לעומת זאת, בהגדרה הרגילה בפוליסות אובדן כושר עבודה לא די בכך כי המבוטח איבד את כושרו להמשיך ולעסוק בעסוק הקודם למקרה הביטוח ועל מנת שיוכר כמי שאיבד את כושר עבודתו נידרש עליו בנוסף לאי ההתאמה לעיסוקו הקודם להוכיח כי נבצר ממנו בהתאם להגדרה המקובלת "לעסוק בעסוק סביר אחר המתאים לניסיונו, להשכלתו או להכשרתו" (להגדרות השונות ולהבחנה בין סוגי ביטוח אובדן כושר עבודה ראו בין היתר: יהודה כהנא ספר ביטוח החיים, הפנסיה והגמל בישראל 456 (1988); לפרשנות המצמצמת מנקודת ראות המבוטח של ההגדרה הרגילה, החלה גם על זכאות לקבלת פנסיית נכות בקרנות הפנסיה, ראו: בר"ע (ארצי) 45568-11-13 מועלם – מנורה מבטחים פנסיה וגמל בע"מ. פסקות 41 – 43 (9.1.2017)).
עם זאת, משענייננו בעילה מתחדשת, אין מניעה כי המערערת - הזכאית כאמור לעיל לטעון כי אין תוקף לקביעת המומחה המוסכם על אובדן לצמיתות של כושר העבודה כהגדרתו בתנאי הביטוח - תטען כי המשיבה חזרה לכושר עבודתה בכל מועד שלאחר משלוח מכתב ההפסקה, בנסיבות בהן המחלוקת בגינה הוצא מכתב ההפסקה התייחסה לזכויות המשיבה במועד הנתון של המחלוקת.
...
מכל האמור לעיל עולה אפוא כי אין למחוק סעיפים מכתב ההגנה שעניינם מצבה הרפואי והתעסוקתי של המשיבה בגין התקופה שלאחר משלוח מכתב ההפסקה ועד לתום תקופת הביטוח, כך שסעיפים אלה יוותרו בכתב ההגנה, בכפוף להערתנו בסיפת סעיף 17 לעיל באשר לתקופת הביניים שבין משלוח מכתב ההפסקה לבין הגשת כתב ההגנה.
בנסיבות אלה, לא מצאנו להתערב בחיוב המערערת בהוצאות משפט בבית הדין האזורי.
סוף דבר – הערעור מתקבל בחלקו, באופן שאנו מאשרים את ההחלטה על מחיקת סעיפים א. (במבוא לכתב ההגנה), 19, 20 ג., 20 ו. ו – 21 (על כל סעיפי המשנה שבו) מכתב ההגנה ומבטלים את ההחלטה על מחיקת הסעיפים הנוספים, בכפוף לכך שהמערערת לא תורשה להעלות טענות על מצבה הרפואי והתעסוקתי של המשיבה בגין התקופה שעד למשלוח מכתב ההפסקה ולהערתנו בסיפת סעיף 17 לפסק דיננו באשר לתקופה הנוספת שממועד משלוח מכתב ההפסקה ועד למועד הגשת כתב ההגנה.
