנתבעת 2 ז"ל. על פי הנטען בכתב התביעה, הפגישה בחודש יוני 2008 השפיעה על המנוח קשות ובעקבותיה הוא החל לחוש ברע ובעקבות הפגישה עם הנתבעת 2 ז"ל בחודש יולי 2008 מצבו החמיר ובחלוף שבוע מאותה פגישה, ביום 13.7.08, בשעות הצהריים, נמצא המנוח ירוי בראשו.

כפי שעולה מכתב התביעה, תביעת פוליסת ביטוח החיים מבוססת על טענת התובעים כי טרם נטילת ההלוואות, נעשה כלפיהם מצג שוא לפיו המנוח היה מבוטח בקשר להלוואות אותם נטלו התובעים מידי הבנק בפוליסת ביטוח חיים, מכוחה הייתה אמורה כביכול חברת הביטוח, לפרוע את ההלוואות במקרה של פטירת המנוח.

בסעיף 38 לכתב התביעה נטען כי : "כחודש לאחר אובדנו בטרם עת של התובע 1, התייצבה התובעת 2 בדלפק של הבנק הנתבע 1 בסניף של הבנק לאומי לישראל ברעננה, לתבוע את זכויותיו על פי פוליסת ביטוח החיים שלו. תגובת נציגת הבנק הנתבע 1 דנן הייתה, כי לא אושרו לתובע 1 פוליסות ביטוח חיים וזאת מפאת גילו המתקדם בעת העמדת מסגרת הלוואות המשכנתא." (ההדגשה שלי – ח.ו.ו.).

...

טענות הנתבע 1- הבנק דין תביעת התאבדות המנוח להידחות על הסף מחמת התיישנות.

לא ראיתי צורך לחזור על קביעותיי שלעיל באשר להתיישנות תביעת ההתאבדות אשר אותו הדין חל גם כלפי הנתבעת 2 ז"ל. בגין עילת תביעה זו דין התביעה להידחות.

מכאן שטרם חלף מועד ההתיישנות של תביעת ההתמחרות ועל כן אני דוחה את טענת הנתבעות כי התביעה בעילה זו התיישנה.

סוף דבר דין תביעת הבנק להידחות על הסף מחמת התיישנות בהתאם לתקנה 101 לתקנות סדר הדין האזרחי.

בהמשך, הנאשם נישאל האם איים בהתאבדות בשיחה עם מרסיה, העובדת הסוציאלית, והשיב: "אני לא איימתי אמרתי שהם יביאו אותי למצב שבשביל להגן על הבית שלי בשביל המשכנתא אני אצטרך לאבד את החיים שלי בשביל להציל לילדים שלי את הבית כי יש ביטוח של משכנתא על מקרה של מוות" (ש' 1-5 לגליון 2 להודעה) ולבסוף, נישאל הנאשם למה אמר למרסיה שיקח גם אותה אתו והשיב: "אני לא כמו הפראיירים האלה שמתאבדים. אני אם אני אגיע למצב כזה הסופי שלי אני אכתוב הכל במכתב ויחשוף הכל במכתב, כולל המנהלת האחרונה הזאת. אני לא פראייר שאלך לבד שידעו כולם מה סבלתי כשאמרתי לה שאני זועק לעזרה." המאשימה רואה בכך הודיה.

...

ככל שהאיום חמור יותר עד כי ברור שהיה מפחיד כל אדם סביר, נטה יותר לעבר המסקנה כי המאיים התכוון להפחיד את המאוים או להקניטו.

דוקא היתייחסות זו לנאשם צריכה הייתה להוביל למסקנה כי בדבריו לא התכוון כלל ועיקר לאיים.

הא ותו לא. לאור כל האמור לעיל אני מקבלת את עדות הנאשם, שלמעשה אינה נסתרת בדברי העובדת הסוציאלית, כי אמר שאם לא תהיה לו ברירה הוא ישקול התאבדות וכי הבהיר שאם יחליט לבחור באופציה הזו, יכתוב מכתבי התאבדות בהם יבהיר כי התאבדותו היא תוצאה של כישלון עובדי הרווחה ועובדי הביטוח הלאומי בטיפול בו. לפני סיום, ומעבר לנדרש, ומבלי שהייתה לכך השפעה על הזיכוי לגופו של עניין, ברצוני להדגיש כי תמוה הדבר שאדם המטופל בלשכה סוציאלית, מתקשר לעובדת הסוציאלית, מאיים קודם כל בהתאבדות, מקבל תשובה לא להגיע ללשכה וכי תקבע לו פגישה עתידית בעניין זה. הנאשם, שלמרות הדברים או משום שכפי שהעיד, הדברים כלל לא נאמרו, הגיע לללשכה, שאז על אף שלפי עדות עובדת הלשכה עצמה, המתין בסבלנות, הוכה נמרצות על ידי השומר במקום, ועל כך מעידות התעודות הרפואיות, ולבסוף הוא זה שעומד לדין.

יש לציין, שבמקרה זה מדובר לכאורה בתובענה מוקדמת ואולי אף תיאורטית בחלקה שכן בכל מקרה חברת הביטוח לא מאשרת את תשלום תגמולי הביטוח (גם של הביטוח של ה-120,000 $) בטענה שהפוליסה לא חלה עקב התאבדותו של המנוח במהלך השנה הראשונה לביטוח, כך שגם אם היה נפסק שיש ביטוח חיים למנוח מעל 120,000 $ הרי עדיין היתה מחלוקת ביטוחית האם הסכום ישולם ע"י חברת הביטוח.

המבקשת והמנוח חתמו על "בקשת הצטרפות לביטוח חיים של מקבלי המשכנתא והערבים, הצהרת בריאות וותור על סודיות רפואית" לגבי ההלוואה השקלית כשהכותרת של המסמך בולטת ומודגשת,, תוך מילוי הצהרת בריאות (כשהמבקשת לא זוכרת גם את הנ"ל ותמוה כיצד לא שמה לב לפחות לכותרת המסמך (נ/8) ובין היתר נאמר מפורשות בסעיף 3ב': "ידוע לי כי סכום הביטוח בהלוואה זו ובהלוואות אחרות שלוותי מהבנק ו/או ערבתי להן לפי הענין, לא יעלה ביחד על סך כשקלים השווה ל-120,000 דולר ארה"ב וכי במקרה והוא יעלה, יהיה הביטוח תקף עד הסכום האמור בלבד על פי הסדר הכרונולוגי של קבלת ההלוואות". אני מקבל את עדות מר רותם לגבי יידוע הלווים לדרישה של עשיית ביטוח החיים לגבי ההגבלה של 120,000 דולר וההסבר שנתן לגבי אפשרות עשיית ביטוח חיים חצוני בחברת ביטוח אחרת חיצונית, בסכום המוגבל או במלוא הסכום ושהלווים הבינו שההלוואה הדולרית לא בוטחה בביטוח חיים ושבאפשרותם לעשות השלמת ביטוח בחברת ביטוח חיצונית, הסברים שמר רותם זוכרם במקרה זה באופן אישי עקב סכום ההלוואה הגדול והחריג.

...

אין גם מחלוקת שההלוואות היו האחת הלוואה דולרית בסך 240,000 $ והשניה-הלוואה שקלית בסך 1 מליון ש"ח. אין גם מחלוקת שבסופו של דבר התברר למבקשים שביטוח החיים שמכסה את פטירת המנוח מוגבל לסכום של 120,000 $ ארה"ב. לטענת המבקשים, הם פטורים מפירעון ההלוואות עקב פעולות ומחדלי המשיב שלא הסביר להם את משמעות המסמכים עליהם חתמו, והמשמעות של העידר ביטוח חיים על יתרת סכום ההלוואה, לא דרש פוליסת ביטוח חיים טרם מתן כספי ההלוואות והפר את חובתו כבנק, חובת איסור הטעה, חובת הגילוי הנאות וחובת תום הלב תוך פעולה רשלנית והפרת חובה חקוקה (וזאת בלא קשר לטענת זכאות המבקש לתגמולי בטוח כנגד המבטחת שמתכחשת לחבותה לשלם תגמולי ביטוח עקב היתאבדות המנוח במהלך השנה הראשונה לביטוח).

אני דוחה את טענת המבקשת לגבי אי סימון ב-X ליד סעיף 18 לטפסים הנ"לשההודעה ניתנה לכל אחד מהלווים וגם אם היה צריך לסמן X ליד הנ"ל ולא סומן, הרי זה עניין טכני לאור קביעתי שהדברים הוסברו ויודעו למנוח ולמבקשת שכלל לא ביקשה לשמוע ההסברים, לא שאלה שאלות, לא קראה את המסמכים ולא רצתה לקרוא ולדעת פרטים, כך שאין זה משנה כלל אם היה מסומן X אם לאו ליד סעיף 18 בטפסים הנ"ל, ומכל מקום, אני קובע כי ההסברים ניתנו והלווים יודעו.

המבקשת סמכה על בעלה המנוח שהוא זה שטיפל והתעסק בכל הקשור להלוואות ולביטוחים ולטענתה באה פעם אחת לחתום על כל הטפסים המוכנים כך שלמעשה היא לא יודעת מה הסבירו לבעלה המנוח שאכן הוסברו לו הדברים בהתאם לעדויות עדי ההגנה שאני מקבלן.

המבקשת לא יכולה לשלול עקב טענתה זו, שלא הוסבר למנוח שהביטוח מוגבל ל-120,000 דולר ושבאפשרותם לעשות ביטוח חיים בחברת ביטוח חיצונית (כשאני מקבל את עדות עדי הבנק שאכן הוסבר לו), כשהמנוח משיקוליו הוא בחר שלא לעשות ביטוח חיים בחברת ביטוח חיצונית, כפי שהיו לו 3 ביטוחי חיים נוספים קודמים בסכום של כמליון דולר ולהסתפק בכך.

התוצאה היא, שאני דוחה את התובענות ומחייב את המבקשים, ביחד ולחוד, לשלם למשיב הוצאות משפט ושכר טירחת עו"ד בסך של 10,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין.

ביום 26/10/03 פנתה התובעת 2, במכתב לנתבעת 2, הודיעה לה על קרות אירוע הביטוח, ודרשה את סילוק המשכנתא, מכוח ביטוח חיים שנעשה לו. משמכתב זה לא זכה להיענות כטענתה, פנתה בנידון, בא-כוחה, עו"ד שרייבר, למחלקת הביטוח של הנתבעת 1, כאמור במכתב מיום 18/12/2003.

ז.אף לו היה המנוח מבוטח בביטוח חיים, לא הייתה קמה לאור התאבדותו חובה לתשלום סכום הביטוח, או לפחות לא הייתה קמה לגבי הסכומים שהועברו בתקופת השנה טרם התאבדותו, כאמור בסעיף 5 לפוליסת ביטוח חיים מיום 12.5.02: "המבטחת לא תהיה חייבת בתשלום סכום הביטוח אם המבוטח התאבד תוך שנה מיום כניסת הפוליסה לתוקפה, או אם התברר שניתנה על ידי המבוטח תשובה שאינה מלאה וכנה". ח.במסגרת חיובי ההלוואה של הלווים, הם חויבו בשיעור פרמיה בגין מבוטח אחד בלבד, להלוואה מס' 49.

בדומה נקבע בע"א 4819/92 כרמי עוזי נ' ישר מנשה, פ"ד מט (2) 749: "חברה מבטחת המסייגת את גבולות חבותה, פועלת בכך באופן לגיטימי, אולם היא גם נוטלת על עצמה, יחד עם זאת, אחריות אקטיבית בדמות חובת הגילוי והוידוא. חברת הביטוח חייבת להסב את תשומת ליבו של המבוטח לתנאי הפוליסה בצורה שתהא מובנת וברורה לו, ולוודא את ערנותו לכך שתוקפה חל רק בהתקיים אותם תנאים, וכי במקרים בהם לא התקיימו לא יוכל ליהנות מגיבוש זכותו לשיפוי". עו"ד גבע טען, כי מי שאישר את החתימות ביום 12/5/02, היא הפקידה אבן צור ענת ישיבה מיום 24/5/07, עמ' 32).

...

הנתבע 1 חתום עליו, ולכאורה מתבקשת המסקנה, כי כמו שדאג לבטח את הנכס, צריך היה לדאוג שהמנוח יהיה מבוטח בביטוח חיים.

סיכומו של דבר 51.

הנתבעים ישלמו לתובעים שכר טרחת עו"ד והוצאות משפט על פי שומת הוצאות אשר תוגש תוך 30 יום.

התביעה בראשיתה כללה ארבע תביעות: הראשונה, תביעתה של הגב' ג., במסגרתה היא תבעה מהבנק ומהנתבעת 2 ז"ל פיצוי כספי בגין רשלנותם הנטענת שגרמה לאובדן חייו בנסיבות טראגיות של המנוח ביום 13.7.08 (להלן: "תביעת ההיתאבדות"); השנייה, תביעת העזבון באמצעותה של הגב' ג., במסגרתה נתבע פיצוי כספי מהבנק, בגין מחדל עריכת פוליסת ביטוח חיים למנוח במסגרת ההלוואות אותן נטל מהבנק (להלן:" תביעת בטוחי החיים"); השלישית, תביעת פינוי דירת המגורים של התובעים, המייחסת לנתבעת 3 את האחריות לנזקים לרכוש ולכלביהם של התובעים, בעת פינוי הדירה (להלן: "תביעת הפינוי"); הרביעית, תביעת הליך המיכרז וההתמחרות על הבית, המייחסת לנתבעת 2 ז"ל אחריות למכירתו בחסר של בית מגוריהם (להלן: "תביעת ההתמחרות").

פינוי בית הוא דבר קשה ובמקרה כאן לאור הטרגדיה של היתאבדות בעלה של התובעת, על אחת כמה וכמה.

מתוך עיון בפרוטוקול הדיון בפני כב' השופט אורנשטיין בתיק הפש"ר ואף בפרוטוקול הדיון בעירעור על החלטת רשמת ההוצל"פ על עיכוב הליכים ברצ"פ 5/09 בנק לאומי למשכנתאות ואח' נ' כ.ג., מיום 29.9.09, בפני כב' השופטת סילש, עולה כי התובעת ידעה שהיא לא מכניסה כל סכום לתיק ההוצל"פ לאורך זמן רב. מכאן שהיה ברור שגם אם יושג עיכוב זמני, לא יהיה מנוס מפינוי הבית ומציאת מקום למיטלטלין שבו.

...

מקובלת עליי טענת הנתבעות כי חרף עדותה של התובעת כי בהליך הפינוי נכחו עדים נוספים, לא הובאו מטעמה אף אחד מהעדים.

לאור כל אלה, משעל התובעת הנטל להוכיח את תביעתה ולא הובאה כל ראיה או עדות להוכחת הטענות, זולת עדותה היחידה של התובעת, הרי שאין מנוס מלהורות על דחיית התביעה גם בעניין הליך הפינוי.

סוף דבר התביעה נדחית.