ביזיון בית משפט דו"ח קנס ותביעה

ביום 17.5.20, יומיים עובר הדיון הקבוע בעיניינה, הגישה המבקשת בקשה לצוו ביזיון בית משפט וכן הוצאות למשיבה, זאת מהטענה כי המשיבה לא העבירה לעיונה את דוח העיסוק כפי שקבע בית המשפט מיום 12.1.20 בהליך לפי סעיף 74 לחסד"פ. לאחר תגובת המשיבה מיום 19.5.20 כי נפלה טעות וכי היא העבירה לידי המבקשת את המסמך המבוקש, בית המשפט קבע כי הבקשה מתייתרת, ושאר טענות ההגנה יידונו במסגרת התיק העקרי.

התביעה התבססה בהגשת כתב האישום על דו"ח הקנס שנירשם ע"י שוטר, בו פירט את פעולותיה של המבקשת וכן תגובתה לדו"ח זה. משכך, סברה המשיבה כי ישנן די ראיות לכאורה, וכן ישנו סיכוי סביר להרשעה ולהוכחת אשמתה של המבקשת בעבירה המיוחסת לה. התביעה לא פעלה בזדון, ברשלנות חמורה או באי סבירות קיצונית לאורך ההליך, ואף לא נטען כך. יתרה מכך, התביעה הגיבה לכל בקשותיה של המבקשת, העבירה לה את המסמכים הנדרשים וזימנה לחקירה את העדים הנדרשים, הכל כפי שהתבקש וכפי שעל תובע סביר לנהוג בהליך מעין זה. ראה לעניין זה, דבריו של כב' השופט ד' מינץ בעיניין אברג'ל: "..לעיתים עלול שיקול הדעת הראשוני של התביעה להתברר בדיעבד, לאחר שלב הבירור המשפטי, כשגוי. כמו כן, במקרים נוספים עלולות לחול התפתחויות ראייתיות בשלב המשפט המשנות את התמונה הראייתית שהייתה ידועה בפתיחת ההליך. ישנם גם מקרים שבהם עשוי בית המשפט להגיע למסקנה שונה מזו של התביעה באשר למסקנה המתבקשת ממכלול הראיות. ואולם, בכל המקרים האמורים לא יהיה בזיכוי הנאשם כשלעצמו כדי להצביע על כך שההחלטה להעמידו לדין מלכתחילה הייתה בלתי סבירה, בהנתן שבטרם קבלת ההחלטה נשקלו שיקולים עניינים ונערכה בדיקה קפדנית, מקיפה ומקצועית של חומר הראיות." (עמ' 10, פסקה 15 לפסק הדין).

...

התביעה התבססה בהגשת כתב האישום על דו"ח הקנס שנרשם ע"י שוטר, בו פירט את פעולותיה של המבקשת וכן תגובתה לדו"ח זה. משכך, סברה המשיבה כי ישנן די ראיות לכאורה, וכן ישנו סיכוי סביר להרשעה ולהוכחת אשמתה של המבקשת בעבירה המיוחסת לה. התביעה לא פעלה בזדון, ברשלנות חמורה או באי סבירות קיצונית לאורך ההליך, ואף לא נטען כך. יתרה מכך, התביעה הגיבה לכל בקשותיה של המבקשת, העבירה לה את המסמכים הנדרשים וזימנה לחקירה את העדים הנדרשים, הכל כפי שהתבקש וכפי שעל תובע סביר לנהוג בהליך מעין זה. ראה לעניין זה, דבריו של כב' השופט ד' מינץ בעניין אברג'ל: "..לעיתים עלול שיקול הדעת הראשוני של התביעה להתברר בדיעבד, לאחר שלב הבירור המשפטי, כשגוי. כמו כן, במקרים נוספים עלולות לחול התפתחויות ראייתיות בשלב המשפט המשנות את התמונה הראייתית שהייתה ידועה בפתיחת ההליך. ישנם גם מקרים שבהם עשוי בית המשפט להגיע למסקנה שונה מזו של התביעה באשר למסקנה המתבקשת ממכלול הראיות. ואולם, בכל המקרים האמורים לא יהיה בזיכוי הנאשם כשלעצמו כדי להצביע על כך שההחלטה להעמידו לדין מלכתחילה הייתה בלתי סבירה, בהינתן שבטרם קבלת ההחלטה נשקלו שיקולים עניינים ונערכה בדיקה קפדנית, מקיפה ומקצועית של חומר הראיות." (עמ' 10, פסקה 15 לפסק הדין).

אך לפי סקירת השתלשלות האירועים בחלק המקדמי להחלטה זו, נראה כי בית המשפט נעתר לבקשות חוזרות ונשנות מצידה של המבקשת לדחיית הדיונים ולקבלת חומר חקירה שדרשה לצורך ניהול הגנתה (12 בקשות דחייה רק בהליך העיקרי).

סיכומו של דבר, משלא עלה בידיה של המבקשת לשכנע כי מתקיימת בענייננו אחת מהעילות המנויות בסעיף 80 לחוק העונשין, הרי שאני דוחה את בקשתה.

בעדותו בבית המשפט הסביר רו"ח יששכר פינפטר: "ש. ראינו בתגובה של מע"מ שספריית יפת הגישה דוחות אפס, אתה מגיש את הדוחות האלה

במצב עובדתי זה, קיים קושי אובייקטיבי לאכוף את פסק הדין של בית המשפט העליון אשר החליט: "לחייב את יפת להמציא למערערת בתוך 14 יום חשבונית מס בגין העסקה שבוצעה עם מימוש הערבות שבנידון". אומנם על פי סעיף 6 ל"פקודת ביזיון בית משפט" ניתנה הסמכות לבית המשפט "לאכוף אדם בקנס או במאסר לציית לכל צו שניתן על ידם והמצוה לעשות איזה מעשה או האוסר לעשות כל מעשה", אולם, במקרה הנידון, לאחר התפטרותו כדין ביום 6.12.2015 של דניאל לונדנר מלכהן כמנכ"ל ב"ספריית יפת" - ארבעה חודשים לפני מתן פסק הדין של בית המשפט העליון המחייב את "ספריית יפת" להוציא "חשבונית מס" – קיים קושי אובייקטיבי לאכוף עליו עתה – בצו על פי "פקודת ביזיון בית המשפט" – להוציא "חשבונית מס" של "ספריית יפת". הטענה שהתפטרותו של דניאל לונדנר הייתה בחוסר תום לב נוכח הדיון שהתנהל בבית המשפט העליון, נדחתה על ידי.

סוף דבר אני דוחה את הבקשה למתן צוים כלשהם על פי "פקודת בזיון בית משפט". ב"בקשה למחיקת התביעה על הסף" וב"כתב ההגנה" שהוגשו על ידי מדינת ישראל/מע"מ, נאמר: "אם וכאשר תוגש על ידי התובעת חשבונית מס לשם ניכוי כמס תשומות של המע"מ הגלום בה, יבחן מנהל מע"מ את הזכאות לנכוי מס תשומות על פי הוראות חוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975 (להלן:"חוק מע"מ").

...

בתום הדיון, והיות והייתה מחלוקת בין הצדדים אם החברה עדיין פעילה, באם לאו, החלטתי לקיים דיון נוסף ולהזמין אליו את רואה החשבון של החברה, רו"ח יששכר פינפטר.

מכאן עברתי לדון בטענה נוספת של "שיהוי ומניעות". סברתי שיש לדחות את התביעה "מחמת שיהוי". ב"פסק הדין", מפורטים מכתבי פנייה של דרישת אינבסטלום, לקבלת חשבונית מס – מאז חודש נובמבר 2003 - אשר נענו בסירוב של ספריית יפת.

התוצאה היא שהצרכן הסופי הוא שנושא במלוא נטל המס בגובה הערך המוסף של כל היצרנים שהשתתפו ביצורו של המצרך הנרכש על-ידו, כתוספת להוצאה שהוציא לצריכתו הפרטית (ראו למשל ע"א 364/81 מנהל אגף המכס והבלו נ' "אתא" חברה לטקסטיל בע"מ ואח' פ"ד לז(2) עמ' 744).

טענת "ספריית יפת" לדחיית התביעה מחמת שיהוי, עקב הגשתה בסמוך למועד ההתיישנות, התקבלה על ידי בית המשפט המחוזי ושונתה על ידי בית המשפט העליון אשר חייב את "ספריית יפת" בהוצאת "חשבונית מס". בפסק הדין אישר בית המשפט העליון את קביעת בית המשפט המחוזי, שמדובר ב"עסקת מקרקעין"; שהתמורה עבורה שולמה על ידי "אינבסטלום" ל"ספריית יפת", באמצעות מימוש "הערבות הבנקאית" ושהיא כללה את המע"מ. משמעות הדבר, הכרה בזכותה של "אינבסטלום" שמנהל מע"מ יבחן את זכאותה ליהנות מזיכוי/ניכוי "מס תשומות". הנזק הנטען שייגרם למדינת ישראל/מע"מ יהיה זהה לחלוטין בין אם "אינבסטלום" תזכה ליהנות מזיכוי/ניכוי "מס תשומות" מכוח "חשבונית מס" ובין אם היא תזכה לכך מכוח פסקי הדין שניתנו על ידי בית המשפט המחוזי ובית המשפט העליון קרי, גם אם הייתה אפשרות אובייקטיבית להוצאתה עתה של "חשבונית המס על ידי "ספריית יפת"; וגם אם הייתה נמצאת עילה כלשהי לכפות עתה על דניאל לונדנר את הוצאת "חשבונית מס" בשם "ספריית יפת", התוצאה היא זהה.

סוף דבר אני דוחה את הבקשה למתן צווים כלשהם על פי "פקודת בזיון בית משפט". ב"בקשה למחיקת התביעה על הסף" וב"כתב ההגנה" שהוגשו על ידי מדינת ישראל/מע"מ, נאמר: "אם וכאשר תוגש על ידי התובעת חשבונית מס לשם ניכוי כמס תשומות של המע"מ הגלום בה, יבחן מנהל מע"מ את הזכאות לניכוי מס תשומות על פי הוראות חוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975 (להלן:"חוק מע"מ").

בהקשר זה הפנה ב"כ המאשימה לת"א 15070-03-09 שלום טבריה מיום 26.7.15 ולע"פ 24749-10-14 מחוזי נצרת, שם חויב המערער במסגרת הליך שננקט נגדו לפי פקודת ביזיון בית המשפט בתשלום קנס בסכום של 8,000 ₪.

לטענת ב"כ הנאשם, הנאשם עמד על זכותו ובקש להשפט בגין אותם 8 דו"חות, בית המשפט אשר שמע הוכחות בתיק ואף שמע את עד התביעה המרכזי התרשם, כי הדו"חות המקוריים אותם קיבל הנאשם אינם משקפים את המציאות ועל כן אף המאשימה תיקנה את כתב האישום בשלישית לכך שממספר ערטילאי של פרות שיוחסו לנאשם בכל אחד מהדו"חות המקוריים צומצמה הכמות למספר פריטים נוספים ואף לפרה בודדת.

לאור האמור סבור ב"כ הנאשם, כי העונש שיש לגזור הוא חזרה לקנס המקורי בכל דו"ח ודו"ח מחד, סכום של כ - 730 ₪ כפול 8, ומסכום זה יש לקזז הוצאות מיותרות שהיה צריך להוציא הנאשם על מנת להוכיח כי העובדות אינן נכונות וזאת לאור העובדה שהמדינה לא הצליחה להוכיח את אותם דו"חות ונאלצה לבזבז את זמנו של בית המשפט ואת זמנו היקר של הנאשם ועלויות ההגנה של הנאשם, ולכן יש לחייב את המאשימה בהוצאות, שכן גם העד המרכזי מטעם המאשימה ציין כי נתן לנאשם דו"חות בגין כניסה של פרות שלא שייכות לו אלא לבני משפחתו.

...

מקבל אני טענת הנאשם כי אין לזקוף לחובתו קנס גבוה יותר ממה שהיה מקבל אילו היה משלם את הדו"חות המקוריים , ורק בשל העובדה שעמד על זכותו לתיקון כתב האישום יקבל תשלום קנס גבוה ממה שהיה יכול לשלם, אך יחד עם זאת הנאשם לא הציג בפניי כל אסמכתא ו/או תיעוד על כך שניסה לכל הפחות לקבל חומר חקירה טרם בקשתו להישפט ובכך היה מונע זמן שיפוטי יקר וייתכן אף חוסך הוצאות הגנתו.

על האף האמור, יתכנו מקרים בהם נכון להיעתר לבקשת נאשם ולאפשר לו מבעוד מועד לעיין בחומר החקירה.

לאור כל האמור לעיל, הנני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: קנס בסך 7,000 ש"ח או 70 ימי מאסר תמורתו.

במהלך קדם המשפט שהתקיים בהליך הקודם ביום 3.2.2019 הודיעו הצדדים כי הגיעו להסכמות לפיהן לסילוק סופי ומוחלט של המחלוקות בקשר להליך, למעט במחלוקת בנוגע להוצאות בגין ניהול ההליך, יפעלו הצדדים כדלקמן: ראשית, הנתבע הצהיר כי אין כל מניעה חוקית להעביר את הבעלות ברכב על שם התובע, וככל שיתברר כי קיימת מניעה כאמור יפעל הנתבע להסרתה; שנית, התובע הצהיר והתחייב כי כל הדו"חות, הקנסות וכן ההליכים המשפטיים והליכי ההוצאה לפועל בקשר לשימוש ברכב עד להעברת הבעלות ברכב יוסבו על שמו, וכי הוא יישא בכולם; שלישית, כי כל פנייה מעתה של התובע לנתבע תעשה במיסרון או בפקס ישירות לבא-כוחו של הנתבע, ובצרוף דרישה בכתב מטעם הרשות הרלוואנטית לבצוע הפעולה מטעם הנתבע; רביעית, כי הצדדים יפעלו ללא דיחוי לבצוע העברת הבעלות ברכב, ולשם כך הנתבע ישתף פעולה באופן מלא "ויבצע את כל הנידרש מטעמו לצורך השלמת העברת הבעלות כאמור, לרבות הצגת תעודת זהות מקורית מטעמו ברשות הדואר"; וחמישית, כי לאחר השלמת הבעלות ברכב על שמו של התובע, או למצער לאחר השלמת מלוא הפעולות הנדרשות מצד הנתבע לצורך ביצוע העברת הבעלות, יישא התובע באחריות ובהוצאות הכרוכות בהעברת טסט לרכב וביטוח הרכב.

כמו כן הבהירו הצדדים כי "הסכמות אלה הנן לסילוק סופי ומוחלט של תביעה זו. מוסכם על הצדדים כי במחלוקת ההוצאות ביניהם יגישו הצדדים טיעונים בכתב לבית המשפט והוא יכריע בעיניין זה בלבד". בתום הדיון שהתקיים בהליך הקודם ביום 3.2.2019 נתן בית המשפט תוקף של פסק-דין להסכמות הצדדים (להלן: פסק-הדין בהליך הקודם).

על כן, לאחר מתן פסק-הדין הוגשה שורה ארוכה של בקשות נוספות; אחת מהן שהוגשה על-ידי התובע הייתה לפי פקודת בזיון בית המשפט ובמסגרתה התבקש בית המשפט לאכוף על הנתבע את קיום פסק הדין מיום 3.2.2019.

...

לפיכך הבקשה נדחית.

יוער, כי אפילו הייתי מגיע למסקנה אחרת, אינני סבור כי קמה הצדקה לכך כל עוד התובע עצמו אינו מקיים את החיובים שהוטלו עליו ואף מצהיר על כך, וכוונתי היא לכך שהתובע מסרב בתוקף לשלם לנתבע את ההוצאות שהוטלו עליו בהליך הקודם (ראו, ש' 6 בעמ' 2 לפרוטוקול, שם ציין התובע במענה לשאלת בית המשפט: "לא שילמת אג[ו]רה, הנתבע אמר לי שעורך הדין יתבע אותי, אין בעיה [...]" .

מאחר שעל-פי דברי התובע נדרשת הצגה של תעודת זהות מקורית לצורך העברת הבעלות, ובהתחשב בהסכמת ב"כ הנתבע לכך שהנתבע יגיע יחד עם התובע למשרד הרישוי לצורך העברת הבעלות (ראו ש' 19-12 בעמ' 1 לפרוטוקול) אני מורה לצדדים לפעול בתוך 30 ימים בהתאם לסעיף 4 להסכמה שקיבלה תוקף של פסק-דין בהליך הקודם, אך זאת בכפוף לכך שההוצאות שהוטלו על התובע בהחלטה בעניין ההוצאות שניתנה בהליך הקודם (בסך של 2,000 ש"ח) ישולמו לנתבע בתוך 14 ימים מהיום.

לאור הוראות מר אפוטה והאמור בדו"ח הביקור שלו ובתצהיר המבקש, טען המבקש כי לא ניתן לקיים את החלטת בית המשפט מיום 22.5.23 בכל מסגרת למעט במסגרת בקשה לביזיון בית המשפט, וכי בית המשפט מתבקש לאכוף על המשיבים בקנס ו/או בכל דרך אחרת למלא אחר ההחלטה מתאריך 22.5.23.

לעומת פס"ד שרבט, לפני תביעה תלויה ועומדת, במסגרתה התבקשו צוי מניעה וצוי עשה, הוגש כתב תביעה ואין כל סיבה שלא לפעול במסגרת הליכים אלה כדי ליישם את הוראות בית המשפט.

...

לפיכך טענו המשיבים כי יש לדחות את הבקשה ולחייב את המבקש בהוצאותיה.

אני סבורה כי הזמנת מר אפוטה ומר פאר לעדות בעניין זה תסרבל את ההליך, ולמרות שאפשר שבית המשפט יידרש לעדותם בשלב מאוחר יותר, אין מקום לקיים דיון רק בעניין זה. הדו"ח של מר אפוטה עולה בקנה אחד גם עם רוח הוראת בית המשפט, שאין ספק שעניינה היה שיש לאפשר למר אפוטה לפקח על העבודות, וכיוון שמר אפוטה כותב באופן חד משמעי שכדי לבדוק את ביצוע התיקון- על כל רבדיו- יש צורך בהוצאת הקרקע מהחפיר, אני מורה במסגרת צו עשה- על הוצאת הקרקע מהחפיר, שלאחריה מר אפוטה ומר יובל יחזקאל יבקרו במקום- יבצעו את הבדיקות הנדרשות ורק לאחר שמר אפוטה- בהסכמת מר יחזקאל יאשרו את השבת הקרקע לחפיר, יש לעשות כן. כאמור לעיל, איני יודעת להכריע כעת במי האשם במילוי החפיר בקרקע לפני אישורו של מר אפוטה.

האם המשיבים לא הודיעו למר אפוטה על כך מראש או שהוא לא התנגד לכך בעת שהיה צריך לעשות כן. לאור זאת, וכיוון שההליך ממשיך ומתנהל, אני קובעת כי את ההוצאות באשר להוצאת הקרקע מהחפיר ישלמו הצדדים בשלב זה בחלקים שווים- כאשר בתום ההליך אשוב ואדרש לסוגיית התשלום בעניין זה. ניתנה היום, י"ג תמוז תשפ"ג, 02 יולי 2023, בהעדר הצדדים.