ביטוח אובדן כושר עבודה לנהג אוטובוס

התביעה הוגשה נגד שלושה נתבעים: הנתבע 1, נהג האוטובוס, שלטענת התובעת דרס אותה ביום 29.10.14, כשחפצה לעבור כהולכת רגל במעבר חציה וגרם לה נזק גוף (להלן: "התאונה"); הנתבעת 2, מעסיקתו, חברת האוטובוסים, שבוטחה על ידי הנתבעת 3, איילון חברה לביטוח בע"מ, בפוליסת ביטוח חובה המבטחת את השמוש באוטובוס (להלן: "תביעת הפלת"ד").

אכן, יכול שלצורך הגנתה של המבטחת בתביעה על פי פוליסת אובדן כושר עבודה, נידרש בעת חקירת המומחה הרפואי קו חקירה מיוחד, שנועד בעיקר לצמצם את הפוטנציאל של הפגיעה בכושר העבודה המקופל בנכות הרפואית שקבע המומחה בגין התאונה; אך אני סבור שקו זה איננו סותר את הקו המשיק, שיכול לעלות בחקירת המומחה על אותה חוות דעת - בהגנה בתביעת הפלת"ד (על פי פוליסת ביטוח החובה), שהוא, מן הסתם, קו חקירה הנוגע להקטנת ההשלכה התפקודית של הנכות.

...

התובעת נדרשה על ידי כב' הרשם (2.2.17) להגיש מסמכים רפואיים להציג ראשית ראיה לגבי מחלה בתחום זה, ולאחר שהציג והפנה שאלת הבהרה למומחה באורתופדיה, מונה ביום 3.3.17 על ידי כב' הרשמת הבכירה מומחה בתחום הראומטולוגיה, שלאחר מספר חודשים, וטרם שבדק את התובעת, הוחלף וביום 21.3.18 מונה פרופ' מיכאל אהרנפלד כמומחה בתחום זה. בסופו של דבר, לאחרונה, ולאחר שהתקיים קדם המשפט בו טענו הצדדים בעניינה של בקשה זו, נמסרה חוות דעתו של פרופ' מיכאל אהרנפלד מיום 2.1.19, שבה הוא קובע שבגין התאונה – בתחומו, תחום הריאומטולוגיה, יש לייחס לתובעת נכות צמיתה בשיעור של 6% (מתוך נכות בשיעור של 9% שמצא שקיימת אצל התובעת; 3% - בגין מצב קודם) לפי סעיף 35 (1) א-ב לתקנות המל"ל. אעיר כי התיק הזה הועבר לטיפולי רק ביום 12.9.18.

לנוכח טענות הנתבעת, כאמור ביקשה התובעת ביום 3.1.18 צו לגילוי ספציפי של כל הפוליסות וכל התכתובות מול הנתבעת, ובסופו של דבר הצו ניתן על ידי - ביחס לפוליסות מסוג אובדן כושר עבודה או פוליסות גמל (3.2.18).

החלטתי לאחד את הדיון, איננה מונעת התייצבות שני באי-כוחה של הנתבעת (בכל אחת מהתביעות) בצוותא חדא לכל דיון.

אם כן, לאור כל האמור לעיל, אני מורה שהדיון בשתי התביעות הנדונות יאוחד לאלתר.

אני סבור משנמסרו כל חוות הדעת בתיק הפלת"ד, יהיה נכון בעניינו להגיש תחשיבי נזק מטעם הצדדים בתיק הפלת"ד – למתן הצעה.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה החלטתי לדחות את הבקשה וטעמי הם כדלקמן: עיקר העובדות הצריכות לעניין והמחלוקת בין הצדדים: התובע נהג אוטובוס במקצועו, הצטרף בחודש מרץ 2000 לתכנית ביטוח מנהלים שמנהלת המשיבה (בעת רכישת הפוליסה על ידי המבקש התוכנית שווקה על ידי "שמשון" חברה לביטוח, אשר לימים מוזגה עם פעילות המשיבה).

המשיבה מצידה טוענת כי התובע לא הביא אף לא בדל ראיה לכך שפרט לעניינו הפרטי יש מבוטח נוסף שנגבו ממנו דמי ביטוח בשיעור העולה על 6.33% מהשכר, דהיינו לא הביא אף לא ראשית ראיה לקיומה של "קבוצה". לנוכח האמור, לטענת המשיבה הדיון בהליך דנן צריך להתרכז במחלוקת המשפטית הנוגעת לשאלה האם המשיבה היתה רשאית לגבות בגין ביטוח אבדן כושר עבודה ו/או כסויים בטוחיים אחרים סכום בשיעור שבין 1.33%-6.33% מהשכר.

...

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה החלטתי לדחות את הבקשה וטעמי הם כדלקמן: עיקר העובדות הצריכות לעניין והמחלוקת בין הצדדים: התובע נהג אוטובוס במקצועו, הצטרף בחודש מרץ 2000 לתכנית ביטוח מנהלים שמנהלת המשיבה (בעת רכישת הפוליסה על ידי המבקש התוכנית שווקה על ידי "שמשון" חברה לביטוח, אשר לימים מוזגה עם פעילות המשיבה).

על רקע האמור, בדיון קד"מ שני, שהתקיים בפני ביום 25/11/21 נבחנה האפשרות ליתר את הדיון ו/או לצמצם/ליתר את הליך הגילוי וזאת בין היתר בדרך של מתן תצהיר מטעם המשיבה, כי ביצעה בדיקה לעניין קיומם של מקרים דומים לזה של התובע ואת תוצאותיה.

לנוכח האמור לעיל אין מנוס מדיון בבקשה לגילוי מסמכים לגופה.

לנוכח האמור לעיל, על אף שמדובר בנתונים המנוהלים באמצעות מערכות מחשב, לא ניתן לקבוע כי בנסיבות העניין חלה החזקה כי הטעות "רוחבית", ולפיכך, בשלב זה של הדיון ובטרם נשמעו הראיות ובטרם התבררו נסיבות גביית היתר, לא עלה בידי המבקש להניח תשתית ראייתית ראשונית בדבר קיומה של קבוצה בהקשר זה. לנוכח האמור לעיל הבקשה נדחית.

דודו של התובע מר מוסטפא עמריה סיפר כי הגיע למקום באיחור (למעשה הנתבע 1 הקדים להגיע עם משאיתו) ומהלך העבודה היה כזה בו הנהג שולט על המנוף, התובע מסייע בקשירת המשטחים על המשאית ואילו הוא-מר מוסטפא עוקב אחר ההרמה, ההורדה ומפרק את הרצועות מהשאקל ומשחרר את המשטח שכבר הורד בחצרו.

הדברים הנם בבחינת קל וחומר כאשר שני הצדדים מסכימים כי התובע ניסה להשתקם והצליח בכך במידה לא מבוטלת אם כי כיום הוא עובד שעות רבות יותר כנהג אוטובוס מאשר הקף משרתו כעובד בתחנת קמח, משרתו עובר לתאונה.

מדו"ח רציפות עבודה במל"ל עולים נתונים כלליים שאינם בהכרח משקפים את ההפסד ובעיקר משתי סיבות, האחת קיומו של ביטוח פרטי לאובדן אי כושר עבודה המופיע בדו"ח והשנייה תשלום שכר במשך כחודשיים על חשבון ימי מחלה שצבר התובע ב-10 שנות עבודתו בתחנת הקמח.

...

יחד עם זאת אין משהו בעדותם שיכול להביא למסקנה שאין לקבלה, עד ישיר אחר לתאונה-הנתבע 1 לא באמת יכול היה להגן על מלוא גרסתו ולכן, גם אם באחוזים ספורים, עמד התובע בנטל להוכחת גרסתו.

היות וכאמור אין ראיות על הסדר פדיון (ובכלל) נראה כי נקודת איזון ראויה היא פיצוי בגין מחצית מימי המחלה קרי "ניכוי" חודש אחד מתוך החודשיים בהם שולם שכר על חשבון ימי מחלה והתוצאה היא חישוב לפי 6.5 חודשי אי כושר/הפסד שכר.

סה"כ הנזק הנפסק עומד על 252,000 ₪ אשר על כן הנני מחייב את הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם לתובע סך 252,000 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור 13%+מע"מ ובצירוף הוצאות משפט בסך 1,000 ₪.

מכל אלה, התובע טוען שנכותו התפקודית עולה לאין שיעור על נכותו הרפואית, ומגיעה כדי אובדן כושר עבודה מלא, ושיעורה 100%.

לטענתו, בחר במסלול תשלומי ביטוח הפרטי אכ"ע מופחתים, כדי שלא לחסום את דרכו מפני עבודה עתידית (עמ' 6 ש' 9-6); טענה זו בדבר בחירה לכאורה שאינה מובנת מאליה, לקבלת תגמולים מופחתים במשך שנים, בנגוד לאנטרס כלכלי - לא הוכחה; עוד באותו עניין, מצאתי טעם בעמדת הנתבעת, שפקפקה בטענת התובע כי "היה מוותר על חלק מתשלומי המל"ל הנובעים מהפעלת תק' 15 כדי להישתלב בעבודה התואמת את מגבלותיו המשמעותיות, בשכר שאינו נמוך ממילא.

הפסדי שכר/ פגיעה בכושר ההישתכרות והפסדי הפרשות לפנסיה התובע בסיכומיו מבסס את דרישתו בראש נזק זה, על ההנחה/טענה שאילמלא התאונה, הוא היה עובר תהליך שקום תעסוקתי של מסלול נהיגה ציבורית, צולח אותו, ומתקבל לעבודה כנהג אוטובוס, ומשתכר את השכר הממוצע במשק.

...

אני דוחה את טענת התובע בסעיף 14 לסיכומיו, לפיה נכותו משמעותית ושוות ערך מבחינה תפקודית לקטיעת הרגל.

בשים לב לאמור לעיל, לקבלות שצורפו, להיקף הטיפולים, ויתר שיקולים הצריכים לעניין, שוכנעתי לפסוק לתובע פיצוי גלובלי בראש נזק זה, בגין הוצאות רפואיות ונסיעות לטיפולים מעבר למכוסה ועל דרך האומדנא, בסך של 10,000 ₪.

בחינת כלל הראיות שהובאו, מביאה למסקנה שהתובע היה מוגבל בניידות ערב התאונה, נזקק למקל, סבל מכאבים ועוד, ראו כאמור לעיל, בסעיף 17 לפסק הדין.

מכל האמור, מצאתי שתוספת ההוצאות לכאורה, בגין החמרת קשייו של התובע במישור הניידות, שקולה כנגד גובה גמלאות הניידות שהוא מקבל מהמל"ל. לכן – איני פוסקת פיצוי נוסף מעבר לנ"ל. סוף דבר אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע, כפיצוי בגין נזקי הגוף שנגרמו לו עקב ת.ד מיום 28/12/17 מושא התביעה - סך של 347,125 ₪.

בחודש אוקטובר 2015 הגישה התובעת תביעה לבית משפט השלום כנגד נהג האוטובוס וחברת האוטובוסים וכנגד "איילון חברה לביטוח בע"מ" כמבטחת של האוטובוס (להלן – איילון ביטוח) (ת"א 1079-10-15.

כך גם בסיכומי התובעת, לדוגמא כאשר נטען כי היא מנהלת "הליכים משפטיים של שנים, בהם מסרבת הנתבעת סרוב סתמי, לשלם לתובעת תגמולי אובדן כושר עבודה", אף שההליכים שניהלה התובעת במשך שנים היו כנגד איילון ביטוח וההליך היחיד בו סירבה הנתבעת לתשלום פנסיית נכות נמשך מחודש אוגוסט 2017 ועד לחודש אוקטובר 2017.

...

ממילא שהוראה זו כבר נבחנה על ידי בית הדין הארצי לעבודה אשר קבע לגביה: "הוראת סעיף 52.8 לתקנון (כנוסחה אז) [הוא הנוסח הרלוונטי לענייננו. מ.נ.ד] אינה סותרת את תקנת הציבור. הוראה זו מצויה בתקנונים נוספים הנוגעים לקרנות פנסיה ותיקות, כגון התקנון האחיד של קרנות הפנסיה הוותיקות (שם התקופה המזכה היא אף קצרה יותר - ששה חודשים טרם הגשת הבקשה לגמלה). בנוסף, הוראה זו עולה בקנה אחד גם עם רוח ההסדר שקבע המחוקק הראשי בסעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי, התשנ"ה-1995 (לתכלית הוראת סעיף 296 ראו בג"ץ 4913/18 ‏ לנצ'יצקי נ' בית הדין הארצי לעבודה [פורסם בנבו] (19.4.2020)). הוראתו של סעיף 52.8 ברורה, ואין בידינו לקבל את טענת המערער בדבר עמימותה או חוסר בהירותה." [עניין סבלסון.

לפיכך - לא מצאנו טעם בכך.

סוף דבר על יסוד כל האמור החלטנו לדחות את התביעה.