ביטוח גניבת רכב מהחניה בעבודה, בהתאם לתנאי הפוליסה

נטען כי הרכב עמד בלילה ליד ביתו של תובע 1 (להלן: "התובע"), ברחוב ברקת 6 בגדרה ובבוקר הרכב לא נמצא במקום בו חנה.

התובע טען עוד כי במכתב הדחייה של הנתבעת נטען כי הארוע אינו מכוסה בפוליסת הביטוח משום שהנהג ברכב לא היה מורשה להשתמש ברכב בהתאם לתנאי הפוליסה, טענה שעובדותיה לא נכונות.

לאחר שהסתיימה שיחת הטלפון בין החוקר לבין עדי התחיל החוקר לאיים על התובע שהוא ביים את גניבת הרכב ושלא יבטחו אותו בשום ביטוח, כי מדובר בעבירת הונאה, כי הדבר יוליך להליך פלילי נגד התובע ושהתובע יאבד את מקום עבודתו בעקבות כך. כיוון שזו פעם ראשונה בה נגנב רכב לתובע, התובע נרתע למשמע איומיו של החוקר וכל רצונו היה שיצא מביתו כדי למנוע מצב שאישתו, שישבה בבית ושמעה את השיחה, תיפגע או תיבהל מהדברים שהטיח בו החוקר.

...

סוף דבר התביעה נדחית.

ביחס לארועי הגניבה העיד דורון עצמו, כי גילה את גניבת הרכבים, בסוף יום העבודה כשהיה לבד במוסך (עמ' 27 שו' 32 לפרוטוקול).

סייג זה מובא אף ברשימת הפוליסה הקובעת כי הכסוי על פי הפוליסה מותנה בקיום אמצעים ותנאים הבאים: "רכבים בתיקון/חניית לילה חונים בשטח המבנה בלבד (במוסך) באזורים המוגנים ע"י גלאים. הרכבים נעולים ומע' האזעקה באם קיימות ברכבם ובאם ניתן- מופעלות. ומפתחות כלי הרכב נלקחים לבית המבוטח או לחלופין מונחים בתוך חדר ביטחון שבהמשך למחסן ציוד דיאגנוסטיק". אלא שבמסגרת תצהירו של דורון הוצגו אישורי מישטרה שניתנו לאחר דיווח מצדו על ארועי הגניבה (מוצג ת/ 23 ו-ת/25).

לא זו בלבד, אלא שאף הוכח כי גניבת הרכבים לא עמדה בתנאי ובסייג המופיע בפוליסה וברשימה באשר לסכוני פריצה ושוד באשר להמצאם במבנה סגור של בית העסק, ואף מטעם זה נמצא כי אין הכסוי הבטוחי חל. לאור האמור לעיל, הרי שלא נותר אלא לקבוע כי לא קיים כסוי בטוחי לארועי הגניבה של רכבי התובעות, בהתאם להוראות הפוליסה שהוצאה מטעם הנתבעת 3.

...

התובעת 2 לא התייצבה להעיד ולהחקר בגין תצהירה, ומאידך המוסך הוכיח, באמצעות עדותו של דורון, כי המדובר ברכבים שהינם מלאי של המוסך, ולאלו לא נערך אף ביטוח רכב, דבר המחזק טענה זו. ומכאן המסקנה היא, כי המדובר ברכבים שבבעלות המוסך, ואילו לתובעת 2 אין בעלות בהם.

סוף דבר לאור האמור לעיל, מצאתי להורות כי התביעה כנגד הנתבעים 1 ו-2 – נדחית.

כמו כן, התביעה כנגד הנתבעת 3 – נדחית אף היא.

לפי המוצג המוזכר, "בזמן ארוע גניבה המערכת ברכב משדרת. תשדורת זו כוללת גם מידע על סיבת הארוע". ביום ראשון 15.7.2012, מעט לאחר חצות של יום 14.7.2012 (בשעה 01:28), התלונן התובע במשטרת ישראל על גניבת רכבו עת חנה בחניון צבורי בקריית ארבע (להלן: "הארוע").

במילים אחרות ובנסיבות ההליך דנן, ככל שהנתבעת סבורה כי התובע אינו עומד בתנאי פוליסת הביטוח שמקנים לו ככלל תקבולי ביטוח בהתרחשות ארוע גניבה, מוטל עליה הנטל לשכנע את בית המשפט כי גירסתה עדיפה על גרסת התובע וכי סבירה יותר ממנה.

עוד בעדותו בבית המשפט, העיד שועה, בין השאר, כלהלן [שורות 15-12, עמוד 23 (דיון מיום 20.4.2015)]: "אני נהג מקצועי והיו לי רכבים ועבדתי על רכבים. אף פעם בחיים שלי לא השארתי רכב פתוח. אני הייתי סוגר תמיד את האוטו ונועל אותו. נתן ביקש ממני לעשות את הדבר הזה הייתי מרגיש לא טוב, כאילו אחריות, זה לא מסתדר לי, ילדים, אוטו פתוח. הייתי יוצא בחשש. שאלתי אותו וקיבלתי תשובה שבשורה תחתונה זה עניינו" שועה הסביר בתצהירו כי ההנחיה האמורה של התובע ניתנה נוכח העובדה לפיה גם נהגים נוספים מטעם התובע נהגו ברכב.

על כן, גם אם נניח כי מי מנהגי התובע, בין במעשה ובין במחדל, הוא הותיר את המפתחות ברכב עובר לארוע היעלמותו, הרי הוא עשה כן ללא הרשאה של בעל הרכב (המבוטח), ובכל מקרה, אין בנסיבות העניין כדי לפגוע או לגרוע מזכויות המבוטח לתקבולי הביטוח, בהתאם לתנאי הפוליסה.

...

סיכום על-יסוד האמור, התביעה מתקבלת באופן חלקי.

הנתבעת תשלם לתובע סך של 118,854 ₪ בצירוף מע"מ, ולסכום הכולל יצורפו הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התובענה ועד מועד מתן פסק הדין.

כמו כן, תשלם הנתבעת לתובע סך של 3,000 ₪ פיצוי בגין עוגמת נפש.

בעיניין נסיבות הגניבה העיד, כי כשחזר מהתפילה החנה את הרכב וכשביקש לנסוע בבוקר לעבודה, לא מצא את הרכב ולכן פנה למישטרה.

לעומת הסתירות שהתגלו בעניינים שאני מוצאת כי אינם מהותיים בנסיבות בירורה של התביעה, לא מצאתי כי הנתבעת הצביעה על סתירות מהותיות בנושאים משמעותיים לבירור התביעה אשר יש בהם כדי להשפיע על סוגית החבות, כגון, העובדה שהתובע הוא שנהג ברכב בחזרה מהמסגד קודם למקרה הביטוח הנטען, שעת החזרה והחניה, מקום החניה והגשת תלנוה במישטרה.

בנסיבות בירורה של תביעה זו, אף שהנתבעת הפניתה בסיכומיה להוראות סעיפים 18 ו- 19 לחוק חוזה הביטוח, וטענה להפרת תנאי מתנאי המיגון על ידי התובע, לא עמדה היא בנטל ההוכחה המוטל עליה בהתאם להוראות חוק חוזה הביטוח - לא הציגה אסמכתות מתאימות ולא זימנה אנשי מיקצוע הבקיאים בתחום הביטוח, כדי להוכיח שאף מבטח סביר לא היה מתקשר בחוזה ביטוח לו ידע המצב לאשורו גם תמורת תשלום דמי ביטוח גבוהים יותר, ולא הביאה ראיות לגבי פוליסה חלופית.

בהתאם לתנאי הפוליסה על תוספותיה (לרבות התוספת שצורפה על ידי התובע), במקרה של גניבת הרכב, יש לקבוע את שוויו בהתבסס על מחירון מכוניות משומשות וחדשות של השמאי יצחק לוי.

...

לאחר ששמעתי העדויות בעניין זה של קוד הרכב ועיינתי בדו"ח החוקר ובמסמכים הרלוונטיים, והואיל וכעולה גם מסיכומי התובע, הוא אמר לחוקר שהקוד הסודי נמצא ברכב כשהוא מחוק ודהוי, איני רואה עוד מקום לטענת התובע כי הקוד הסודי כלל לא היה ברכב, ואין בידי לקבל הטענה כי יש בעובדה שהקוד הסודי דהה , כדי לאיין הימצאו ברכב.

לנוכח האמור, משלא הוצגו ראיות כנדרש לעניין תאונות קודמות וירידת ערך הרכב , אין בידי לקבל טענות הנתבעת באשר לירידת ערך רכב התובע.

לנוכח האמור, משקבעתי כי על הנתבעת לשלם לתובע תגמולי ביטוח, אני מורה לנתבעת לשלם לתובע סך של 29,250 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 28/6/15 ועד למועד התשלום בפועל.

אי קיום האמצעים שפורטו, לרבות אי הפעלתם, במועד קרות פריצה ו/או גניבה, עלול לגרום להפחתה משמעותית או שלילה מלאה של תגמולי הביטוח בהתאם להוראות סעיפים 18 ו-21 לחוק חוזה ביטוח, תשמ"א 1981.

הוא העריך שהרכב היה מונע בעת מכיוון שבכל רכב שיש בו קודן, לאחר כמה שניות הקודן מפסיק לעבוד, ואם אין לך את המספר של הקוד הסודי, אתה לא יכול להניע את הרכב.

מאחר ומדובר בהמחאה על פי הסכם, הרי שיש הגבלה בסעיף 19 לפוליסה אודות ההמחאה, כדלקמן: "תשלום לפי פרק 1 "אבדן או נזק לרכב" באם יגיע, ישולם לבנק או לזכאי הנקוב ברשימה לפוליסה (להלן-"המוטב") על פי שיעור זכות ההנאה שיש לו בביטוח הניתן על פי הפרק הנ"ל של פוליסה זו ובכפיפות לכל תנאיה.

לעומת התובעת, הפניתה הנתבעת 1 לפסק דינו של כב' הרשם נועם רף (כתארו אז) ב-תא"מ 40765-01-16 לב צור נ. שרביט חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 6.2.2019), בו נדון מקרה שהנהג המבוטח השאיר את רכבו מונע עם המפתחות ברכב ההצתה, ניכנס לחנות לדבר עם מאן דהוא, לא הי לו קשר עין עם הרכב, ואז ניכנס גנב לרכב וגנב את הרכב.

...

התובעת הגישה את התביעה על הסך 105,000 בתוספת הפרשי הצמדה ורבית ממועד האירוע ועד ליום התשלום בפועל, וכן רבית מיוחדת על פי חוק חוזה הביטוח, לפי הפירוט כדלקמן: על הנתבעת 1 לשלם לתובעת את מלוא ערך הרכב ביום האירוע על פי מחירון יצחק לוי בסך 55,000 ₪; על הנתבעת 2 לשלם לתובעת את הסכומים הנקובים בהסכם ההלוואה בסך 51,000 ש"ח בתוספת רבית, הצמדה, רבית פיגורים, עמלות, אגרות וכיוצ', ובניכוי הסכומים ששולמו עד למועד הגשת התביעה; פיצויים בגין הפרת הסכם הביטוח ע"י הנתבעת 1 הפסדים והוצאות עקב אי תשלום דמי ביטוח במועד – 25,000 ₪; פיצויים, נזקים והוצאות עקב הפרת חוזה על ידי הנתבעת 2 – 25,000 ₪; טענות הנתבעת 1: הנתבעת 1 טענה שיש לדחות את התביעה מהסיבות כדלקמן: הנתבעת 2 התחייבה שלא להשאיר את מפתחות הרכב ברכב, שכן השארת המפתחות תגרום לאי כיסוי ביטוחי במקרה של גניבה; התובעת לא פנתה אל הנתבעת 1 בדרישה לתשלום תגמולי הביטוח; התובע לא מיצתה את ההליכים נגד הנתבעת 2, שכן על פי חוזה ההלוואה גניבת הרכב תביא לפרעון מוקדם של ההלוואה; בהודעה למשטרה הודיע מר רוטמן כי בעת שיצא מהרכב, הרכב היה מונע; זכותה של התובעת לגבות כספים מהנתבעת כפופים לסעיף 19 לפוליסה ולמילוי חובות המבוטחים על פי הפוליסה; הנזקים מוגזמים ומופרזים, ויש צורך להביא חוות דעת לשווי הרכב נכון ליום הגניבה.

לסיכום התביעה נגד הנתבעת 1: לאור כל האמור לעיל, סבור אני שיש לדחות את התביעה נגד הנתבעת 1.

סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, תוצאת פסק הין הינה כדלקמן: אני דוחה את תביעת התובעת נגד הנתבעת 1.

התובעת תשלם לנתבעת 1 כדלקמן: את הוצאות המשפט בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל; שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.